לחם רב (ל"לחם משנה") מז

שיש כח בידה על הדין להוציא ממנו סכי כתובת' שואל ראובן אם היינו דוקא סכי כתובת' שהכניס' לו בנדוניא אבל תוס' אינו מחוייב לפרוע לה כיון שהיא רוצה לצאת ממנו ותובע' סכי כתובתה על כל אלה החלוקו' ילמדנו רבינו הדין דין אמת אם הדין עם ראובן כיון שהותרה לו שבועתו וכוונתו רצויה עשויה באמת וישר לקיים מצוה פריה ורביה או אם הדין עם לאה אשתו ושכר אדוננו כפול מן השמים: תשובה בענין השבועה ודאי שראובן זה מותר דאע"ג דכתב הרב מהר"י ן' לב ז"ל בפסקיו הראשונים כלל ד' דהיכא דקבל טובת הנא' מחברו אפי' לדבר מצוה לא היה נמנה להתיר מ"מ כתב שאם התירו מותר ובודאי שבנים דבר מצוה הוא דהיינו מתני' דפ' הבא על יבמתו דשהתה עשר שנים ולא ילדה דהא אפי' הרשב"א דבעי לא ילדה כלל דאם ילדה אמרי' דנסתחפה שדהו כדכתב הרב ב"י בשמו בא"ה סי' קנ"ד הגם כי אותה תשובה אינה מוסכמ' עם מה שכ' ה"ה דבפ' ט"ו בשם הרשב"א דהיכא דהיו לו בנים ומתו דמונה משעה שמתו דמשמע דאע"ג דילדה לא אמרינן נסתחפה שדהו וצ"ע לישב דברי הרשב"א דלא ליפלגו אהדדי ואין כאן מקומו דבנ"ד לא ילדה כלל וכל אפין שוין דהיינו מתני' דשהתה י שנים ופשיטא ופשיטא דמצוה גדולה היא זאת ואם התירו מותר והבית דין אינם ראויים לעונש כיון שהתירו לדבר מצוה ויש להם על מה שיסמכו התוס' והר"ן דכתבו דלא כהרא"ש כדכתב שם הרב מהר"י ן' לב ז"ל: אבל מה שיש לחקור הוא על השאלה האחרת אם תוכל אשתו לתבוע ממנו סכי כתובתה מכח התנאי אשר לה בכתובה שלא ישא אשה אחרת על אשתו ותחלה צריך אני לפלפל בההיא תשובה דהרא"ש כלל ל"ד ובה יתברר ויתלבן נ"ד כתב שם הרב באותה תשובה וז"ל ואם תשאל שמא ישהא עמה י' שנים ולא תלד ואז הוא מחוייב לישא אשה אחרת והרי הוא מתנה על מה שכתב בתורה אין זה מתנה על מה שכתוב בתורה דאף אם שהתה י' שנים הרוצה לישא אשה אחרת צריך לגרש את הראשונה וליתן את כתובתה דהנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה ובשביל שלא ילדה לא הפסידה כתובתה דדילמא מיניה הוא וכן נמי המנהג וכו' ועוד אין אנו צריכין לכל זה דלא מיקרי מתנה על מה שכתוב בתורה אלא היכא דבשעת תנאי ידוע שעוקר דבר מן התורה כגון על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה וע"מ שלא תשמטנו שביעית אבל בנדון זה ששאלת אינו ודאי עוקר דשמא תלד ואף אם לא תלד יכול לגרשה ולישא אחרת וכו' ע"כ. ואיכא לאתמוהי בה טובא חדא כמ"ש דהנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה דהיינו לר' אמי דאית ליה הכי אבל לרבא דקי"ל כוותיה אית ליה בפ' הבא על יבמתו נושא אדם כמה נשים והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו והיא עצמו ז"ל בפסקיו פסק כרבא והרב מהר"י ן' לב ז"ל בפסקיו הראשונים ח"א סוף כלל ג' תירץ בשם גדול הדור דהרא"ש איירי כפי התקנה של רגמ"ה במקומות שקבלוה והוא ז"ל הקשה דבאותן המקומות אין המנהג לכתוב בכתובה ע"מ וכו' וזה המנהג אינו כ"א בספרד ובודאי הכי נראה כדבריו ז"ל דלא איירי לפי תקנת רגמ"ה דבעקום אשר נתפשטו תקנותיו אינו יכול לגרשה דכן תקן ג"כ שלא יגרשנה אלא מדעתה ואותו המנהג שאם יעבור וישא יגרשנה ויתן לה כתובתה אינו אלא מנהג ספרד. אבל מ"מ נראה לתרץ לקושיא דהרא"ש איירי בספרד דאיכא מנהג שלא לישא ב' נשים דכתב הרב הנמוקי יוסף בפ' החולץ דכיון דמנהג בעיר שלא לישא ב' נשים הוי כאלו התנה וכמו שהוא בעיר הזאת שיש מנהג שלא לישא ב' נשים ובודאי דבהא מודה רבא לר' אמי: עוד הקשה הרב מהר"י ן' לב ז"ל בפסקיו ח"ג סי' נ"ד וז"ל ועוד דנראה מדבריו דאם נשבע שלא לישא אשה אחרת דלא חלה השבועה ואיכא למידק דאמאי לא חלה דהרי כלל דברים המותרי' עם דברים האסורים וכו' וכן כ' הריב"ש וכו' יע"ש. ולדידי לא קשיא כלל דהרא"ש לא איירי שם בענין שבועה דודאי דשבועה חלה בכולל אלא בענין התנאי אי הוי תנאי או לא דהפרש גדול יש בין זה לזה דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה קי"ל כר' יהודה דאומרים לו בשאר וכסות תנאך קיים אבל לא בעונה דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ולא אמרי' מגו דחייל על שאר וכסות חייל על עונה אבל בשבועה לא אמרי' הכי דמי שנשבע שלא לאכול מצה מגו דחייל אשאר ימות השנה חייל נמי בפסח אף ע"פ שנשבע לבטל את המצוה ומה ששאלו להרא"ש לא שאלו לענין השבועה ולא הוזכרה שבועה באותה שאלה כלל אלא מה ששאלוהו הוא דהתנאי לא חל ולזה תירץ דהתנאי חל: ותו קשיא לי טובא בסוף דברי התשו' שכתב דלא מקרי מתנה על מה שכתוב בתורה אלא היכא דבשעת תנאו ידוע וכו' דלא איתמר הכי בפ' הזהב אלא לשמואל דוקא דלית הלכתא כוותיה דרב ושמואל פליגי בפ' הזהב גבי ע"מ שאין לך עלי אונאה דרב סבר תנאו בטל ושמואל סבר תנאו קיים ואמרו שם לימא דרב דאמר כרבי מאיר דבדבר שבממון תנאו בטל ושמואל כר' יהודה דאמר דבדבר שבממון תנאו קיים ותירצו אמר לך רב אנא דאמרי אפי' לר' יהודה ע"כ לא קאמר רב יהודה התם אלא דידעה ומחלה אבל הכא עי ידע דמחיל ושמואל אמר אנא דאמרי אפי' לר' מאיר ע"כ לא קאמר התם אלא דודאי קא עקר אבל הכא מי יימר דעקר עוד הקשו שם מברייתא לרב ותירץ אביי מחוורתא רב דאמר כר"מ ושמואל דאמר כר' יהוד' ורבא תירץ כאן בסתם כאן במפרש וקי"ל כרב וכתירוצ' דרבא ואף ע"ג דקי"ל כר' יהודה דבדבר שבממון תנאו קיים צריכים אנו לומר כי היכי דלא ליפלגו הלכתא אהדדי כדקאמר בגמ' אליבא דרב דע"כ לא קאמר רב יהודה אלא היכא דידע ומחיל אבל הכא לא ידע דמחיל א"כ נמצא דאנן דקי"ל כרב גבי אין לך עלי אונאה דכן פסקו הרי"ף והרמב"ם והטור והרא"ש בפסקיו ע"כ אנו מוכרחים לומר טעמא דלא ידע ומחיל והוא הפך סברת שמואל דאמר דודאי עקר דאדרב טפי עדיף היכא דודאי קא עקר דידע ומחיל מה שאין כן באין לך עלי אונאה דלא ידע ומחיל הרי דאפי' במילתא דממונא היכא דלא ידע דמחיל כ"ע מודו דהתנאי בטל וכ"ש במילתא דאיסורא כנדון דידיה דהרא"ש דודאי התנאי בטל וא"כ איך חילק בין ודאי קא עקר למי יימר דקא עקר דלא איתמר הכי אלא אליבא דשמואל: ועוד איך כתב דבשביעית ודאי קא עקר שכתב כגון לא תשמטנו שביעית הא בפ"ק דמכות פריך בגמ' לשמואל מאונאה לשביעית ואי איתא דשביעית ודאי קא עקר לא פריך מידי דדוקא באונאה תנאו קיים דלאו ודאי קא עקר אבל בשביעית קא עקר ודאי ומכח קושיא זו הוכרחו התוס' לו' בפ' הזהב דשביעית נמי לאו ודאי קא עקר דשמא יפרע לו קודם שביעית מיהו לזה י"ל דהרא"ש פליג על התוס' ובלא"ה צריכים אנו לומר דהרא"ש והטור והרמב"ם פליגי על התו' בהא מילתא ולית להו הך טעמא דאימור שיפרע לו קודם השביעית דקשיא בהו טובא דפ"ק דמכות מדמה ע"מ שאין לך עלי אונאה לעל מנת שלא תשמט בשביעית וכיון שהם פסקו כרב דעל מנת שאין לך עלי אונאה למה פסק הטור בריש הלכות שמטה ויובל וכן הרמב"ם וכן הרא"ש בפסקיו דעל מנת שלא תשמט בשביעית דתנאו קיים אלא צריכים אנו לומר דאית להו דשביעית ודאי קא עקר ולא דמי לאונאה דמי יודע אם יהי' שם אונאה אבל התם הרי יודע שהשביעית תשמט המלוה והרי יש כאן מלוה ושביעית משמטתה בודאי ומשום דילמא יפרע קודם לא אמרי' משום הכי מי יימר דקא עקר כי היכי דאמרי' באונאה וכיון שכן דמי לשאר כסות וכי היכי דהתם תנאו קיים משום דידע ומחיל ה"נ בשביעית אבל גבי אונאה לא ידע ומחיל. והא דמדמי להו בגמ' בפ"ק דמכות היינו לאביי דאית ליה מחוורתא דרב כר' מאיר ושמואל כר' יהודה ולית הלכתא כוותיה וסוגיא דמכות לא מקשה אלא לאביי ואף על גב דשנוייא לא הוי אלא לאביי דהוי דלא כהלכתא מ"מ כיון דבגמ' מדמי לא תשמטנו בשביעית לע"מ שאין לך עלי אונאה ולא ללא ישמטנו שביעית בטעם נכון נקטינן בההוא שנוייא ולהכי פסקו גבי לא תשמטנו בשביעית דדמי לאין לך עלי אונאה דתנאו קיים דהוי מילתא דממונא וידע ומחיל אי נמי היה אפשר לומר לתרץ קושיא זאת דאית להו לפוסקים דודאי איכא לחלק בין ע"מ שאין לך עלי אונאה לע"מ שלא תשמטנו שביעית דאין לך עלי משמ' טפי שכוונתו לבטל דברי תורה ומאי דמדמי להו בגמרא להדדי הוא דכי היכי דהתם יש חלוק בלשון ה"נ יש חלוק בלשון כמו שתירצו התוס' ז"ל לפירש"י אבל הא' נכון יותר ולמה שהקשינו ראשונה דנראה דסבר כחילוק דאיתמר בגמרא לשמואל י"ל דכוונתו לומר דאע"ג דהתם אמרי' היכא דלא ידע ומחיל דאפי' דבר שבממון תנאו בטל הוא שאפשר לבא לעקור אבל הכא לא יבא כלל לעקור דהא אפשר דתלד ואף אם לא תלד יכול לגרשה א"כ לא יבא לעקור נמצא שכוונתו ז"ל הוא דסמיך אמאי דכתב ואף אם לא תלד יכול לגרשה ולא יבא לעקור כלל זה נ"ל ליישב דבריו ז"ל: ועתה נבא לנ"ד ואומר דבנ"ד דאית לן בכתובות שלא ישא אפרת עליה וגם אית לן שלא יגרשנה אלא מרצונה הרי ליכא ביה טעמא דהרא"ש דאם לא תלד יכול לגרשה דהא התנה עמה שלא לגרשה וא"כ הוי ודאי מתנה על מ"ש בתורה כיון דאין יכול לישא אחרת ולא לגרשה א"כ נתבטל זה מפריה ורביה ובודאי שתנאו בטל דדמי לאין לך עלי אונאה דהא לא חילק הרא"ש בין הא למתנה על מ"ש בתורה אלא מפני שיכול לגרשה אבל היכא דלא שייך הך טעמא י"ל ודאי דמתנה על מ"ש בתורה: ועוד היה נראה לומר דנפרש לשון התנאי דמעולם לא התנו על כך ודמי למאי דכ' הרא"ש בתשובה הביאה הטור בסי' ס"א דאע"ג דכתיב בשטר בין בדיני האומות וכן אע"ג דכתיב בשטר בלא שומת ב"ד נפרש הלשון דאיירי אם היה גברא אלמא שילך בדיני האומות וכן מה שאמר בלא שומת ב"ד כתב כגון שלא מצא המלוה דיין שרוצה למשכנו וכו' ואע"פ שהלשון הוא כולל כדי שלא יהיה נדנוד עבירה כדכתב שם נפרש הלשון באופן שלא יהיה שם עבירה ה"נ אמרינן הכי שנפרש הלשון דמה שהתנו שלא ישא ולא יגרשנה הוא כשלא יהיה שם דבר מצוה כגון שהתה י' שנים ולא ילדה דודאי לא התנו לעקור דבר מה"ת: אבל לא מצינו למימר הכי משום דלא מצאתי סעד לדברי אדרבה ראיתי להרב מהריב"ל ז"ל בפסקיו ח"ב שאלה כ"ב שכ' דהא חזינן דמי שנשבע שלא לישא אחרת דלא לישתמיט שום פוסק דלימא היכא שאין לו בנים ממנה שיוכל לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי אלא אדרבה כתבו שמחוייב לקיים שבועתו וכו' משמע מדברי אותה התשובה שאפי' שכתוב בכתובה שלא יגרשנה ושלא לישא אשה אחרת נפרש הלשון כולל אפי' היכא דאיכא דבר מצוה אע"ג דיש לחלק דאפשר משום חומרא דשבועה אמרו כן לא היא דאדרבא בדברים שבינו לבין קונו אדם נאמן אלא ודאי דמשמע דלשון תנאים אלו נפרשם כולל אעפ"י שיש בדבר נדנוד עבירה ולא כתב הרא"ש באותה תשובה אלא לבני טוליטולה שראה שלא היו נוהגים עפ"י לשון הכתוב בשטרות כדכתב שם באותה תשובה אבל תנאים שלנו ודאי דמשמע כולל אפילו שישהה עמו י' שנים ולא