לחם רב (ל"לחם משנה") נד

גבי ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן ואמר אנא בשכוני גוואי הואי ואמר ליה זיל ברור אכילתך ופירש רשב"ם בחדרים הפנימיים היתה עיקר דירתי והייתי עובר דרך עליך ומשתמש עמך בביתי שדרת בו ברשותי וכן כתב הרא"ש והעור בסימן ק"מ וא"כ משמע דהיכא דיש לו שמוש עמו דאין לו חזקה משום דלא חשש למחות ואע"ג דפליגי על האי פירושא דרשב"ם רבים מהפוסקי' היינו כדכתב נמוקי יוסף טעמא משום דכיון דהיה דר בפני עצמו מהניא ליה חזקה אבל אם הוא היה דר בביתו פשיטא דלא מהני חזקה וכן נראה מהגהות אשר"י יעויין שם וא"כ אם שמעון היה דר עמה בביתו ודאי דלא הוה מהני לה חזקה אבל אין דירת דן חשובה כדירת שמעון עצמו אף על פי שאינו חלוק בעיסתו עמו עד שתאמר דלא תהני לה חזקה לאלמנה כנגד חלק שמעון ועוד אפי' תאמר דהוי דירת דן כדירת שמעון ולכך שמעון לא חשש למחות הרי אחר מיתת דן החזיקה האלמנה שנים הרבה ולמה לא מיחה ולא חשבינן לה כירדה ברשות דשוב לא מהני לה חזקה כיון דמתחלה היה דן עמה דסוף סוף שלא ברשות ירדה כיון שהיה שם דן וכיון שיצא משם דן היה לו למחות אלא ודאי דחזקת האלמנה חזקה וטענינן ליורש ואע"ג דלוי היה דר עם אמו יחד בבתים אין טעם לומר דאגב לוי שדר שם שהיה לו חלק בבתים דרה אמו דבנדון דהרא"ש ז"ל שהבאתי למעלה היה דר שמעון ואמו ומ"מ קאמר הרא"ש ז"ל דאם מתה אמו טענינן לשמעון שהחזקה של אמו ולא אמרינן אגב שדר שמעון שיש לו חלק בבתים מכח ירושת אביו דרה אמו ועוד שהגיד לי השואל דאמו של לוי דרה שם אחר שיצא לוי משם יותר משני חזקה ולא מיחה בה שמעון: סוף דבר בהא סלקינן ובהא נחתינן דחזק' אמו של לוי חזקה וטעני' ליה ולהיותי טרוד מאד יד עליכם איני מאריך בראיו' אבל נראה לענין הדין לע"ד כתבתי וחתמתי אם יראה בעיני מורי ורבותי ובפרט הרב הגדול נר ישראל מורי ורבי נר"ו: הקטון אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: סא שאלה לאה שנתאלמנה מבעל' ולא גבתה סכי כתובתה מנכסי עזבון בעלה וא' משלשה בניה נתן לה מאה פרחי זהב לחשבון סכי כתובתה וכתבה שטר א' עליה וזה נסחו בפעח"מ לאה אלמנת ראובן מדעתה ורצונה בלי שום זכר אונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה ודעת שלמה הודתה הודאה גמורה איך נטלה וקבלה מבנה פ' סך כך פרחים נקראים סולטאניס כלם יפים וטובים והם שנטלם לחשבון כתובתה לתחלת פרעון ואחריות וחומר שטר זה קבלה על עצמה לאה הנז' באחריות וחומר כל השטרות הנהוגין היום בישראל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי ועל הכל נטלה לאה הנז' קנין גמור ושלם במנא דכשר למקניא ביה בבטול וכו' ולהוצאות וכו' מסודר וכו' ושלא יפסל וכו' והיה זה פה סופיאה כ"ג לטבת שנת השכ"ה ליצירה והכל שריר ובריר וקיים ע"כ לשון השטר ויהי אחר ימים הלכה האשה האלמנה הנז' לפני ב"ד קהלה וגבתה כל סכי כתובתה משלם במולק"י א' אשר נתנו לה ב"ד בעד כל סכי כתובתה והבן יקיר לה שנתן לה המעות הנזכרו' לחשבון כתובתה ולא נמצא השטר הנז' בידו בשעת גוביינת הכתובה לפחות לה הסך הנז' שכבר קבלה ממנו ולכן גבתה לאה כל סכי כתובתה משלם במולק"י הנז' ואחר כל אלה הדברים נתנה לאה המולק"י הנז' במתנה גמורה לג' בניה שליש א' לכל א' מהם והאלהים אנה לידו של בעל השטר השטר הנז' ממה שהודתה שקבלה ממנו לתחלת פרעון כתובתה ותובע אם המתנה הנז' שנתנה לאה היא מתנה אם לאו אחר שאין לה במה לפרוע השטר חוב הנזכר על זה יורנו מורנו גאוננו גאון יעקב הדין דין אמת ומה' תהי' משכורתו שלמה: תשובה בפרק המפקיד אמרו דשומא בטעות הדרא וכתבו הטור בח"מ סימן ק"כ וז"ל היתה השומא בטעו' כגון שומר חנם שפשע וכו' אפילו מכרו הראשון או הורישו וה"ה נמי אם שמוה לב"ח בחובו וכו' א"כ בנ"ד נמי ג"כ הרי ב"ד ששמו לאלמנה הזאת המולק"י בטעות הוה שהיו סבורים שעדיין לא נתפרע מכתובתה כלל ונמצא הדבר שנתפרע' מקצתה א"כ אותו המקצ' מהחצר ששמו לכתובתה שכבר היה פרועה ממנו לא הוי שומא ובטעות הוא והדרא: אלא שיש מקום עיון קצת דיוכל הדוחה לדחות דמ"מ אבד זכותו אותו הבן מפני דהוי כפורע חובו של חברו דהא רבי' מהפוסקי' סבורים דמאי דאמרי' בסוף כתובות דמי שהלך למ"ה ועמד א' ופרנס את אשתו חנן אומר אבד מעותיו הוי ככל חוב אפילו שאינו מזונות אשתו ואף ע"ג דר"ת וסיעתו פליגי וסברי דדוקא במזונו' אשתו מ"מ יוכלו היורשים המוחזקים לומר קים לן כרובא דרבוותא דסברי דבכל חוב איירי ולמה פרעת ממעותיך לכתובת האלמנה החוב שאין אתה חייב וכיון שפרעת חוב שאינו מוטל עליך אבדת מעותיך: אך אמנה הא ודאי לאו מילתא היא דהרי כיון שזה א' מן הבנים שיורש נכסי אביהם שהוא המולקיי שהניח אביהם הרי זה יורש השליש והאלמנה תובעת ממנו בכתובת' השליש אשר ירש וזה בא לסלקה במעות דהרי היתומים יכולין לסלק הב"ח במעות שלהם וכדכתב הטור בריש הלכות גביית חוב מהיתומים וכיון שכן פורע חובו של עצמו הוא ולא חוב חברו ורוצה לפדות שליש המולק"י המגיע לו במעות שלו אפילו שפרע יותר מהמגיע לו לשליש שלו מ"מ כיון דהוא יורש המולק"י ועדיין לא חלקו אותו הוי כא' מן השותפין ושייך בחוב ולא הוי פורע חובו של חברו לגמרי עד שתאמר פורע חובו של חברו הוא ומסתייע דאמרינן דאבד מעותיו כשפורע חוב חברו שאין לו בו שייכות כלל אבל כשיש בו שייכו' בגויה אפשר דכולהו רבוותא מודו דלא אבד מעותיו דכיון דאיכא רבוותא דסברי דאפילו פורע חובו של חברו דלית ליה בגויה שייכות כלל לא אבד מעותיו דהיינו ר"ת וסייעתו כדכתיבנא א"כ אפושי במחלוקת בינו ובין החולקים עליו לא מפשינן כולי האי ועוד כיון דלשון השטר הבא בשאלה מורה חיוב שנתחייבה האלמנה על אותן המעות שכן כתוב שם אחריות וחומר שטר זה וכו' וכן כמה חזוקים אחרים מורים שהיא שעבדה עצמה על המעות ההם א"כ משמע דהכוונה היא שאם לא תטול אותם לפרעון כתובתה שמתחייבת לתת אותה לו וכיון שלא קיימה תנאה ליטול אותם בכתובתה שהרי גבתה כתובתה משלם נשארו המעות חוב בשטר אצלה ויוכל לגבות אותם מהקרקע אשר גבתה בכתובתה כיון דהוא חוב עליה א"כ למדנו עכ"פ דיוכל הבן שנתן המאה פרחי זהב לגבותם מהחצר שנתן האשה לשני בניה הנ"ל כתבתי: הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: סב ראה ראיתי דברי טובינא דחכימי פלפלא חריפא החכם הותיק הפוסק נר"ו ודבריו חיים וקימים מתוקים מדבש ונופת צופים מיוסדים על אדני אבני הפלפול וסברא ישרה אין וחקר בחדרי חדרים כלם ברורים הנאמרים באמת אך אמנה לענין הדין יש כאן מקום עיון דאע"ג דאשה זו נשבעה מ"מ כיון שעדיין לא הספיק' לגבות כתובתה היה אפשר לומר דכיון דמתה ובטלה חינא לא מזדקקינן לגבות כתובתה מיתומים קטנים ויש להביא ראיה לזה מתשוב' הר"ן ז"ל בסי' ל"ו גבי גרושה שמכרה כתובתה לאחר ובעלה עשה שטר מתנה מהנכסים אשר לו לבנו קטן כתב שם הרב הח' ולפי זה אם זכה אותו קטן באותם הבתים ה"ל נזקקין לנכסי יתומים בודאי וכיון שמתה זו בטל חינא והו"ל כשאר חוב דעלמא דאין ב"ד נזקקין לנכסי יתומים עד שיגדלו ע"כ נראה כוונתו דכיון שהיא קיימת אף ע"פ שמכרה כתובתה לאחר ואין נמשך לה תועלת מגביית הכתובה מ"מ איכא טעמא דחינא משום דאי לא מזדקקינן ללוקח לגבות הכתוב' לא תמצא מי שיקח כתובתה ולא תנשא ולכך איכא חינא בזמן שהיא קיימת אבל אם מתה בטלה חינא ואין נזקקין ללוקח לגבות כתובתה מיתומים קטנים ה"נ נימא כיון שמתה היא אע"פ שנשבעה כיון שלא גבתה כתובתה ומתה בטלה חינא ואין נזקקין ליתומים קטנים זה היה נ"ל לכאורה: אלא שיש לחלק דשם הלוקח אין צריך לישבע לגבו' אלא שבועה שלא פקדני היא אע"פ שמתה ויוכל לגבו' מיתומים גדולים דלא שייך בלוקח אין אדם מוריש שבוע' לבניו וכיון שכן מיתומים קטנים לא גב' כיון דאיכא חשש' צררי או שובר אבל בנ"ד שכבר נשבעה ונסתלקה חשש' צררי אע"פ שמתה מ"מ הוי כאלו זכתה בנכסי' וכבר גבתה והיורשים יורשים ממנה וחילוק זה נכון ואע"פ שתרצה להשיב על זה מ"מ כיון דהא דאין נזקקין לנכסי יתומים לא הוי מדינ' אלא מעיקר תקנת' הבו דלא לוסיף עלה כדכתב שם הר"ן באות' תשו' וכיון שכן במה שמצינו ברי' בגמ' שאין נזקקין לנכסיה' לא מזדקקי' אבל במה שאינו ברור נזקקי' לנכסיהם ועוד דיש בזאת החששא מצררי חולשא גדולה מכמה טעמי וכמ"ש החכם הותיק הפוסק נר"ו וכל דבריו האמת והצדק: נאם הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: סג ילמדנו רבינו ק"ק ניקופול הסכימו הסכמות ביניהם ובכללם הסכמה אחת להוציא ג' פרנסים בכל שנה ושנה מכל קהל וקהל מהג' קהלות והפרנסים מהם יפקחו וישגיחו בעניני תיקוני וצרכי המדינה ועלה מנהון מדי שנתים ימים במעמד ובעצת כל הקהלות יוציאו ג"כ ששה אנשים יועצים ואנשי המעמד בזה האופן ג' אנשים מק"ק של מעלה ישנים אנשים מק"ק ספרדים ואיש אחד מק"ק רומאניוטיש להיותם האנשים ההם אנשי המעמד לבד עם שלשה הפרנסי' אשר יהיו בימים ההם והם יעיינו וישגיחו ויפקחו בעניני ואופני הדרגת הנהגת המדינה ונתנו כל שלשה הקהלות ידם וכחם לפרנסים ולממונים הנז' וסלקו ידם וכחם כל היחידים הנ"ל באופן שכל מה שיעשו הפרנסים והממונים הנז' הכל יהיה רצוי ומקובל בעיני פני כל היחידים מהג' קהלות הנ"ל וקיימו וקבלו עליהם ועל זרעם זאת ההסכמה עם אחרות עמה לתשלום מאה דורות ועל אלו ההסכמות חתמו כל יחידי הקהלות הנזכרים מנער ועד זקן פורעי המסים לא נשאר בהם עד אחד ואחר עבור כמו שמנה שנים קמו קצת מהיחידים והסכימו הסכמה אחרת ושמו עליהם ראשים על העם פרנסים יועצים ממונים ט"ו אנשים עשרה מק"ק של מעלה וג' מק"ק של מטה וב' מק"ק רומניוטיש והסכימו ביניהם ששלשה מן הממונים האלה ישגיחו ויעיינו ויפקחו בצרכי תיקון והנהגת המדינה בכל שנה ושנה עד תום חמשה שנים ובזאת ההסכמה השנית לא נמצאו בה חתומים יחידי הק"ק כאשר היו חתומים בהסכמות הראשונות רק לבד הט"ו ממונים הנז' כנראה שההסכמה לא היתה מוסכמת מכל יחידי הג' קהלות שאם היו מסכימים היו חותמים בהסכמה כאשר חתמו בהסכמות הראשונות ואחר עבור שנה או שנתים קמו קצת מהממונים החדשים הנז' והסכימו לעשות גאבילה על סוחרי העיר שיפרעו מכל משא שיבא מחוץ לעיר עם סחורה כך וכך וסוחרי המלח שיפרעו מכל עגלה כך וכך ועל מוכרי המזונות הטילו ג"כ זאת הגאבילה כמו הקצבי' ומוכרי היין ודומיהם. ועתה נפל הפרש גדול בין הממונים מתקני הסכמת הגאבילה ובין הממונים אשר לא נמצאו אז שם כשתקנוה וג"כ נפל הפרש בין יחידי הק"ק ואלו הן טענותיהם שכל יחידי הקהלות רובם ככולם ובפרט פורעי הגאבילה הסוחרים שעליהם הוטלה הגאבילה אומרים שאינם יכולים לסבול דבר כזה שמימי עולם ומשנים קדמוניות לא נהיתה כזאת הגם שהוא דבר מצוה שהמעות שיגבו מן הגאבילה הם נותנים לצדקה לעניי העיר עם כל זה אין להם כח ויכולת ללוקחם מן הסוחרים בחזקה שאם נתנו להם כח היחידים מהג' קהלות הוא לגבות המסים והארנוניות והפרעויות ממשא מלך ושרים ודומיהם שהם