לחם רב (ל"לחם משנה") נב

איכא חד וכיון שכן זוזי היכא דקיימו לוקמו ואפילו בעיקר הכתובה מצי למימר קים לן כהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל: הכלל העולה דאם היורשים מודים בודאי שלא נתפרעה קודם מיתת בעלה כגון שצוה לפני מותו ולא לאחר מיחת בעלה יפרעו לה ככתובה הפחותה משאר קרובותיה ואי אין היורשים מודים או שנסתפק להם לא תגבה כלל ואע"ג דידוע להם דאחר מיתת בעלה לא גבתה אפשר דבשעת מיתה אתפס' צררי או קודם לכן וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק י"ו מהלכות אישות אפי' תבעה ביום מיתת בעלה אין לה כלום הנראה לעניות דעתי כתבתי: נאם הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: נח שאלה לאה אלמנה נשאת לשמעון ובכלל תנאי הכתובה נתחייב שמעון שלא יוכל לגרשה בגט כריתות ואם יגרשנה בגט שיחוייב לתת ולפרוע לה נוסף על סכי כתובתה שלשת אלפים לבנים ללאה הנז' ושלשת אלפים לבנים ליתומיה ויהי היום ובא שמעון בקטטה עם אשתו לאה הנז' ונדר נדר ואסר הנאת תשמישה עליו וכראות לאה הנז' שאסר' עליו וחדל להיות לה אורח כנשים להפקד מבעלה כהלכת גוברין יהודאין טענה עליו שיגרשנה בגט ושיפרע לה וליתומיה אות' הסכום שנתחייב בתנאי הכתובה ושמעון משיב אני לא נתחייבתי אלא אם אגרשך ואני איני רוצה לגרשך ובכן לא אתחייב בממון ולאה אף היא תשיב אמריה לו וטוענת כיון שאתה ע"י האיסור שקיימת עליך נתחייבת בגירושין הרי אתה מחוייב לגרשני בגט ונתחייבת א"כ בפרעון הסכום הנז' ילמדנו רבינו הדין עם מי אם מחוייב שמעון בגירושין וכממון או לא ושכר אדוננו גדול מעל שמים: תשובה המדיר אשתו מתשמיש המטה תנן בפרק אע"פ דיקיים שנת א' יתר מכאן יוציא ויתן כתובה או יפר נדרו וכן פסקו כל הפוסקים וכתב הטור בא"ה סוף סימן קנ"ד כל הנושא בעבירה בין איסור וכו' כופין אותו בשוטי' להוציא וכתב רב אלפס ז"ל דה"ה בכל הנך דקתני בהו יוציא שכופין אותו אפי' בשוטים וכן פירש"י כשנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה ב"ד כופין אותו להוציא ור"ח כתב כל היכא דאמור רבנן יוציא אין כופין אותו להוציא וכו' ויש לתמוה בדברי הטור דאיך כתב דרש"י דאית ליה בנשא אשה ושהה עמה עשר שנים דכופין דפליג על ר"ח הא אפשר דרש"י סובר כוותי' דכל יוציא ויתן כתובה לא משמע כפייה אלא דנשא אשה ושהה עשר שנים ולא ילדה דהוי פלוגתא דאמוראי בסוף פרק המדיר אם כופין או לא פסק רש"י כרב תחליפא בר אבימי אמר שמואל דכופין משום דשקיל וטרי תלמוד' אליביה ור"ח נמי אפשר לו להודות בההיא דע"כ לא פליגי בסוף פרק המדיר אלא בההוא יוציא ויתן כתובה דשהה עשר שנים משום דמשמע הכי ומשמ' הכי ומר פריש לה הכי ומר פריש לה הכי מכח סברא אבל באינך יוציא ויתן כתובה כ"ע מודו דלא משמע כפייה וכמו שכתב הר"ן בסוף פרק המדיר יע"ש. גם על הרא"ש ז"ל בפסקיו בפרק הבא על יבמתו יש לתמוה דכתב דרש"י משום דכתב בהא דשהה עשר שנים דכופין דפליג על ר"ח וכן כתב דרב אלפס שכתב בפרק הבא על יבמתו דבנשא כופין פליג על רבינו חננאל והעתיק שם לשון הרי"ף שכתב כדברי רש"י ומה הכרח איכא בדברי רש"י והרי"ף דפליגי על רבינו חננאל הא אפשר דאינהו מודו ליה כדכתיבנא: עוד יש לתמוה על הרא"ש דמה תמה שם על הרי"ף ורש"י ז"ל דאמאי פסקו דכופין בשהתה עשר שנים ולא ילדה נגד הירושלמי הא איכא למימר דפסקו כרב תחליפא משום דשקיל וטרי תלמודא אליביה כדכתיבנא וגם על הרב ב"י ז"ל יש לתמוה שנתקררה דעתו במה שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו שכן כתב רב אלפס דמשום הכי נראה דגירסת הטור שכתב וכתב רב אלפס היא קיימת דהרי הטור כתב בשם הרי"ף ז"ל דה"ה בכל הנך דקתני בהו יוציא ויתן כתובה שכופין אותו אפילו בשוטים והרא"ש ז"ל לא כתב בשם הרי"ף אלא דשהה עשר שנים ולא ילדה כופין וכמו שהעתיק שם לשונו שכתב בפרק הבא על יבמתו וא"כ לא הסכימו דברי הטור עם דברי הרא"ש. ונראה לי לומר דסובר הרא"ש ז"ל וכן ר"ח דתלמוד דידן דפליגי אמוראי בנשא אשה עשר שנים אי כופין או לא פליגי בכל מקום דאמרינן יוציא ויתן כתובה אי הוי כפייה בשוטים או לא דלרב אסי דאמר אין מעשין אלא לפסולות סובר דכל יוציא ויתן כתובה לא הוי כפייה וכן מוכח בירושלמי דכשהקשו עליו מהנהו דהמדיר תירצו אם שמענו שמוציא שמענו שכופין משמע דאית ליה דיש חילוק בין כופין ליוציא ורב תחליפא דסובר דכופין בנשא אשה ושהה עשר שנים אית ליה דכל יוציא ויתן כתובה דמתניתין כופין וכ"ת אמאי לא תני להו במתניתין דהמדיר גבי אלו שכופין איכא לתרוצי כמו שתירצו התוס' בפרק הבא על יבמתו דלא תני הנהו דבאים בפשיעת הבעל יע"ש ופסק ר"ח כרב אסי משום דהירושלמי נקיט ליה הכי עיקר וכדאמרו שם וזהו שתמה הרא"ש על הרי"ף ועל רש"י ז"ל דכיון דאיכא פלוגתא דאמוראי בגמ' דידן ראוי לפסוק כרב אסי כיון דתלמוד ירושלמי מסייע ליה אע"ג דשקיל ושרי תלמודא אליבא דרב תחליפא אין זה כדאי לדחות דברי הירושלמי וזהו טעמו של ר"ח ז"ל וא"כ מאן דפסק כרב תחליפא דאית ליה דבשהה עשר שנים כופין אית ליה, דלא כר"ח ז"ל ולכך כתבו הרא"ש והטור דרש"י והרי"ף דפסקו כרב תחליפא לית להו דר"ח: אם כן למדנו דהוי פלוגתא דרבוותא אי כופין בכל מקום שאומר יוציא ויתן כתוב' או לא נמצא דבנ"ד דהדיר אשתו מתשמיש המטה דאמרינן יוציא ויתן כתובה למר כופין ולמר אין כופין וכבר כתב הרא"ש בפסקיו דאין לכוף על הספק וכמו שכתב הטור בשמו בסו' סימן קנ"ד אלא שכתב המרדכי בריש פרק המדיר דמפקינן מיניה כתובה מנה מאתים אבל לא תוספת משום דפליגי ר"ח ור"ח אי הוי תוספת ככתובה לכל מילי דלר"ח לא הוי אלא למילי דנתפרשו בריש פרק אעפ"י וכמו שהאריכו התוספת בסו' פרק הבא על יבמתו ומ"מ בנ"ד אפילו ר"ח מודה דאית לה תוספת דכיון דהוא פשע והדירה מתשמיש המטה חייב תוספת ויותר מזה נראה מדברי התוס' בסו' פרק הבא על יבמתו דדוקא הכפייה שבאה מחמתה הוא דלית לה תוספת אבל אם לא באה מחמתה כגון שהה עמה עשר שנים ולא ילדה אית לה תוספת: א"כ למדנו בנ"ד דהדיר את אשתו מתשמיש המטה דאין כופין על הגט אלא מוציאין ממנו הכתובה ונדונייא והתוספת אם לא יפר את נדרו וחיוב הממון שנתחייב יותר על סכי כתובתה נראה גם כן דמוציאין ממנו: ומה שכתוב בשאלה שטוען שמעון דאין כתוב בכתובה אלא אם אגרשך והוא אינו רוצה לגרשה אין זו טענ' דאע"ג דמה שכתוב בכתובה אם יגרשנה ר"ל אם יגרשנה מרצונו אם עתה הוא מגרשה מרצונו הוי דהא אין ב"ד יכולין לכופו על הגט כדכתיבנא: וכי תימא מ"מ הרי אומ' לו דאם לא יוציא מותר לקרותו עבריינא וכדכתב ר"ח ז"ל וא"כ הרי זה כמי שאונסים אותו דכדי שלא יקראוהו עבריינ' מגרש ואין זה מרצונו הגמור ועוד דכיון דמוציאין ממנו הכתובה ונדונייא ותוספ' הוא רוצה לגרש דהיינו לנקטיה לכובסיה כי היכי דלישבקיה לגלימיה מ"מ אין זה אונס אלא רצון גמור תדע דכל אונס שאדם מביא על עצמו אינו אונס וכן כתב הריטב"א בתשובה על מי שנשבע לגרש את אשתו וגרשה קודם שיתירו לו דלא הוי אונס כיון שהוא הביאו על עצמו וכמו שכת' לשונו הרב בית יוסף בסוף סימן קנ"ד ואפילו במי שנדר בנזירות שמשון לגרש כתב הרב מהר"ר לוי ן' חביב ז"ל בפסקיו סימן קנ"ד דמגרש ולא הוי אונס כיון שהוא הביאו על עצמו כ"ש בנ"ד דלא הוי אלא נדר ויכול לשאול על נדרו ואינו שואל דודאי לא הוי אלא רצון גמור וחייב לשלם הממון שנתחייב יותר על סכי כתובתה: ועוד דהסברא מוכחת כן דודאי תנאי זה לא נעשה אלא להבטיחה שלא יגרשנה ואם אתה אומר שכשידירנה מתשמיש המטה שנתבטל התנאי ואינו חייב במה שחייב עצמו א"כ יערי' וידירנ' מתשמיש המטה כדי שיהיה חייב מן הדין לגרשה ויתבטל חיובו וכיוצא בזה הקשה המרדכי בפרק אעפ"י וז"ל וא"ת והא ההוא דהמדיר את אשתו מכל פירות יוציא ויתן כתובה על כרחך היה לה תוספת דאי לית לה אם כן כל אדם שרוצה לגרש ידיר את אשתו מכל פירות שבעולם ויפטר מתוספת וכו' הכא נמי אמרינן הכי וכדכתיבנא על כן נראה לי דאין מזה הטעם זכות לשמעון כלל: אבל מצד אחר יש לזכותו דתנאי זה הוי אסמכתא ואם אין שם כלל התנאים המסלקים האסמכתא לדעת כל הפוסקים וכמו שנתבאר באורך בדברי הרב ב"י סי' ר"ז יכול שמעון לפטור עצמו מטעם זה ומפני שלא הוזכר בשאלה טעם זה איני נושא ונותן בו ועוד בו הדברים ברורים מפי סופרים ומפי ספרים ובסימן הנזכר נתבארו כל הדברים בפרטות יע"ש. ואין לומר דמשום דהוי בשעת כניסת לחופה אין כאן אסמכתא ודמי למאי דכתב הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות מכירה דאע"ג דאין אדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב מ"מ פוסק עם אשתו לזון את בתה מפני שפסק בשעת נשואין והדבר דומה להדברי' הנקנים באמירה וכבר ראיתי מי שרצה לומר כן ואינו נר' בעיני וכן ראיתי להרב מהר"ר אליה מזרחי ז"ל בפסקיו סי' כ"ז גבי ראובן שקדש את בת שמעון ובשעת הקדושין עשו תנאי' ביניהם וכתב שם דיש שם אסמכתא אם לא קנו בב"ד חשוב ומעכשיו יע"ש. לכן אני אומר דאם אין שם תנאים מסלקים האסמכתא מדין אסמכתא זכה שמעון אבל מהטעם הנז' בשאלה לא זכה כלל הנלע"ד כתבתי נאם הקטון אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: נט שאלה ראובן שדך את בתו עם שמעון ואחר ימים נמלך ראובן ולא רצה לתת את בתו לשמעון ורבו כמו רבו המריבות והקטטות ביניהם והלכו לדין ונתפשרו ונתחייב ראובן שאם לא יתן את בתו לאשה לשמעון שיענש במאה גסים ונשבע ראובן על זה ועתה טוען ראובן שבתו היא בוגרת ואינה ברשותו לקיים תנאו שהיא אינה רוצה לקחתו מרוב האנשים הנושים אשר נשו בו עתה יורנו מורנו המורה לצדקה אם יפטר ראובן בזאת הטענה מהקנס אחר שבתו בוגרת ואינה ברשותו או לא ושכר אדוננו כפול מן השמים: תשובה בקנס שידוכין איכא פלוגתא דרבוותא דהרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכו' מכירה כתב כשהיו חכמי ספרד רוצים לקנות באסמכתא וכו' ועל דרך זו היו עושים בכל התנאים שבין אדם לאשתו בשדוכין וכו' הרי דדע' חכמי ספרד היה דאיכא אסמכתא ג"כ בשדוכין ולהמלט ממנה היו עושים התיקון ההוא אבל הרא"ש כתב הטור בח"מ סימן ר"ז בשמו דליכא אסמכתא בקנס שדוכין וכן כתב בהדיא בכלל ל"ו סימן ב' וסי' ד' וכתב הרב ב"י כמה רבוותא דסברי כוותיה: איברא דקשיא לי טובא דבאותו הכלל סי' ג' גבי רחל היתה נחבאת מפני חמס וכו' כתב בסוף התשובה ועוד יש פנים אחרים לבטל כל הענין מטעם אסמכתא דבעינן קנין ב"ד חשוב כמו שפסקו ר"ח ור"ת ור"י ז"ל וכאן לא היה ב"ד חשוב וכו' והרי באותה תשובה קנס שדוכין היה ששדכה שמעון ועשו קנס ביניהם שכל מי שיחזור בו יתחייב וכו' וא"כ איך כתב דאיכא אסמכתא דהוא סותר למה שכתב בתשובות האחרות ואולי י"ל דודאי דעתו נוטה דליכא אסמכתא אלא שראה מחלוקת של ר"ת ור"י וכמו שכתבו התוס' בפ"ד נדרים שכתב דלכך נהגו לאסוף כל בני העיר בשעת שדוכין היינו כי היכי דליהוי ב"ד וכו' משמע דאית ליה בקנס של שדוכין אסמכתא גם סמ"ג בעשין פ"ד כתב כן בשם רבי' שמשון גם