לחם רב (ל"לחם משנה") מט

תשובה בהא מילתא דמורדת איכא פלוגתא דרבוותא טובא ומחלוקתם תלוי בפי' הסוגיא דפרק אע"פ דאמרו שם כלתיה דרב זביד אימרדא הוה תפיסה חד שירא וכו' ואמרו שם במסקנא השמא דלא איתמר הכי ולא איתמר הכי תפסה לא מפקינן מינה לא תפסה לא יהבינן לה ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא ע"כ. ונחלקו המפרשים ז"ל בפירושם דרש"י ז"ל פרשה במאיס עלי וכן הרמב"ן והרשב"א והרא"ש ז"ל בפסקיו אלא שפי' זה נחלק לב' סברות דלהרמב"ן והרשב"א ז"ל דוקא במאיס עלי אמרינן בגמ' תפסה לא מפקינן מינה לא תפסה לא יהבינן לה אבל במורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה אפילו תפסה מפקינן מינה והרא"ש ז"ל בפסקיו נראה דס"ל דלענין דינא מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה שוים ואין חילוק ביניהם כלל אלא הא דלא מיירי במורדת משום דלא סלקא שפיר פירושא דשמעתא דאמרה מרדה הפסידה בלאותיה וכו' דמשמע דמיד הפסידה ואם במורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה הא אית לה כתובה כל זמן שלא בלתה כתובתה או הכריזו עליה ופי' זה מוכח מדברי הטור א"ה סימן ע"ז דכתב דמורדת דבעינא ומצערנא ליה ומאיס עלי דדינם שוה ובכולהו אי תפסה לא מפקינן מינה וכן בשהיית י"ב חדש ואותם הדברים הם נמשכים לדעת אביו ז"ל נראה שהבין מדברי הרא"ש גם כן כמו שכתבתי אעפ"י שמדברי הרא"ש בפסקיו לא היה מוכרח כ"כ זה דהיינו יכולין לומר דמאי דאמר הרא"ש דשוים בעינא ליה ומצערנא ליה ומאיס עלי היינו בשהיית י"ב חדש דכיון דנתנו למאיס עלי דין זה אעפ"י שעומדת להתגרש מיד כ"ש לבעינא ליה ומצערנא ליה כדכתב שם בפסקיו אבל לענין תפסה לעולם דמפקינן מינה באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה דהחמירו בה יותר אלא שאין נראה כן מדברי הטור כמו שכתבתי אמת שאני תמיה קצת על הטור מנין לו לפרש כן כיון דבגמרא לא אמרו כן אלא באומרת מאיס עלי אמאי לא מחמרינן יותר בבעינא ליה ומצערנא ליה דכיון דאפילו במאיס עלי הוי בעיא ומספיקא לא מפקינן מינה מסתייע דנימא הכי במאיס עלי לחוד ודברי רש"י ז"ל סתומים דהוא פי' עובדא באומרת מאיס עלי ובבעינא ליה ומצערנא ליה לא פי' כלל דעתו ויש מי שפירשו עובדא זו בבעינא ליה ומצערנא ליה וגם פי' זה יוצא לב' דעות אחרו' דהרמב"ם בפרק י"ד מהלכות אישות מפרש עובדא זו באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה אבל באומרת מאיס עלי נוטלת בלאותיה הקיימים ומפסדת השאר מיד ואין בה שהוי י"ב חדש כלל והר"ן ז"ל בפי' ההלכות פירש הך עובדא באומרת בעינא ליה וכו' כפי' הרמב"ם ז"ל אלא שסובר דבאומרת מאיס עלי אינה מפסדת כלום. וכן נחלקו המפרשים בפי' מה שאמרו בגמרא ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא בב' דברים. הא' אי הוי דוקא במאיס עלי או דילמא אפילו בבעינא ליה וכו' או דילמא בבעינא ליה ומצערנא ליה דוקא: השני אופן השהיה אם היא לגט דווקא כדמוכח לישנא דאגיטא אבל כתובה כבר הפסידה אפילו תחזור בה או דילמא הוי אפילו לענין כתובה הרמב"ם ז"ל אית ליה דהשהיה לאומרת בעינא ליה וכו' אבל למאיס עלי ליכא שהוי י"ב חדש אלא מגרשה מיד וענין השהיה לדעתו נראה מדבריו דהוי לענין הגט לבד אבל הכתובה כבר הפסידה אפילו תחזור בה. הטור והרא"ש ז"ל אית להו דהשהיה הוי בין לאומרת בעינא ליה וכו' בין לאומרת מאיס עלי וענין השהיה לדעתם היא שאם תחזור בה לא תפסיד כתובה כלל. הר"ן כתב בשם יש מי שכתב דהשהיה הוי לתרווייהו אלא דבבעינא ליה ומצערנא ליה אפי' תחזור בה הפסידה כתובתה אבל במאיס עלי אם תחזור בה תוך הי"ב חדש לא הפסידה. הוא ז"ל כתב שם פי' אחר למ"ד דבמאיס עלי מפסדת כתובתה דבין באומרת בעינא ליה וכו' בין באומרת מאיס עלי השהיה לא הוי אלא לענין הגט אבל לענין הכתובה אפילו תחזור בה מפסדת בתרווייהו. הרשב"א ז"ל אית ליה דהשהיה לא הוי אלא לאומרת מאיס עלי אבל היכא דאמרה בעינ' ליה וכו' אין כאן שהיה של י"ב חדש אלא מיד אחר הכרז' של ד' שבתות והמלכה מפסדת כתובתה וכדכתב ה' המגיד בפי"ד מהלכות אישות: נמצאו במורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה ה' מחלוקו' שנים בענין התפיסה הא' דאם תפסה לא מפקינן מינה השני דאפילו תפסה מפקינן מינה. ובענין השהיה ג' הא' דהשהיה היא לענין הגט אבל הכתובה תפסיד אפילו תחזור בה. הב' דאם תחזור בה לא תפסיד. הג' דשהי' די"ב חדש לא בעי אלא מיד אחר הכרזה והמלכ' תפסיד כתובתה: ובאומרת מאיס עלי איכא ו' מחלוקות הא' דאי תפסה לא מפקי' מינה אבל לא יהבינן לה. הב' דבלאותיה הקיימים יהבינן לה אפילו דלא תפשה. הג' דעת הר"ן דסובר דבמאיס עלי לא הפסידה כלום ובענין השהיה ג' מחלוקות הא' דליכא ביה שהוי י"ב חדש והוא דעת הרמב"ם ז"ל. הב' דאית ביה שהיה ואם תחזור לא תפסיד כתובתה. הג' דאפילו תחזור תפסיד כתובתה והוא דעת הר"ן שכתב בפי' ההלכות למ"ד מפסדת: ובענין נכסי מלוג יש כאן מחלוקות אחרים וכל אלה הדברים הם מבוארים בפוסקים בטור אהע"ז סי' ע"ז ובב"י שם והרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מהלכות אישות והר"ן ז"ל בפירוש ההלכות יע"ש זהו דין התלמוד. אבל הרי"ף כתב דתקנת הגאונים היא היכא דאמרה לא בעינא להאי גברא ליתיב לי גיטא וכו' דנוטלת היא נכסי מלוג הקיימים ומנכסי הבעל אינה נוטלת כלום ונכסי צאן ברזל נוטלת הכל ואם אבדו או נגנבו ישלם לה הבעל וכן אם בלו ואין עושין מעין מלאכתן הראשונה זו היא התקנה שכתב שם הרי"ף בהלכות וליתא להך תקנה אלא באומרת מאיס עלי דוקא כדקאמר כד אתיא ואמרה לא בעינא להאי גברא וכו' אבל במורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה לא תקנו הגאונים כלל אלא הניחוהו על דין התלמוד וכן מוכח מדברי הרז"ה שהבין דברי הרי"ף ז"ל דהתקנה דוקא באומרת מאיס עלי וכן נראה מדברי הרמב"ן בספר המלחמות שפירוש דברי הרי"ף כך הוא וכן נראה מתשובת מהר"ם כתבה המרדכי בפרק אע"פ ורמזה הטור בסימן ע"ג אלא ששם כתובה באורך יותר דאי אמרה מאיס עלי בערמה דיינין לה כדין מורדת דעל זה לא תקנו הגאונים משמע בהדיא דתקנת הגאונים ליתא אלא במאיס עלי דוקא וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל בפירוש ההלכות שכתב על דברי הרי"ף ובין מעיקר תקנתא וכו' דהיינו מורדת דמאיס עלי ולא מורדת דבעינא ליה וכו' וע"כ יש לתמוה על דברי הר"ן ז"ל שם בפירוש ההלכות שדחה דברי הרי"ף וכתב ואף הרמב"ם ז"ל כתב בפרק הנז' שכדין התלמוד ראוי לתפוס ולדון משמע דלית ליה להרמב"ם ז"ל דכופין לאומרת מאיס עלי אדרבה הרמב"ם ז"ל אית ליה דמדינא הוי דכופין לפי פירושו בסוגיא ומאי דאית ליה להרי"ף מתקנה אית ליה להרמב"ם ז"ל מדינא ואיך סייע עצמו מדברי הרמב"ם לדחות דברי הרי"ף והרב ב"י כתב בסי' ע"ז דלא הביא ראיה מדברי הרמב"ם אלא דלית ליה כהרי"ף במורדת דכופין אבל באומרת מאיס עלי ודאי דאית ליה להרמב"ם דכופין. אבל אי אפשר לומר כן דכבר הוכחתי דאף הרי"ף לא כתב התקנה אלא במאיס עלי דוקא. ואולי י"ל דהר"ן לא הביא ראיה מדברי הרמב"ם דלית ליה דינא דהרי"ף אלא לומר דאין לדון כאותה תקנה אלא על פי דין התלמוד וכיון דדין התלמוד להרי"ף אין כופין לגרש במאיס עלי אין לדון ע"פ התקנה: נמצא דלפי התקנה להרי"ף במאיס עלי נוטלת כתובתה ר"ל נדוניתה כל מה שהביאה מבית אביה ולא תוספת ובהך תקנה איכא פלוגתא ביני רבוותא אי דיינינן לה האידנא או לא דמדברי הרא"ש ז"ל בתשובותיו כלל מ"ג משמע דדייני' לה האידנא וכן היה דן הר"ם כדכ' שם אלא דבענין כפיית הגט לא דיינינן הכי אע"פ שהתקנה נר' דהיתה ג"כ לענין כפיית הגט כדמשמע לשון הרי"ף שכתב כל מאן דכייפינן ליה וכו' בין מעיקר תקנתא וכו' משמע דמעיקר התקנה כופין מ"מ סובר דלענין זה נתבטלה התקנה כן משמ' בתשובותיו כלל הנז' ובענין הממון התקנה כדקאי קאי. איברא דקשיא לי דברי הרא"ש ז"ל בפסקיו במ"ש על דברי הרי"ף אפשר לפי שמוכן הקלקול וכו' והביאו הטור בסי' ע"ז דנראה מאותם הדברים דמפרש דעיקר התקנה מתחלה לא היתה לענין כפיית הגט אלא לענין הממון שכן כתב שם שלא תקנו להרבות ממזרים בישראל וכו' משמע דכוונתו לפרש דהתקנה לא נתקנ' לענין הכפייה ומפני כן כתב שם וכן היה דן רבינו מאיר ז"ל כדינא דמתיבתא ולא כתב בענין הממון כדכתב בתשובותיו משום דבפסקיו אית ליה דדינא דמתיבתא לא הוי אלא לענין הממון לבד ולכך סתם ואמר כדינא דמתיבתא אבל בפסקיו דהתקנ' היתה לענין הכפייה ג"כ כתב שם דרבו לא היה דן אלא לענין הממון לבד כן נראה לכאורה דברי הרא"ש דחולק בתשו' עם מ"ש בפסקיו בפי' התקנה וא"כ קשיא ליה לשון מעיקר תקנתא שכתב הרי"ף ז"ל כדכתיבנא דמוכח משם דהתקנה היתה לענין הכפייה ואיך אפשר לפרש הפי' אשר פי' בפסקיו: מ"מ דעת הרא"ש הוא דלא נתבטלה התקנה לענין המעון וכן דעת הר"ם רבו אבל דעת הרמב"ם ז"ל דנתבטלה התקנה לענין הממון דודאי הרמב"ם ז"ל בענין הממון איירי דבענין הכפייה הרמב"ם ז"ל אית ליה דמדינא הוי דכופין במאיס עלי אלא ודאי דלענין המעון קאמר דאין דנין כן וכתב שם ה"ה ז"ל דהאחרונים הסכימו כן והרשב"א ז"ל: גם הריב"ש בסי' שס"א ושס"ב הזכיר דינים אלו ע"פ התלמוד ולא הזכיר כלל מהתקנה משמע דאית ליה דנתבטלה אם כן נמצא הדבר מחלוקת אי דיינינן במאיס עלי כדין התקנה או לא: ועתה נבא לנ"ד ונאמר דאחר אשר ביארנו כמה מחלוקות בענין נ"ד דהיינו מאיס עלי אומר אני דהדין הוא לע"ד דמשהין אותה י"ב חדש ולא יתנו לה מזונות ומעש' ידיה שלה וכדכתב הטור בסי' ע"ז דהך דינא דשהיה גבי מאיס עלי כל הפוסקים שוים בה זולתי הרמב"ם כדכתיב' לעיל ואם תחזור בה בתוך י"ב חדש לא הפסיד' כתובת' כלל דכל הפוסקים שוים בזה גבי מאיס עלי זולת הר"ן שכתב לדעת האומר דמפסד' כתובתה גבי מאיס עלי דאין השהיה אלא לענין הגט לבד אבל הכתובה מפסדת לאלתר והר"ן עצמו לא כתב כן אלא למי שאו' דמפסד' אבל איהו אית ליה דלא מפסד' א"כ ודאי דאם תחזור בה בתוך י"ב חדש אינה מפסד' כלל ואם לא תחזור בה יגרשנה אחר י"ב חדש ולא יתן לה כתובה כלל לא נדוניא ולא מנה ק"ק ולא תוספ' אבל אי תפסה מנדוניתה לא מפקי' מינה ואפי' אם תפסה מנכסי בעלה עד כדי נדוניתה לא מפקי' מינה כיון דאיכא מ"ד דדיינינן לה לתקנה דמאיס עלי האידנא ושקיל מבעל נכסי צאן ברזל שלה והוא דאמרה מאיס עלי בטענה ותתן אמתלא לדבריה וכדכתב הר"ם דאי לא הוי כדין מורדת ובמורדת ליכא תקנה כדכתיבנא ואז אי תפסה אחר י"ב חדש מבלאותיה קיימין לא מפקי' מינה אבל אם תפסה מנכסי בעלה כדי לגבות נדונייתה מפקי' מינה דכן דין מורדת לפי דין התלמוד ובה ליכא תקנה כלל ואם עבר וגרשה להא דאמרה מאיס עלי שלא בטענה תוך י"ב חדש כיון דדינה כדין מורדת ואיכא מ"ד במורדת דתוך