לחם רב (ל"לחם משנה") מה

למימר קים לי כוותייהו ולא קנה כלל דכיון דלא חלה המתנה על המעות לא חלה ג"כ על המטלטלין: ועוד יש טעם אחר לראובן לזכותו דכיון דכתוב בכתובה לעיל שהכניסה כל אלו המעות אין כח בידה לתת לבנה שבתי מה שהכניסה לבעלה כיון שכבר הכניסה ואע"ג דמשמע דבעלה נתרצה בכך שכן כתוב בסוף שנשבע הבעל שלא לערער על המתנה ההיא מ"מ לא הוזכרה בכתובה שבעת הנתינה נתנה ברשות בעלה אדרבה מוכח דלא הרשה לה בעלה על כך אלא כוונתו שאם ישאר לו זרע של קיימא ממנה שיתנו לשבתי הי' אלפים אבל אי לא לא ואעפ"י שנשבע אחר שנתנה היא שלא לערער על המתנה מ"מ אין המתנה מכח הדין קיימת אלא מכח השבועה שנשבע כיון שבעת הנתינה לא נתנה ברשות בעלה שלא הוזכר כן בכתוב' בפי' כל זה נראה לכאורה לזכות לראובן ולפוטרו: אבל כד מעייני' שפיר ודאי דיש טעם לזכות לשבתי ולחייב לראובן דהרי כלל מסור בידינו דכל היכא דאנו יכולין לקיים התחתון והעליון בשטר שלא יסתור זה את זה מקיימי' אעפ"י שיהיה הפי' דחוק קצת וכן כתבו הגהות מיימון בסוף הלכות מלוה ולוה וז"ל אלמא דטרחינן כדי ליישב שתי הלשונות דלא יסתרו אהדדי והרשב"א ז"ל בתשובה הוזכרה בב"י ח"מ סימן מ"ב כתב כל היכא דאפשר לקיים לשון השטר כלו מפרשים ומקיימי' ואפילו לעשות בעל השטר על העליונה ולפיכך אני אומר שיש לפרש בלשון עד הכתוב וכו' ועד הכתוב בכלם הוא מלמעלה למטה ע"כ הרי דכתב דטרחינן לישב הלשונות דלא יסתרו אהדדי עד שבשטר א' פירש לשון עד בתרי גווני ותרי פירושי חד מלמעל' למטה וחד מלמטה למעלה וא"כ בנ"ד אם דברים כפשטן ודאי דסותר למעלה מה שכתוב למטה כדכתיבנא וכדי שלא יחלוק ראוי ליישבו בכל גוונא ועוד שכתוב אחר לשון המתנה שזה היה תנאי בין החתן והכלה כנז' ואם למעלה הוי דברים כפשטן דדוקא אם תניח זרע תירש ואם לא לא איך כתב שזאת המתנה היה תנאי בין החתן והכלה כמו שנזכר למעלה הא למעלה כתוב בהפך דלמעלה כתוב דוקא אם תניח זרע אבל אם לא תניח לא ואין לומר דמבאר עתה שהמתנה היא על תנאי שתניח זרע וזהו שכתב שזה היה תנאי בין החתן והכלה כלומר שירש שבתי אם תניח זרע והמתנה היתה בזה האופן שכבר כתבתי שלשון המתנה מוכח בהדיא שהיא כוללת בין תניח זרע בין לא תניח כמו שנר' מלשונות הכתובים אלא ע"כ ודאי צריך לפרש דמה שאמר למעלה ותניח זרע הוי לרבותא כמו שטוען היורש והשתא הוו המתנה בכל גוונא וכן התנה הבעל עם אשתו שאותה המתנה היא קיימת בכל גוונא וזה היא תנאו ואע"ג דכתב בתנאו לשון ירושה לא איכפת לן דהא אמרינן במשנה בפרק יש נוחלין כתב לשון מתנה בין באמצע בין בסוף מהני ואמרינן התם בגמרא דאפילו שתי שדות לאדם אחד ובא' כתב לשון ירושה ובאחד לשון מתנה מהני וכדכתב הטור בח"מ הלכות נחלות סימן רפ"א וק"ו הדברים בנ"ד שהוזכר בענין זה עצמו מתנה כמה פעמי' שאחר שהזכיר המתנה כתב שזה היה תנאי בין הבעל ואשתו הרי שכתב לשון מתנה ומדאמר דזה היה תנאי על לשון מתנה שהזכיר ועוד כתב לבסוף שלא ליהנות מהם לבד שיתנ' לשבתי ואע"ג דלא הוזכר זה אלא בלשון השבועה גם בלשון התנאי היה כן דהרי כתוב וליותר בטחון לנער שבתי נשבע פלוני משמע דהשבועה הוי מעין התנאי שהתנו וכיון דלשון מתנה בשדה אחד מהני לשדה אחר ק"ו ודאי בנ"ד דאיכא לשון מתנה בעניינא גופיה על כן ודאי נראה דהתנאי קיים וזכה היורש אעפ"י שלא הניח זרע ממנו ואעפ"י שבכל מה שכתבנו לישב לשון השטר יהיה ספק ויהיה אפשר לפרשו באופן אחר מ"מ יש להחמיר בנדון דידן דאיכא כמה שבועות ונדרי' וראוי להחמיר בפי' לשון השטר שכתוב בו כמה חומרות וכתוב בסוף בלי שום טענה ואמירה ודחיה בעולם ולא מחית איניש נפשיה לספקא בדבר איסור חמור כזה אלא היה לו לפרש אם כוונת הדברים בהפך מה שכתבנו אלא ודאי שראוי להחמיר כמו שכתבנו וזכה היורש בי' אלפים ותש"פ לבנים והשאר יחלוקו כפי התקנות אשר תיקנו ק"ק יאנינה דכיון שהוא כתוב כן בכתובה פשיטא ופשיטא דאין לערער כלל על מה שהתנו: ובענין השאלה השנית יש מקום עיון דודאי מלשון שכתב במקום מעות משמע דדינא הוי ויתן לו מעות ולא כסף ומדהזכיר הדבר משמע בהפך והיה נראה לכאורה דדמי נ"ד לההיא דהמשכיר לחברו בי"ב זהובים לשנה בדינר לחדש דמסתפקא לן אי תפוס לשון א' או תפיס לשון אחרון כדאמרינן בהשואל וקי"ל דקרקע בחזקת בעליה עומדת כדכתבו הפוסקים וכי האי גוונא אמרינן במאה מעי איסתירא דהלך אחר פחות שבלשונות וכן גבי מאה זוזין דאינון כ' סלעים וכדכתב הטור בח"מ סימן מ"ב א"כ הכא נמי נימא כיון דמסופק לנו אם תפסינן לשון ראשון או לשון אחרון הלך אחר פחות שבלשונו' ואוקי ממונ' בחזקת מריה דיד בעל השטר על התחתונה אבל יש לדחות זה דהרי כתב הרב ב"י בח"מ בסימן הנזכר דבשטרות שלנו דכתוב בו דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי אמרינן ביה יד בעל השטר על העליונה. איברא דאין זה מוסכם דרבינו סעדיה דכתב כן אזיל לטעמיה דהוא מפרש דלא כטופסי דשטרי שר"ל שלא יהא יד בעל השטר על התחתונה וכמ"ש הרב ב"י בהלכות גביית חוב מנכסים משועבדים סימן קי"ג אבל לפי הפי' האחר שפירש הטור בסימן הנז' דר"ל דהיינו דנכתב לשם שעבוד גמור ולאו לטופס שטרות וכן כתב בעל התרומות שפי' הרמב"ן עצמו כדכתוב שם בב"י ודאי דאין הדין כן אלא אפילו בשטרות דידן יד בעל השטר על התחתונה וכן כתב הרב מהר"י ן' לב ז"ל בפסקיו הראשונים בסימן ק"ב דהרשב"א ז"ל חולק על רבינו סעדיה משום דאית ליה כי האי פירושא דכתיבנא ואם כן לפי זה יוכל ראובן המוחזק לומר קים לי כמאן דפליגי עליה דרבינו סעדיה: מ"מ יש טעם אחר לזכות ליורש משום דטפי משמע הפי' דנותן לו כסף משיתן מעות וזה דאי אמרינן דהכוונה לתת מעות איכא תרי דוחקי חד למה הזכיר הדרמ' השני אפילו שלא יזכיר הדרמ' למה פרשו בפני עצמו ולא כללו עם המעות הנזכרי' אבל אם נפרש שהכוונה שיתן דר' אין בזה אלא דוחק א' דאמאי הזכיר במקום מעות וא"כ טפי תפסינן פירושא דאית ביה דוחק א' מפירושא דאית ביה ב' דוחקי ועוד דאפשר דבמקום מעות כתב קושטא דמילתא כמו שהגיד לי השואל דחסר לה מהמעות שנדרה לתת לו ונתנה לו אלה במקומם אבל שיהיה לו כדין שאר הכסף הכתוב בכתובה והסופר טעה לכתוב במקום מעות מפני שכוונתו לומר קושטא דמילתא זה נראה פעם לזכות ליורש אבל מ"מ איני תוקע עצמי לדבר זה להוציא ממון מכח סברא זו וכמו שאמרו וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה: כללא דמילתא דהי' אלפים ותש"פ לבני' יטול שבתי והשאר יחלוקו כפי תקנות ק"ק יאנינה והכסף אשר הוא כתוב בכתובה אשר אינו כתוב בו במקום מעות ודאי דיטול כסף ממש דכן הוא המנהג בעיר ההיא כמו שכתב השואל כל זה דין ברור אצלי בלי שום ספק ולענין החלוקו' אשר כתוב בו מקום מעות יש קצת ספק אצלי מהטעמי' שכתבתי אעפ"י שדעתי נוטה לזכות היתום מ"מ איני תוקע עצמי בענין אלה החלוקות אשר כתוב בהם במקום מעות להוציא ממון עד אשר יסכים בדבר זה הרב הגדול נר ישראל מורנו ורבינו מר שמואל נר"ו הנלע"ד כתבתי וחתמתי נאם הקטון חייא אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: נ שאלה ראובן מת בלא בנים ובלא בנות והניח אלמנתו לאה ושהתה אחריו קרוב לשנה א' ולא הספיקה לתבוע כתובתה ולישבע שבועת אלמנה עד שמתה גם היא בלי שום זרע ויורשי ראובן החזיקו בכל הנכסים באמרם כי כיון שמתה לאה ולא נשבעה שבועת אלמנה אין ליורשיה הבאים מכחה שום כח וזכות בסכי עיקר כתובתה ותוספת וכדקיימא לן אין אדם מוריש שבועה לבניו או ליורשיו והרי כל הנכסים בחזקת הבעל עומדים ויורשיו הבאים אחריו זוכין בהם גם היורשים הנז' הודו מעצמם שתפסו כמו כן קצת בגדים ותכשיטין ושמושי ערש והחזיקו בהם באמרם כי המטלטלין הנז' מעולם לא היו מכלל נדונייתא שהביאה לאה מבית אביה רק קצתם קנאם הבעל וקצתם נפלו לו בירושה מצד אחיו שמת זה כמה שנים ומשמת ראובן הנז' ליורשיו ויורשי לאה אומרים כי המטלטלין הנז' גם הם היו מכלל נדונייתא שהביא' מבית אביה אך אין כאן עדות שהמטלטלים הנז' היו שלה מנדונייתא וגם אין כאן עדות שהיו תחת ידם של יורשי הבעל הנז' ועתה נסתפק השואל תחלה בעיקר התפיסה שעשו יורש הבעל אם יש בה ממש או לא משום דהוי תפיסה לאחר שנולד הספק ויש הרבה מן הפוסקי' שסוברים דתפיסה לאחר שנולד הספק לא מהניא אפילו בטוען ברי היכא שתפס הוא מעצמו מבלי התפסת ב"ד כי הכא בנ"ד וכיון דתפיסה אין כאן מעתה חשוב הדבר כאלו הנכסים הם ביד שליש לחזקת שניהם ויד שניהם שוה בהם ומעתה זוכין יורשיה אף בעיקר כתובה ותוספת דהא דקי"ל אין אדם מוריש שבועה ליורשיו היינו להוציא אבל להחזיק מוריש ומוריש ואע"ג דהכא יורשיה אינם מוחזקים ממש מ"מ גם אינם מוציאים ממש מיד ורשות יורשי הבעל כיון שאין התפיסה כלום או שמא כיון שיש ג"כ מן הפוסקים שסוברים להפך דתפיסה לאחר שנולד הספק חשיבא תפיסה וסוברים. ג"כ בכל ספק דינא ופלוגתא דרבוותא דחשיב כטוען ברי ואפילו את"ל דחשיב כטוען שמא מ"מ הא איכא מן הפוסקים דסוברים דאפילו היכא דאיכא תרתי לריעותא תפיסה לאחר שנולד הספק וטענת שמא אין מוציאים מיד התופס ולפי סברתם ז"ל היכא דאיכא פלוגת' דרבוותא יכול התופס לומר קים לי כהני רבוותא אפילו תפס לאחר שנולד הספק כי הכא בנ"ד. עוד יש לספק מטעם הנאמנות הכתוב בשטר הכתובה. והיא עצמה בעודה קיימת לא היתה צריכה לישבע על הגבאת כתובתה ומעתה יורשים הבאים מכחה נמי זוכים אף בעיקר כתובה ותוספת ואין כאן משום אין אדם מוריש שבועה ליורשיו או שמא אין בנאמנות כח ויכולת להפקיע זכות היורשים וכמו שיש מן הפוסקים שסוברים כן שאין כח בשום נאמנות אפילו מפורש להפקיע כח היורשים ולמעקר תקנתא דרבנן דהבא ליפרע מנכסי יתומי' לא יפרע אלא בשבועה ואע"ג שיש מן הפוסקים ג"כ שסוברים שיש כח בנאמנות למעקר תקנת חכמים מ"מ מצי למימר קים לי כהנך דסברי שאין כח בשום נאמנות וכו' ועוד דע"כ לא פליגי אלא כשהנאמנות הוא מפורש לגמרי ממנו ומיורשיו ולה וליורשיה. אבל כל שהנאמנות הוא סתום כי הכא בנ"ד שאינו כתוב כי אם הנאמנות וכו' ותו לא כ"ע מודו דלא אלים נאמנות כזה למעקר תקנתא דרבנן אלא אדרבא יש לנו לומר על הסתם שלא כוונו בנאמנות כזה למעקר תקנתא דרבנן כל זמן שלא פירשו כן בפירו' מעתה כיון שאין הנאמנות כזה מעלה ומוריד כלל לענין זכות היורשים ממילא הדרא דינא ותקנתא דרבנן לדוכתין דהבא ליפרע מנכסי יתומים וכו' וכיון שמתה לאה קודם שתשבע פקע מינה זכות כתובת' וגם היורשיה הבאים אחריה משום דאין אדם מוריש שבועה ליורשיו על הכל יורנו מורנו מורה צדק המורה לצדקה הדין עם מי ולנו יחשב לחן ולו לחסד וצדקה: תשובה מה שנסתפק השואל בענין תפיסה זו אי הויא תפיסה לאחר שנולד הספק או לא איני ענין לנ"ד כלל דבין כך ובין כך נכסי בחזקת יורשין קיימין ובהדיא כתב הטור א"ה סימן צ"ו אין האלמנה גובה כתובתה אלא בשבועה לפי' אם מתה קודם שנשבעה אין יורשיה יורשין כתובתה שאין אדם מוריש לבניו ממון שאין יכול לגבותו אלא בשבועה ע"כ