לחם רב (ל"לחם משנה") נג

דעת הרמב"ם וחכמי ספרד כן כמו שכתבתי לכך כתב שם דיש פנים אחרים לבטל כל הענין כלומר עיקר הטעם הוא הטעם הראשון שכתב שם שעליו הוא סומך מפני דהוא סובר דאין טעם אחרון עיקר דאית ליה דבקנס שדוכין ליכא אסמכתא אבל מ"מ יש פנים אחרים כלומ' איכא צד אחרינא לפי סברת קצת מפרשים לבטל כל הענין ואעפ"י שאין דעתו כן מ"מ ריעותא קצת מיהא הויא: למדנו מכל האמור דהוי פלוגתא דרבוותא אי איכא אסמכתא בקנס שדוכין ואפילו לפי טעם אחר שכתבו התוס' בפ' זה בורר בשם ר"ת לקנס השדוכין משום דשוים הם כל אחד מקנה לחבריה מגו דאי מרווח בעי איהו וכו' בנ"ד איכא אסמכתא דהא לא עשו שניהם קנס זה לזה עד שתאמ' מגו דאי חבריה הדר ביה איהו מרווח גמר ומקנה דראובן הוא שעשה קנס לשמעון שלא יחזור בו אבל שמעון לא עשה קנס לראובן וא"כ ודאי לכלהו הני רבוותא בנ"ד איכא אסמכתא וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא: אלא דמ"מ איכא למישדי בה נרגא דבנ"ד איכא שבועה ואף על פי דאינו מחוייב מן הדין מחוייב מכח שבועה איברא דהרב מהר"י ן' לב ז"ל כתב בכמה תשובות בפסקיו דבכל דבר דאיכא פלוגתא דרבוותא אם נשבע הוא פטור מן השבועה דהוא נא נשבע אלא לקיים מה שחייבו התורה וכיון דמן הדין פטור משום דהוי פלוגתא דרבוותא ולא מפקינן ממונא מחזקתיה נפטר גם כן מן השבועה אבל בדבר שהוא פשוט מן הדין שאינו חייב כלל וליכא ביה פלוגת' אז חייב מכח השבועה דהוא נשבע לקיים מה שאין הדין מחייבו כיון שהדין פשוט שלא היה חייב ודאי דידע ואעפ"י כן נשבע לחייב עצמו מכח שבועה זה דרכו של הרב הנזכר ז"ל בכמה תשובות ועל פי דרכו בנ"ד וראי דראובן זה פטור מן השבועה כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא כדכתיבנא: אך אמנה הרב הגדול מורי ורבי ז"ל חלק עליו ואמר דאף ע"ג דאיכא פלוגתא דרבוותא חייב מכח השבועה דאז לא הוי ספק ממונא עד שתאמר קולא לנתבע אלא הוי ספק איסורא דלדעת הנהו רבוותא דסברי דחייב הוי עובר על השבועה וכיון שכן בספק איסור של תורה ראוי להחמיר זה דעתו ז"ל וזה נראה לע"ד אם כן בנדון דידן היה נראה דמחוייב מכח השבועה ומ"מ אני אומר בנ"ד דראובן זה פטור על השבועה דהרי הוא נשבע דאם לא יתן את בתו לו לאשה להתחייב במאה נסים והרי הוא נותן אלא שהיא אינה רוצה והיא ברשות עצמה שהיא בוגרת ומה יש לו לעשות ולא די דטעם זה הוא ראוי לפוטרו מן השבועה דבשבועה לבטא בשפתים בעינן והוא לא בטא בשפתיו אלא אם לא יתן וכו' והרי הוא נותן והיא אינה רוצה וכדכתיבנא אלא אסי' לענין הדין מועיל טעם זה דאפי' לרבוותא דסברי דבקנס שדוכין ליכא אסמכתא אין לחייבו בנ"ד מהך טעמא דהרי אם לא יתן קאמר והרי הוא מקיים תנאו אלא שהיא אינה רוצה וכדכתיבנא וטעם זה פשוט יברור בעיני באופן שראובן פטור מקנס זה ואין לו עונש שבועה כלל אחרי כותבי ראיתי להרשב"א ז"נ בסי' תשע"א שכתב כדברי בענין כיוצא בזה באחד שנשבע ששדך את בת בתו לבן שמעון וחייב על עצמו לתת דבר ידוע ובקנס ולאחר זמן עמד ושדכה והשיב שם דהוא אנוס כיון דהבת לא רצתה ונ"ד עדיף מההיא דהרשב"א שלשון השבועה הוא אם לא יתן והרי הוא נותן וכדכתיבנא מיהו כתב שם הרשב"א ומיהו אין דברינו אלא במי שהוא כן בודאי ולא במסבב וגורם ודבר פשוט הוא וכן אני או' בנ"ד דאם ח"ו מערים הוא ומסבב לבתו שתאמר שאינה רוצה הוא נכשל לפי דעת הרב הגדול מורי זלה"ה הנראה בעיני עיקר כדכתיבנא: נאם הק' אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: ס שאלה ראובן נשא ללאה וילדה לו בנים דן ושמעון ותמת לאה ואח"כ נשא את רחל ובעת פטירתו הוא עצמו הגבה לאשתו כתובתה ותשאר האשה רחל הרה ממנו ודן ושמעון אחרי מות אביהם הוציאו לרחל מהבתים של ראובן אביהם שהיתה דרה בחיי בעלה באומרם אליה כי אחרי שגבתה כתובתה מה לה בנכסי בעלה אח"כ ילדה רחל את לוי ותשב האשה רחל חוץ מבתי ראובן בעלה ימים ושנים אחר אשר הוציאוה דן ושמעון בני ראובן אח"כ חזרה רחל עם בנה לוי הקטן לדור בבתי ראובן בעצה יחד עם דן בן בעלה ושמעון הלך לו לעיר אחרת קרובה לעיר ההיא יום או יומים ושיירות מצויות בין שתי העיירות בכל יום ויום והחזיקה רחל בבתים ההם יותר משני חזקה ובתוך הימים ההם בא שמעון פעם ופעמים לעיר ההיא אשר החזיקה רחל בבתים ולא היה לו מקום אחר לדור בעיר ההיא חוץ מהבתים שהחזיקה רחל ובכל זאת לא מיחה כלל בבתים הנז'. עתה נפלו הפרשים ודברי ריבות בין שמעון ולוי שרוצה שמעון לגבות הבתים ההם בכתובא אמו לאה בתורת כתובת בנין דכרין ולוי טוען טענות חדא שאין כתובת בנין דכרין נוהג' בזמן הזה ועוד שמאחר שאמו דרה בבתים יותר משני חזק' אחרי אשר הוציאוה וטענינן ליתמי שאמו לקחם מהיורשין ועוד שהדברים מוכחים כן שאמו ודן והוא השכירו הבתים לאברהם וכן כתוב בשטר השכירות ולהם היה אברהם פורע השכירות ושמעון ידע בכל זה ועברו יותר משני חזקה והגם כי לא היה בעיר הרי שיירות מצויות בין זו לזו וגם כי בא שם פעם ופעמים ולא היה לו מקום לדור כלל ולא מיחה כלל בחזקת רחל ועוד טוען לוי שאפילו שדן החזיק יחד עם אמו שנראה שהחזיקה משותפת לשניהם בכל זאת אין לו מענה לשמעון עליו מכח דן אחיו שמת והוא יורשו וכיון שהוא ג"כ החזיק בבתים יחד עם רחל רוצה לירש חלקו דאין זה כלום דאמו החזיקה אחר מיתת דן ימים ושנים יותר משני חזקה ואפשר שאמו לקחה משמעון אפילו החלק שהיה מגיע לשמעון מירושת דן טענינן ליתמי ראיה לזה ששמעון עצמו בא בעיר אשר החזיקה רחל בבתים אחרי מות דן אחיו פעם ופעמים ולא היה לו מקום לדור כלל אלא בבתים שהחזיקה רחל ועם כל זה לא מיחה כלל ושמעון טוען שמעולם לא עלתה חזקה לרחל מפני שדן אחיו היה ולא היה חלוק בעיסתו עמו וכיון שדן היה שם הוי כאלו הוא עצמו היה שם ולוי טוען דן חלוק בעיסתו עמך דאין הוצאתך עמו יחד דאת' במקומך תרויח לפרנס את עצמך והוא במקומו מרויח לפרנס את עצמו ועוד אפילו נודה לדבריך החזיקה אמי אחרי מיתת דן כמה ימים ושנים משני חזקה אע"פ שבאת פעמים הרבה בעיר אחרי מיתת דן ולא מחית כלל ומי יודע אם לקחה אמי ממך ולוי יתום קטן שנשאר בבטן אמו אחרי מות ראובן אביו וטענינן ליה על הכל יבא דברך הטוב הרב מורה צדק יורנו מה נעשה והדין עם מי ושכרו יהיה כפול מן השמים: תשובה יען וביען הנה אנכי נצב על אם הדרך מחמת אימת המשחית יד ה' הויה נטויה בקרב מחננו הוא ברחמיו יאמר די לצרותינו ישמור צאתנו ובואנו לא אוכל להשיב תשובה ראויה רצויה אך אמנה בקיצור מילין וראשי פרקים אדברה נא. איברא דבענין כתובת בנין דכרין אי נוהגת בזמן הזה איכא פלוגתא דרבוותא טובא וכדכתב הטור בא"ה סימן קי"א והריב"ש ז"ל בתשובה סימן ק"ו כתב בארצותינו אלה לא ראינו בעינינו ולא אבותינו ספרו לנו מי שתבע בב"ד כתובת בנין דכרין ומ"מ כתב שאם יבא אדם לתבוע אותה מגבין אותה על פי ב"ד ממקרקעי ועתה שנוהגים לכתוב מקרקעי ואגבן מטלטלי גביא אפילו ממטלטלי והגם כי הרב מהרי"ק ז"ל בסימן הנז' לא היה דעתו מסכים עמו בכך אלא דבכל גוונא לא גבי ממטלטלי גם הרב מורי נר"ו בפסקיו ח"ב סימן צ"ב הסכים לדעת הרב מהריק"א דלא גביא אלא ממקרקעי אפילו שכתוב בכתובה מטלטלי אגב מקרקעי ודוקא היכא דמתו שתיהן מ"מ כל אפין שוין דמקרקעי מיהא גביא אפי' בזמן הזה כיון דרבו הגאונים האומרים דנוהגת אפי' בזמן הזה וא"כ בנ"ד דהוי מקרקעי ומתו שתיהן ודאי דגביא: ומיהו בעינן דליהוי מותר דינר ואע"ג דאמרי' בפ' מי שהיה נשוי היכא דמתה אחת בחייו וא' במותו נעשה כתובה מותרת לחברתה דלא בעינן מותר דינר וא"כ נ"ד נמי שמתה אחת בחייו ואחת במותו דכוותה היא מ"מ לא דמי דהתם פרש"י טעמא דכיון שהשניה נגבית בתורת חוב אין לך ירוש' גדולה מזו ולא מעקרא נחלה דאורייתא שכשמת נפלו נכסי' לפני היורשים וכשיצא שטר חוב על אביהם אלו ואלו עושים מצוה לפרוע חובת אביהן וכו' מה שאין כן בנ"ד דהבעל פרע לאשתו כתובתה בחייו ולא פרעו הם כלל הכתובה שכן כתוב בשאלה שהבעל הגבה לה כתובתה בחייו וא"כ אי ליכא מותר דינר על הכתובה של בני הראשונה מעקרא נחלה דאורייתא שלא נפלו נכסים קמי יורשים לומר שהם יפרעו השטר חוב דאביהן בחייו פרע הכתובה וא"כ אי איכא מותר דינר על כתובת בני הראשונה ויש בידן שטר כתובה מקויים ודאי דגובה בנ"ד דאיכא קרקעות אבל אם אין בידו שטר כתובה מקויים כבר כתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות אישות דאין להם כלום שמא מחלה אמן כתובתה אבל אם השטר הכתובה מקויים בב"ד ביד שמעון ואיכא מותר דינר הדין עמו מזה הצד כדכתיבנא: אבל מכח הטענה אחרת שטען לוי יש לו זכות דאע"ג דאין לאשה חזקה בבתי בעלה וכמו שכתב הרשב"א בתשובה הוזכרה בב"י סימן קמ"ו וז"ל אם הבתים ידועים לבעל אעפ"י שהחזיקה האלמנה שנים הרבה אין לה חזקה לפי שהאלמנה יש לה דירה במדור בעלה ואין לאשה חזקה בנכסי בעלה כל שיש לה זכות דירה במדור וכו' וכיוצא בזה כתב הריב"ש בסימן שכ"ז לאומר שיאמר כן נאמר לו אדרבה משם ראיה טעמא אמרינן התם דלית לה חזקה משום דיש לה דירה במדור בעלה הא היכא דאין לה דירה כמו בנ"ד שכבר גבתה כתובת' ואין לה עוד זכות במדור בעלה ומפני כן הוציאוה היורשים ודאי דיש לה חזקה וכן כתב הרא"ש בתשובה סוף כלל צ"ח גבי ראובן שתבע לשמעון אחיו חלקו מהבתים שהניח אביהם שרוצה לעשות בחלקו רצונו ושמעון טוען שהוא מוחזק בבתים גם אמו מהיום י' שנים וסתרו ובנו בבתים וכו' על כן טוען ואומר שהבתים של אמו והשיב שם מה שטוען שמעון שהוא מוחזק וכו' אבל אם מתה האם ויש לשמעון עדים שאמו החזיקה בבתים חזקתה חזקה וכו' דכיון שאתם טוענים לכל בא מכחה או יורש או לוקח כל מה שהיתה היא טוענת אם היתה קיימת וכו' איברא דבתשובה שאחר זו כתב דפי' מתני' דקאמרה הבא מחמת ירושה אין צריך טענה היינו דוקא שטוען שאביו אמר לו שלקחה אבל אם אינו יודע אם אביו לקחה לה לא טענינן ליה והוא הפך דברי תשובה זו כבר כתבתי בפסק אחר ליישב סתירת שתי התשובות ובודאי דחשובה זו עיקר דהיא מוסכמת לדעת כל הפוסקים ותו איכא לאקשויי בהך תשובה שכתב טוענין לב"ח ולקמן בכלל הבא אחר זה כתב בתשובה אחרת דאין טוענין לב"ח וכבר הארכתי על כל זה במקום אחר ואין כאן מקומו מ"מ למדנו דטענתיה דלוי טענה דכיון דהחזיקה אמו בבתים בפני שמעון והוא ידע דאעפ"י שלא היה בעיר כיון דשיירות מצויות סגי כדכתב הטור בהלכות חזקת קרקעות סימן קמ"ג וא"כ ודאי דחזקת אמו חזקה וטענינן ליה. ומה שטען דדן לא היה חלוק בעיסתו עמו הרי כתב הר"י ברצלוני וכתבו הטור בסימן קמ"ט דדווקא היכא דהוצאתן ביחד הוא דאין להם חזקה זה על זה אבל הכא כיון דאין הוצאתן ביחד כמבואר בשאלה ודאי דיש להם חזקה זה על זה ועוד דאפי' דנאמר דאין לו חזקה בנכסי שמעון מ"מ לא חשוב דירת דן עם האלמנה כדירת שמעון דאם היה דר שמעון עם האלמנה ודאי דלא היה לה חזקה מהא דאמרי' בפ' חזקת