לחם רב (ל"לחם משנה") נא

פקע חובו של שמעון וכו' ואיכא מאן דפליג וכו' ולדידן מסתברא דסברא קמא ליתא דודאי נאמן הוא במגו דלא תפסתי ע"כ משמע דמהני תפיסה במלוה ע"פ אפילו לגבי יתומים וא"כ היה ראוי שיועיל תפיסה שתפס ראובן מנכסי הנדונייא בנ"ד אע"ג דהיא מלוה ע"פ ואע"ג דיש כאן שטר כתובה ונהיה המלוה ע"פ מאוחרת לכתובה הא קי"ל ב"ח מאוחר שגבה מה שגבה גבה ואפילו שלא גבה בב"ד אלא מעצמו מה שעשה עשוי לדעת רובא דרבוותא וכדכתב הטור והרב ב"י בח"מ סימן ק"ד: ומ"מ אם המלוה ע"פ מאוחרת כיון דשעבד בכתובה מטלטלי אגב מקרקעי בהא לא אמרינן מה שגבה גבה כדכתב הרב ב"י ז"ל בסימן ס' דליכא בזה תקנת השוק וכתב שם דכל דיינא דלא דיין האי לאו דיינא הוא אבל אם המלוה ע"פ מוקדמת עדיין היה מקום לומר דמועיל תפיסתו ואע"ג דלדעת הרי"ף שכתב הטור ז"ל בסימן ק"ד מלוה בשטר מאוחרת קודמת למלוה ע"פ אעפ"י שהוא מוקדמת והוי כנכסים משועבדים שאינה גובה מלוה ע"פ מהם מ"מ כיון דרבינו האי ואחרים פליגי עליה היינו יכולין לומר דמצי המוחזק שתפס לו' קים לי כוותייהו כל זה היה נר' לכאורה אבל עם מה שכתבנו שאין הב"ח גובה מנכסי נדונית אשתו ואפילו אם גבה מהם לכ"ע מה שגבה לא גבה זכינו לדון דלא אהני ליה תפיסה כלל מה שתפס מנדונייתה: אבל מה שתפס ממלבושי' שלה בזה יש מקו' עיון דאם אלו המלבושים הכניסה היא בנדונייתה הוי כנכסי נדוניתה ואין מועיל בהם תפיסה כדכתי' אבל אם הן מלבושים שעשה לה בעלה הרי כתב הרמב"ם ז"ל וכתב בה"ת הביאו הרב ב"י בסימן צ"ז דהסכימו עמו קצת המורים דדוקא בגדי חול אין יכול לגבות ב"ח מהם אבל בגדי שבת יכול לגבות מהם א"כ אם אלו הם בגדי שבת ודאי דמהני ליה תפיסתו דהרי יכול לגבות מהם ויכול לומר קים לי כהרמב"ם וסייעתו דיכול לגבות מבגדי שבת וא"כ מה שתפסתי לגבות חובי מבגדי שבת מהאשה מהני תפיסתי ואעפ"י שיהיה מלוה ע"פ שלו מאוחרת לשטר הכתובה דקי"ל בכי הא דכיון דשעבד בכתובה מטלטלי אגב מקרקעי מה שגבה מאוחר לא גבה וכדכתב הרב ב"י סימן ס' וכדכתיבנא מ"מ הרי כתב בסימן ק"ד דהיינו דוקא היכא שנתברר בעדים שאותם הנכסים היו בידו קודם שלוה מהב' אבל אם לא נתברר כן בעדים מחזקינן להו כלוה ולוה ואחר כך קנה וא"כ בנדון דידן נמי אם לא נתברר אם המלבושי' עשה לה הבעל קודם שנתחייב לאביו מחזקינן להו כלוה ולוה ואחר כך קנה ובכי הא קיימא לן מה שגבה גבה: הכלל העולה מכל מ"ש דבנכסי נדוניית כלתו אין מועיל לראובן תפיסה כלל ויחזיר לה ובמלבושים אם בנו עשה לה קודם שנתחייב לו כיון דיש לה בכתוב' שעבוד מטלטלי אגב מקרקעי לא מהני ליה תפיסה כלל אבל אם אין ידוע אם עשה לה אחר שנתחיי' לו או קודם מחזקי' ליה כלוה ולוה ואח"כ קנה ומהניא תפיסתו ונאמן בשבועתו לומר שכ"כ חייב לו ויטול: נאם הקטון אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: נז שאלה אלמנה שרצתה לגבות כתובתה ואין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אבל כל בני מתא יעידון ויגידון שהאלמנה הנז' עדיין לא קבלה כתובתה ועדיין לא גבתה אותה ואפילו היורש עצמו אם גזרו עליו שיאמר האמת יודה לה שלא גבת' ולא קבלה כתובתה עדיין לאחר מיתת בעלה אמנם מ"מ טוען לה שתוציא כתובתה ואז תגבה יורנו מורנו אם תגבה כסכום כתובות קרובותיה כמו שהורה הר"י קולין ז"ל הלכה למעשה או אם תאבד כתובתה לגמרי יורנו מורנו מה הדין בזה ושכרו כפול מן השמים אמן: תשובה עיקרא דהאי מילתא איתא בפ"ק דמציעא דאמרינן התם אמר רבי יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד ואמר פרעתי לא אמר כלום ואיפלגו רבוותא בפירוש' דהאי מימר' בתרי מילי: האחד דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל סוברים דאיירי רבי יוחנן דוקא במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין ודאי דאם טען פרעתי נאמן דהרמב"ם בפ"ו מהלכות אישות כתב כן בפירוש והרי"ף ז"ל בפרק הכותב על מתניתין דהוציאה גט ואין עמה כתובה כותב שם דהלכה כשמואל דמוקי מתניתין במקום שאין כותבין דוקא ואע"ג דבפ"ק דמציעא משמע לפום ריהטא דסוגיא דמילתא דרבי יוחנן הוי אפי' במקום שכותבין והרי"ף ז"ל כתב בפ"ק דמציעא להא דרבי יוחנן כבר יישב הרמב"ן בס' המלחמות דרבי יוחנן לא איירי אלא במקום שאין כותבין דוקא דבמקום שכותבין ריעא טענת' כיון שאבדה כתובתה ומאי דקאמר אביי לאו מילתא היא דאמרי לא הדר ביה אלא מטעמא דהיה סבור דטעמא דמתניתין לא הוי משום טוען אחר מעשה ב"ד אלא משום דגט הוי במקום כתובה ובמסקנא קאמר דטעמא משום מעשה ב"ד אבל מ"מ במקום שאין כותבין דוקא וכמו שהאריך שם הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות יע"ש ופשוט הוא דזה דעת הרי"ף כפי מה שפירשו בו המחברים וכן כתב מהר"י קולין בשרש י"ט אבל אני תמה מאד על מה שכתב בשרש קי"ד כשהביא דברי החולקים על הרמב"ם ז"ל כתב וכן פסק רב אלפס כרבי יוחנן דאינו כן דאע"פ שפסק כרבי יוחנן מ"מ דעת הרמב"ם אית ליה דאל"כ יקשה מדידיה אדידיה מה שכתב בפ"ק דמציעא עם מה שכתב בפרק הכותב וכן כתב הוא עצמו בשרש י"ט ועוד שכתב ומפרש בפרק הכותב דמילתיה דרבי יוחנן אפילו במקום שכותבין וכדברי התוספות ואי הך ומפרש קאי על הרי"ף כדמשמע פשט לשונו איך אפשר לומר כן דאדרבה מפרק הכותב משמע דהא דר' יוחנן אית ליה דאיירי במקום שאין כותבין דוקא כדי שלא יקשה על מ"ש שם. כלל הדברים שדעת הרי"ף הוא פשוט כדעת הרמב"ם והרא"ש ז"ל בפסקיו הסכים לדעת הרי"ף ג"כ וכ"כ הטור בשמו בא"ה סימן ק': אבל המרדכי בפ"ק דמציעא אית ליה דאפילו במקום שכותבין וכדברי התוס' וכמו שהכריח שם הרב מהרי"ק בשרש קי"ד ובמרדכי שלנו כתוב ודלא כהמיימוני פי"ו מהלכות אישות ואם הם דברי המרדכי לא היה צריך הרב מהרי"ק להכריח מהראיה שהביא מדתניא מצא שטר כתובה בשוק וכו' דבהדיא כתב ליה אלא שאפשר שהם דברי המגיה ובין כך ובין כך פשוט דדעתו כדעת התוספות ודלא כהרמב"ם ז"ל ועוד הביא פוסקים אחרים שם מהר"י קולין ז"ל שהם כסברתו דס"ל דאפי' במקום שכותבין כתובה אין יכול לטעון פרעתי וכן הוזכר המחלוקת בטור אהע"ז סי' ק': המחלוקת השני הוא אי מאי דקאמר ר' יוחנן מעשה ב"ד הוי דוקא עיקר כתובה ולא תוספת או דילמא תוספת נמי דהרמב"ם ז"ל כתב בפי"ו מהלכות אישות דאין תוספת בכלל הטוען אחר מעשה ב"ד וכן כתב הר"ן בפ' הכותב והמרדכי בפ' שנים אוחזין כדהביא מהרי"ק ז"ל והתוספות ג"כ אבל בסוף פרק הכותב כתב המרדכי ז"ל וז"ל כתב בעל החפץ אשה שאבדה כתובתה ונתאלמנה או נתגרשה גובה אפילו תוספת ומביאין שני' כתובות או שלשה מקרובותיה ונותנים לה בפחות שבהן ובשבועה ע"כ ובסוף פרק הנושא כתב ורבינו שמשון ברבי אברהם פסק כר' יוחנן דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אפילו לא נקטא כתובה וכן פסק הר"ם ז"ל הלכה למעשה ולאו דוקא מנה ומאתים אלא אפילו ק' דינרים דתוספת ונדונייא דהוו להו עתה כב"ד של כהנים שהיו כותבין ארבע מאות זוז ע"כ משמע דאית להו להנהו רבוותא דתוספת ונדונייא הוי ככתובה והוי בכלל הטוען אחר מעשה בית דין. איברא דקשה לי על המרדכי איך בפרק שנים אוחזין סתם דתוספת לא הוי בכלל תנאי ב"ד ובפרק הנושא ובפרק הכותב סתם דהוי בכלל ואי מה שכתוב בפרק שנים אוחזין במרדכי עיין סוף פרק הנושא וסוף פ' הכותב הם דברי המרדכי עצמו ולא דברי המגיה אפשר לתרץ קושיא זאת דהמרדכי כתב כאן דעתו ומ"מ כתב שיש מחלוקת ולכך כתב עיין באלו המקומות כלומר דשם תמצא דאין דעתי זה מוסכם דאני כותב שם סברא כנגד זה ועל הרב מהר"י קולין יש לתמוה דבשרש י"ט תפס לההיא סברא דאפילו תוספת הוי בכלל מעשה ב"ד שכן כתב שם ולאו דוקא מנה מאתים אלא גובה כפי מנהג וכו' משמע דאית ליה דהכל גובה ובשרש ק"ד כתב ומאחר דאשכחן לכולהו רברבי דפסקי כרב וכרבי יוחנן וכו' וידוע דמאן דאית ליה דרבי יוחנן אפילו תוספת קאמר פליג ארב דבהדיא אמר רב בפרק הכותב גובה עיקר כתובה ואין גובה תוספת בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין ואי אית לן דרבי יוחנן ורב שוים ע"כ אית לן למימר דרבי יוחנן לא אמר מעשה ב"ד אלא מנה ומאתים ולא תוספת וא"כ איהו ז"ל דכתב בשרש י"ט דאית ליה דינא דרבי יוחנן אפילו בתוספת איך בכל אותו שרש קי"ד הזכיר כמה פעמים רב ורבי יוחנן בחדא מחתא דמשמע דהם שוים ועוד אחר שהביא דברי ספר החפץ ודברי המרדכי דכתב בסוף פרק הנושא כתב ומאחר דאשכחן לכולהו אשלי רברבי דפסקי כרב וכרבי יוחנן ואיך אפשר לומר דספר חפץ ומה שכתב המרדכי בפרק הנושא הוא כרב דהוא כתב שם אפילו תוספת ורב אית ליה דתוספת לא גב' ועוד דבאותה תשובה דשרש קי"ד משמע דהרב מהר"י קולין מחייב לפרוע לאלמנה כל הכתובה תוספת ונדונייא וא"כ לפי זה לא מסייעינן כלל מרב דלרב עיקר כתובה דוקא. ואולי כל מה שכתב בשרש קי"ד הוא להכריח דהוא אפי' במקום שכותבין דבהא רבי יוחנן ורב שוין אבל לענין התוספת לא נקטינן כרב אלא כרבי יוחנן ומ"מ סתם הדברים בשרש קי"ד יותר מדאי: נמצינו למדים דהוי פלוגתא דרבוותא אי האי דרבי יוחנן הוי אפי' במקום שכותבין ואי הוי אפילו תוספת ועתה נבא לנ"ד ונאמר איברא דהרב מהר"י קולין ז"ל פסק דגובה הכל אפילו במקום שכותבין אבל באמת דבריו תמוהים הם דגדול כח המוחזק ויכול לומר קים לי ועד כאן לא קאמר הוא בשרש קמ"ט דאין יכול לומר קים לי אלא כשכל חכמי ישראל חלוקים עליו אבל היכא דאיכא תרי פוסקים דאית להו חד סברא אע"ג דרוב הפוסקים חלוקים מצי למימר קים לי וא"כ איך תוציא האלמנה מהיורשים כיון דמצי למימר קים לי. איברא דהרב מהר"י ן' לב ז"ל בפסקיו ח"ג שאלה ק"א כתב דהיכא דאין המיעוט חשוב אפשר דלא מצי המוחזק לומר קים לי אבל בנ"ד חשוב הוא דהם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל דהם שלשת עמודי ההוראה וכבר השרישנו הרב ב"י דראוי לילך אחריהם אפילו נגד כל שאר הפוסקים וכ"ש דיש להם מסייעים הרבה כדכתב שם מהרי"ק רבינו חננאל ורבינו ישעיה ראשון ואחרון א"כ דבר תימה הוא להוציא מן המוחזק נגד סברתם. אמת דיש לתת טעם להרב מהרי"ק דכיון דראה המנהג שנהגו באשכנז ובצרפת ראוי לילך אחר המנהג אפילו להוציא מן המוחזק אבל אנן דלית לן מנהג נראה לי דלא דיינינן הכי אלא אם היורשים יודעים בודאי שאינה פרועה ודאי דדינא הוי כדכתב ספר חפץ דנותנין לה בפחות מקרובותיה וכן כתב הטור בא"ה סימן ס"ו. ועוד כתב שם דאם כתובות בני משפחתו יתירות עולה עמו ואינה יורדת ובהא אפילו הרמב"ם וסייעתו מודים וכדכתב ה"ה ז"ל בפרק י"ז מהלכות אישות ודוקא כשהבעל טוען פרעתי וכו' אבל אם הוא מודה ודאי חייב לפורעה ע"כ אבל אם היורשים טוענים שמא פרועה היא ואינם יודעים ודאי דלא מפקינן מנייהו דמצי למימר קים לן כהרמב"ם והרי"ף והרא"ש ז"ל דבמקום שכותבים היה יכול לטעון פרעתי ואפילו תמצא לומר דהלכתא כמאן דאמר דאפילו במקום שכותבין עדיין אפשר דתוספת ונדונייא לא הוו בכלל מעשה ב"ד וא"כ בתוספת ונדונייא איכא תרי ספקי דפלוגתא דרבוותא ובעיקר כתובה