לחם רב (ל"לחם משנה") מד

ודאי וספק ספק הכא נמי נימא אפי' לדברי היורשים יש לו לזה המייבם חלק בנכסים ולדבריו אין להם חלק בו אם כן הוי היבם ודאי והם ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי לא היא דהכא הנכסי' היו עד עתה בחזק' היורשים וזה המייבם בא עתה להוציאם בעת היבום מחזקתם ולהכי אמרי' אוקמי' ממונא בחזקתיה אבל התם מעולם לא היו שעה אחת בחזקת הספק ולכך אינו מוציא מידי ודאי וזה חילוק ברור אם כן נמצא דהיורשים הם המוחזקים ומצי למימר קים לן כמ"ד דהבעל אינו יורש במלוה כ"ש דהם רוב הפוסקים וא"כ אין לנו לסמוך על דברי הרב מהר"י ווייל היכ' דאיכא מגיד משנה שאומר הפך דבריו שהוא מהפוסקים המפורסמים ובפרט להוציא ממון: ועוד יש לי ראיה הפך דברי הרב מהר"י ווייל ז"ל מהא דהקשו בפ' מי שמת גבי שושבינו' מתני' ובריית' דבמתני' אמרי' חוזר' לאמצע ובבריית' תניא שלח לו אביו שושבינו' כשהיא חוזרת חוזר' לו ותירץ שמואל הכא ביבם עסקינן שאינו נוטל בראוי כבמוחזק והקשו שם מכלל דאידך משלם לימא תנו לי שושבינות ואשמח עמו ותירצו הכא במאי עסקי' כגון ששמח עמו ז' ימי משתאו ולא הספיק לפורעו עד שמת ע"כ הרי מבואר דאע"ג דהשושבינות ששולח האב ע"י הבן הוא לבן משום דדעתו דאב ודאי שנותנו במתנה לאותו הבן כדי שכשיחזור יחזור לו והחוב הוא חוב גמור שהרי אוקמוה בגמ' ששמח עמו ז' ימי משתאו ולא הספיק לכורעו עד שמת דה"ז ודאי היה חוב גמור ומ"מ אין היבם יורשו דהוי ראוי הרי מבואר דמלוה שחייבין לאחיו אין היבם יורש הפך דברי הרב מהר"י ווייל ואין לחלק מחוב דשושבינות לחוב אחר דבגמ' משמע דחוב גמור הוא דאמרי' נגבית בב"ד וכו' וכן כ' בעל נ"י וז"ל והיה לו לזכות בשושבינות זה אלא דרחמנ' קרייה בכור דכתיב והיה הבכור וגו' וא"כ מה שהוא זוכה בו יותר משאר אחיו הוי מטעם שנקרא בכור והנה הבכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק וחוב גמור הוא הילכך הוי לאמצע ע"כ נראה דהוי חוב גמור בשאר מלוה איברא שלשון של הרב נ"י מגומגם קצת במ"ש וא"כ מה שהוא זוכה בו יותר משאר אחיו הוי מטעם שנקרא בכור וכו' דלא משמע הכי בפ' כיצד אלא דבכור לגריעותא אתא דאי לאו בכור ה"א דזוכה בכל משום דקרא קאמר יקום על שם אחיו המת אפי' בראוי ואתא קרא דבכור לגריעותא דאינו נועל בראוי וצ"ע א"כ למדנו דהוי הפך דברי הרב מהר"י ווייל ואם נפשך לחלק עוד ולומר דשאני התם דהך שושבינות אע"ג דהוי מהבן מקרי ראוי משום דמעולם לא היה שלו ובא לו מכח האב מלבד שאין זה חילוק כד מעיינת ביה הוא בטל ממאי שכתב הטור בסי' ס' בא"ה וז"ל ואין היבם נוטל בה כגון אחד שנעשה שושבין לחברו וחוזר חברו לעשות לו שושבין ואכל ושמח עמו ולא הספיק לפורעו עד שמת החתן ויבם אחיו את אשתו אין היבם זוכה בו דהוה ליה ראוי וכו' עד כאן הרי נראה מלשון העור שאפילו ששושבינות זה עשאו האח ממעותיו אין היבם זוכה בו שאם הוא דוקא כשעשאו האב ממעותיו ונתנו לבן למה כתב כגון אחד שנעשה שושבין לחברו לא היה לו לומר אלא אחד ששלח לו האב שושבינות על ידו אלא ודאי דס"ל לטור דאין לחלק ולדברי הרב מהר"י ווייל ז"ל לית ביה חילוק כדכתיבנא דכיון דטעמא הוא משום דלא איתקש לבכור אלא במה שיורש מהאב דאית ליה חלוקה עם שאר אחין כבכור א"כ גבי שושבינות דהכל שלו ולית ליה חלוקה עם שאר האחין למה לא ירש היבם כיון דלא אקשייה קרא להא מילתא אלא ודאי משמע מהא שאין היבם יורש במלוה וזו היא ראיה שאין עליה תשובה בעיני: אבל אין לדחות דברי מהר"י ווייל ממאי דכ' הריב"ש בסי' ת"פ דבשטרי הלואות חולק לוי עם אחיו בשוה דהתם הוי במה שירשו מאביהם והוי כבכור אבל בנכסי אחיו ממש אפשר דסבר דאפי' מלוה יורש אלא שדברי הרב הנזכר נראים לי דחויים ממה שכתבתי ועוד דדבריו הם להוציא ממון מחזקתו כדכתיב' לכן אני אומר דאוקמינן ממונא בחזקת היורשים ולא ירש המייבם כל ההלואות אלא יחלוק עם אחיו הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי: הק' אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: מט שאלה ראובן נשא את לאה אלמנת שמעון והיה לה בן אחד משמעון ושמו שבתי והתנתה עם ראובן בתנאי הכתוב' וז"ל התנאים והתנו ביניהם שאם חס ושלום תפטר הכלה הנזכרת קודם החתן ותניח אחריה זרע של קיימא מבעלה הנזכר שירש בנה שבתי יצ"ו עשרה אלפים ושבע מאות ושמונים לבנים מהנדוניא הנזכרת שהכניסה לבעלה הנזכר ויהיה בזה האופן א' מששה חלקים בקירוב ממעות מדודים ואחד מששה חלקים מכסף וזהב ואחד מששה חלקים מהמלבושים ושימושי ערשא שעלו לסך העשרה האלפים וז' מאות ושמונים לבנים והעשרה אלפים ושבע מאות ופ' לבנים נתנם הכלה הנזכרת לבנה שבתי במתנה גמורה מעכשיו ולאחר מיתה מתנה גמורה ושלמה שרירא וקיימא מתנת פרהסיא מתנת עלמין דלא למהדר בה ודלא להשנאה מנה מעתה ועד עולם והגם שזה היה תנאי בין החתן והכלה ליותר בטחון לנער שבתי הנזכר נשבע בפנינו החתן בשבועה חמורה בתורה ע"ד המב"ה וע"ד הנ"ב ועד"ר מפורשים בלי שום פתח היתר וחרטה שבעולם ובביטול כל מיני מודעי ופיסול עדי מודעא כדעת הרשב"א וקבל עליו להיות מודר הנאה מהעשרה אלפים ושבע מאות ושמונים לבנים הנזכרים וקבלם עליו כהקדש כקרבן שלא ליהנות מהם אחר מיתת אשתו ח"ו לבד שיתנם לשבתי הנזכר בלי שום טענה שבעולם כל זה קבל עליו ועל באי כחו שלא ליהנות מהמתנה הנז' ושאר כל תנאי כתובה התנו ביניהם שיהיו נשמעים כפי תקנות קהל קדוש יאנינה יע"א ע"כ טופס תנאי הכתובה הנזכרת ועתה מתה לאה בחיי בעלה ראובן ולא הניחה זרע אחריה מבעלה ראובן ובא בנה שבתי ותובע מראובן שיתן לו העשרה אלפים ושבע מאות ושמנים לבנים דמי המתנה שנתנה לו אמו ככתוב בתנאים הנזכרים ועוד שיחלוקו שאר סכי שטר כתובת אמו כפי תקנות ק"ק יאנינה יע"א כפי הכתוב ג"כ בתנאים הנזכרים לעיל וראובן משיב וטוען שאינו מחוייב בקיום המתנה הנזכרת לפי שלא נשאר לו מאשתו לאה זרע של קיימא והוא לא נתחייב רק אם תשאר מאשתו זרע של קיימא ממנו כנראה מלשון התנאים הנזכרים והבחור שבתי משיב וטוען דמכל שכן משמע כטענתו שאם נתחייב על קיים המתנה בהשאר לו מאשתו זרע של קיימא כל שכן הוא אם לא ישאר לו ממנה זרע של קיימא שיחוייב בקיום המתנה. ועוד נפל הספק במה שכתוב עוד בשטר הכתובה בזה הלשון ואלו הם ראשי המוהר תחלה מעות מדודים עשרים וחמשה אלפים לבנים עוד אחד קיימיר"י מכסף במקום מעות דרהם רפ"ב אלף ושמנה מאות ושלשים לבנים עוד ארבעה וגאריל"י מכסף במקום מעות דרהם ק"ע שמנה מאות וחמשים לבנים עוד שמנה עשרה זוגות מגאפרסייא מכסף במקום מעות דרהם נ"ה שלש מאות ושלשים לבנים ובזה נפלו הטענות בין יורש ההשבון ובין הבעל כי יורש ההשבון טוען שיש לו לקבל השבון הכסף הנזכר בכסף חמש כמו שהכניסם לו אשתו במספר הדרהם ולא במעות בשומא שנישומו אז דאל"כ למה לא נכללו עם המעות מדודים בסתם ומה הוצרכו להזכירם ובמספר הדרהם והבעל טוען שאין לו להשיב ההשבון רק מעות באותה שומא יעריכה שנערך אז הכסף ועוד טוען הבחור היורש בענין הכסף הנזכר שהכניסה אמו לראובן שראוי שיהיה השבון הכסף ההוא בכסף ממש ובשומא שנכנס לראובן בשעת הכנסתו כי כן המנהג בעיר ההיא להחזיר השבון שאר הכסף והזהב שדרך הנשים להכניס לבעליהן בכסף וזהב ממש ובאותו ערך ושומא שהכניס' האשה לבעלה וא"כ ה"ה באלו התכשיטי כסף הנזכרים ראוי שיחזירם בכסף ממש באותו ערך שהכניסם האשה וכמו כן מטעם המנהג טוען היורש הנזכר בשאר הכסף והזהב המפורש בשטר הכתובה שיושב אליו ההשבון ממנו ככסף וזהב ממש ובאותו ערך ושומא שנשומו בעת שהכניסם אמו לאה לראובן בעלה כיון שכך נתפשט המנהג במקום ההוא על הכל ילמדנו רבינו באר היטב הדין עם מי: תשובה לכאורה נראה דהדין עם ראובן מכמה טעמי חדא דלא נזכר בשטר הכתובה אלא אם תניח אחריה זרע של קיימא אבל אם לא תניח לא ומה שטוען היורש דלרבותא נקטיה יש לדחותו בטעם נכון דאדרבה בשלא תשאר זרע ממנה כיון דאיכא השבון שהוא משיב לבנה די לו באותו ההשבון ולא תירש העשרה אלפים לבנים אבל היכא דאית לה זרע ממנו דליכא השבון אז יתנו לשבתי העשרה אלפים ושבע מאות ושמנים לבנים שלא לפוטרו בלא כלום ועוד איכא טעמא אחרינא לזכות ראובן שכתוב בתנאי שירש בנה שבתי והא קיימא לן בפרק יש נוחלין דהיכא דאמר על בת בין הבנים שתירש דהוא מתנה על מה שכתוב בתורה ודבריו בטלים והוא מבואר בכל הפוסקי' וא"כ כיון דמדין תורה הבעל יורש את אשתו והיא התנתה שירש שבתי הרי זה מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאה בטל: איברא דאיכא אנפא אחרינא לומר דהרי כתוב אחר כך שהיא נתנה במתנה העשרה אלפים מהיום ולאחר מיתה ומשמע בין תניח זרע בין לא תניח זרע ובמתנה זו כתוב בקנין בסוף הכתובה שנטלו ממנה כאשר הראוה לי אם כן הרי מתנה זאת עשויה כתקנה ואף על פי שחולק על מה שכתוב לעיל דכתב דאם תניח ממנה זרע ירש שבתי וכאן כתב שמעתה ומעכשיו נתן לו במתנה גמורה העשרה אלפים דמשמע בין תניח זרע בין לא תניח זרע הא קיימא לן דתחתון עיקר כדאמרינן בגט פשוט היכא דכתב למעלה מנה ולמטה מאתים וכו' ואין לדחוק ולומר דמאי דקאמרה שנתנה במתנה הוי אם תניח זרע של קיימא וילמד סתום מן המפורש דכיון דלמעלה אמר שהתנה בכך ולמטה סתם הדברים נאמר דלמטה סמך על מה שכתב למעלה וכדכתב מהר"י קולין ז"ל בשרש י' וזה לשונו דכי אמרינן תחתון עיקר דוקא היכא דמכחישין זה את זה דאיכא למימר הדר ביה וכמו שכתב הרב רבינו שלמה אדרת ז"ל שם אבל היכא דאפשר לקיים שניהם לא עדיף תחתון מעליון ואדרבה סברא לומר שלא חש להאריך בתחתון לפי שסמך על מה שכבר כתב למעלה עד כאן ואם כן הכא נמי אמרינן דסמך על מה שאמר למעלה והמתנה לא הוי אלא אם תניח זרע מבעלה: דהא ודאי לאו מילתא היא דכל הרואה ישפוט לשון זה דהוא כולל בין תניח זרע בין לא תניח שהרי כתוב בה לשונות מוכיחות כן מתנת עלמין דלא למהדר וכו' ועוד כתוב בה לבד המתנה שנתנה לבנה תהיה קיימת לעולם מעכשיו ולא"מ וכו' דלשונות אלו מוכיחים בהדיא דנתן לו בלי שום תנאי כלל בעולם בין תניח זרע בין לא תניח וא"כ כיון דמוכח דמתנה זו הוי בכל גוונא הרי חזר ממאי דקאמר לעיל ותחתון עיקר כדכתיבנא: אבל מ"מ אין זה מספיק לזכות לשבתי דמתנה זו ודאי דלא מהניא לענין החלק מהמעות שהרי אין מעות נקנים בחליפים ודאי לא מהני אלא לשני חלקים האחרים ואפי' לשני חלקים אחרים איכא מאן דאמר דלא מהני דהרי כתוב במרדכי בפ' מי שמת מעשה באחד שהקנה לחבירו בקנין סודר קרקעות ומטלטלים ומעות בבת אחת ונחלקו חכמי הדור בדבר יש אומרים דדמי לקני את וחמור דפרק מי שמת וכי היכי דלא קני המעות לפי שאין מטבע נקנה בחליפים גם המטלטלים והקרקע לא קנה ויש אומרים קנה הכל וכו' ורבינו שמחה כתב דאע"ג דמעות לא קנה קרקעות ומטלטלין קנה עד כאן. וא"כ כיון דאיכא מאן דאמר דלא קנה כלל מצי ראובן המוחזק לומר קים לי כוותיה ואע"ג דאין לומר קים לי כפלוני הגאון היכא שכל חכמי ישראל חלוקים עליו מ"מ לשון יש אומרים משמע דתרי הוו ומצי