לחם רב (ל"לחם משנה") מג

מז שאלה לאה אשת ראובן נפלה לה ירושה מאביה מעבר לים ובאו לאה וראובן בעלה והרשו לשמעון ללכת לגבות אותה ירושה בעדם ובשמם והלך שמעון עם הרשאתם וגבה הכל ובחזרתו החזיק הכל בידו וכפר בכל ואמר שלא קבל מאותה ירושה דבר ועל זה נפלו בין לאה וראובן ובין שמעון דברי ריבות עד שביררו ביניהם דיינים ונכתב ביניהם שטר ברורין בשבועה חמורה לקיים עליהם גזירת הדיינים ולפניהם השמיעו טענותיהם ולאה ובעלה הוציאו ראיות ראויות לטענותיהם מכתב יד שמעון באופן שגזרו הדיינים על שמעון הנז' שיתן ללאה ובעלה מאותה ירושה כ' מנה ושמעון להיותו איש אלם לא אבה שמוע בקול גזירתם ועבר על שבועתו באופן שרבו עוד ביניהם דברי ריבות עד שנתמנו ביניהם אנשי חיל ופשרו ביניהם שיתן להם שמעון ט"ו מנה וכן עשה ונתנו לאה ובעלה לשמעון מחילות ופטורין בכל חזוקי סופר וכי ארכו הימים מת ראובן ונשארה אלמנתו לאה בלא בנים ויצאה והיתה לאיש אחר הוא לוי ולקצת ימים מתה לאה בעודה באישות עם לוי מבלי שנשאר לו ממנה זרע וירש לוי את אשתו ועתה בא לוי ומתגלגל על שמעון הנז' שיפרע לו החמשה מנים שנשארו בידו מאשר גזרו הדיינים הנבררים הנ"ל בינו ובין לאה אשתו כי לו משפט הירושה וזולת זה טוען לוי כי יש לו עדים מכל מה שקבל שמעון מירושת אביה של לאה כי רב הוא ותובע שיפרע לו הכל כי הוא יורש את אשתו על כל אלה הטענות ילמדנו רבינו הדין: תשובה איברא דבמכר אמרי' בגמ' בפרק חזקת דבעינן מסירת מודעא וגם שהכרנו באונסו ובמתנה בחדא סגי או במסירת מודעא אע"פ שלא הכרנו באונסו או דידעינן באונסיה אע"ג דלא מסר מודעא ובפשרה כתב הרב מהריב"ל בפסקיו ח"ג סי' כ"ח דאיכא לאסתפוקי אי דיינינן לה כמכר או כמתנה דהרמב"ם ז"ל בהלכות מכירה פרק עשירי כתב דהוי כמכר והרא"ש ז"ל בריש כלל ע"ג בתשובות נראה מדבריו בסוף אותה התשוב' דהוי כמתנה איברא דאותה התשובה קשיא טובא רישא לסיפא דברישא משמע דהוי כמכר ולכך קאמר דבעינן שהכרנו באונסו ולא סגי במסירת מודעא לחוד ולבסוף כתב בהפך ויש לי ישוב נאה כתבתיו בפסק אחר באופן שאני מסכים דברי הרא"ש עם הרמב"ם ז"ל ואת"ל שיהא חולק אם נ"ד דמי לפשרה ודאי דהיה יכול המוחזק לומר קים לי כהרמב"ם והמחילה הויא מחילה אבל נ"ד נראה דלא דמי אלא למתנה דהא מבואר בשאל' דע"פ גזירת הדיינים הראשונים היה מחוייב שמעון עשרים מנה ומפני אלמותו שמו ביניהם פשרנים אחרים ופשרו בט"ו מנה והרי זה דומה למאי דכ' הרשב"א ז"ל בתשובה הוזכרה בב"י ח"מ סי' י"ב גבי שמעון שחייב לראובן מנה וכפר בכל ונתן לו חמשים ועשה לו מחילה כתב שם וה"ז כמי שאנסוהו ליתן שאע"פ שקבל מעות לא אמרו בכי האי אגב אונסא וזוזי גמר ומקנה וכו' הגע עצמך הרי שגזל שדה מחברו ואנסו למכור לו מחציתו ובמחיר שיחזיר לו מחציתו האחר הנאמר בזה אגב אונסא וחצי שדהו שהוא מחזיר לו גמר ומקנה החצי האחר והא נמי דכוותא היא וכו' ועוד האריך יע"ש נראה משם דהיכא שידענו שחייב לו בודאי יותר ומפני אונסו מחל החצי אין זו פשרה אלא מתנה: א"כ לפי זה למדנו דלא אמרי' פשרה דהוי כמכר לענין מודעא אלא כשאין הדבר ברור ויש פנים לכאן ולכאן יפשרו הפשרנים אבל הא דנ"ד ודאי דדמי לתלויה ויהיב ואע"פ שכתוב במתנה כל כמה מיני ביטולים של מודעות שבעולם לא מהני מידי כדכ' הרא"ש ז"ל בפסקיו בפרק חזקת וכתבו הטור בסי' ר"ה דבמתנה היכא דידעינן באונסיה אפי' ביטל לא מהני ביטול דכיון דאנוס הוא אפי' לא מסר מודעא לא הוי מתנה וא"כ נראה שאם היתה מבררת לאה בעדים שהדיינים הראשונים גזרו עשרים וגם שלא היו יכולין להוציא מיד שמעון מפני אלמותו ולכך פשרו בט"ו דחייב לפרוע לה הה' מנה דודאי תלוי' ויהיב הוי. כל זה היה נראה אם לאה היתה בחיים אבל עתה שמתה נראה דלגבי לוי בעלה הוי זה ראוי דהוי כמלוה שהיו חייבין לאשתו קודם שנשאה ובאנו למחלוקת הר"י ן' מיגש ז"ל עם שאר הפוסקים דלהר"י ן' מיגש ולהרמב"ם שהסכים ה"ה דעתו לדעת רבו בפיה מהלכות נחלות נראה דהבעל יורש במלוה אבל לשאר הפוסקים אינו יורש ואלו היו מעות אלה שהלותה היא בעודה תחתיו של לוי רוב הפוסקים הם מסכימים שהבעל יורש מפני שעשתה שלא כדין להלוות המעות שהקרן ברשותו ליטול ממנו פירות וכדכ' הרא"ש בפ' יש נוחלין וכן כ' הטור בשמו בא"ה סימן צ' והרשב"א ז"ל בתשובה הוזכרה בב"י בסי' הנז' אחר שהביא המחלוקת אם הבעל יורש במלוה או לא כתב ומיהו מסתברא דדוקא במלוה שנפלה לה בירושה וכו' הא לאו הכי הרי זכה הבעל באותם המעות כדין נכסי מלוג וא"א לה להפקיעם ממנו וכו' אבל בנ"ד דליתא להך טעמא דאלו המעות מעולם לא באו ליד אשתו ודאי דרוב הפוסקים מסכימי' דאין הבעל יורש אותם וגם הרשב"א אעפ"י שבתשובה הנז' אחר שהביא המחלוקת כתב והדיין מה שיראה בעיניו יעשה מ"מ כתב שם ובאמת כי רובן של חכמי ההוראות הסכימו שאין הבעל נוטל במלוה וכו' וגם בתשו' אחרת שהביא שם הרב ב"י כתב דעתי נוטה באמת לדברי ר"ח והרי"ף במלוה שהיא ראויה וגם הר"י הלוי חושש בפירוש לדבריהם הלכה למעשה וא"כ מי יוציא מעות מיד שמעון המוחזק אחר שרוב הפוסקים מסייעים לו ואפילו שיהיה מיעוט יוכל לומר קים לי כוותייהו כ"ש כי הם הרבים: אבל מ"מ נ"ל דאם לוי הוא חתום משמעון והוא מוחזק יכול לומר קים לי כהר"י ן' מיגש והרמב"ם ז"ל והגם כי הר"י ן' מיגש לא חשש לדברי רבינו חננאל והרי"ף היינו להוציא מיד המוחזק אבל כיון שלוי מוחזק זוזי היכא דקיימי לוקמי ואע"ג דאפשר לחלוק ולומר דאפילו הר"י ן' מיגש מודה בנ"ד דאין המלוה ברורה דאעפ"י שיש בידה גזירת הדיינים מ"מ הרי עשו לאה ובעלה מחילה ולדברי הכל אפשר דמקרי זה ראוי מ"מ לא מפני שאנו מדמין נעש' מעשה להוציא מיד לוי המוחזק אם הוא תפוס כיון דאפשר לו לסמוך על הר"י ן' מיגש והרמב"ם לפי הנר' מפשט דבריהם ויוכל לומר קים לי כוותייהו ואעפ"י שבדברי הרמב"ם ז"ל אינו כ"כ ברור הרי מדברי הרשב"א נראה דאיכא מרבוותא דסברי כוותיה שכ"כ בתשו' הנז' ואיכא מרבוותא דסברי ובסוף כתב וכן דעת הר"י ן' מיגש הרי משמע דיש לו להר"י ן' מיגש חברי' בסברתו וא"כ ודאי שיוכל לומר לוי המוחזק קים לי כהר"י ן' מיגש וחבריו ולענין הה' מנים בלבד שלא גבתה אשתו משמעון אחר שהיתה לה גזירת הדיינים המחייבים לשמעון בבירור אלא שמפני אונסו הוצרכו לפשר כמבואר בשאלה זה נלע"ד וכתבתי וחתמתי שמי. הק' אברהם בכמר"ר משה די בוטון זלה"ה: מח שאלה ראובן נפטר לב"ע וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובא שמעון אחיו ויבם את אשתו ושאל השואל אם זכה בכל נכסי אחיו אפי' ההלואות שחייבין לאחיו או דילמא לא אמרו דהמייבם זוכה בנכסי אחיו אלא במוחזק לבד אבל בהלואות לא דהוי ראוי דבפ' יש בכור ופ' כיצד אמרי' בכור קריא רחמנא מה בכור אינו נוטל בראוי וכו' וא"כ בהלואות דהוי ראוי חולק עם אחיו ואינו זוכה בכל זהו תורף דברי השאלה: תשובה בפרק יש נוחלין אמרי' אמר רב פפא הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה וכו' ונפל מחלוקת בין הפוסקים דרבינו חננאל והרי"ף סוברי' דאין הבעל יורש במלוה והא דלא ערבינהו רב פפא לבכור ובעל תירצו התוס' משום דגבי בכור הוי משנה שלמה וגבי בעל אינו אלא מימרא והר"י ן' מיגאש סובר דבעל נוטל במלוה מדלא ערבינהו לבעל ובכור ולזה נוטה דעת הרמב"ם כנר' מדברי ה"ה בפ"א מה' נחלות יע"ש א"כ נראה לכאורה בנ"ד נמי דבאנו למחלוקת הרבנים הנז' דבפ"ג מה' נחלות כתב ה"ה על מ"ש הרמב"ם מי שיבם את אשת אחיו הוא יורש כל נכסי אחיו המוחזקים וכו' וכשם שאינו נוטל ממנו בראוי וכו' כך אינו נוטל בשבח וכו' שאין לומר בנכסי האח שאינו נוטל שבח שהרי בנכסי אחיו אינו חולק עם אחיו והכל שלו בין קרן בין שבח והרי הוא כבעל שאע"פ שאינו יורש מכיון שמתה אשתו זוכה בנכסי' בין קרן בין שבח ע"כ וכיון דכל עצמו של ה' המגיד להכריח שנוטל שבח בנכסי אחיו הוי מכח דההיא דבעל מסתייע דעבדינן ליה כבעל ולמאן דלא ירית בעל במלוה לא ירית נמי הכא ולמאן דירית התם ירית נמי הכא. איברא ששמעתי שכתב הרב מהר"י ווייל ז"ל דבנכסי אחיו נוטל הכל אפי' הלוואות לכ"ע משום דכי קריא רחמנא בכור ליבם לגריעותא לא הוי אלא למה שיורש בנכסי אביו כמו הבכור דאמרי' דבנכסי אביו אינו נוטל בראוי אלא במוחזק וזה קראו רחמנא בכור שנוטל שני חלקים חלקו וחלק אחיו שמת בנכסי אביו אבל בנכסי אחיו שמת בהא לא אקשייה רחמנא לבכור ונוטל אפי' בראוי שהוא מלוה אלו דבריו ומסתייע סברא הדין ממאי דכתב רש"י בפרק כיצד מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק אף האי אינו נוטל בראוי כבמוחזק ופרש"י אף יבם הנוטל פי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו שמת אינו נוטל בראוי כבמוחזק ויש להביא ג"כ סיוע להא מלשון הטור שכתב בא"ה סי' קס"ג אבל לא בראוי כגון אם מת אחיו ואח"כ אביהם וכו' ומדכתב הטור כגון הא משמע דנשמר מחלוקה אחרת והיא מלוה דלא מקרי ראוי דאי לא לשמועי' רבותא מלוה ומיהו אין זה כ"כ ראיה דבח"מ כשהזכיר דין הבכור כתב אין הבכור נוטל פי שנים אלא במה שהוא מוחזק בבית אביו כשמת אבל לא במה שראוי לבא אח"כ כגון אם מת יעקב בחיי יצחק וכו' והתם ודאי לא נשמר מזה שהרי כתב למטה שאינו נוטל פי שנים במלוה וכמו שנתבאר בגמ' וא"כ כי היכי דהתם לישנא דכגון לאו דוקא ה"נ הוי הכי ואע"פ דיש להקשות על זה דהתם ע"כ אנו מוכרחים לומר דלא נחית הטור אלא לפרש הענין ולא להשמר מדבר אחר דכבר פירש דבריו אחרי כן אינו נוטל במלוה ולהכי לא דקדק שם הטור בלשונו דאין שם מקום לטעות אבל כאן דלא כתב דין המלוה היה לו להזהר בלשונו ולא היה לו לכתוב כגון וכו' אלא ודאי שדעתו דבמלוה יורש ומזה נשמר ומ"מ אין זו ראיה מוכרחת כל זה נראה סיוע לדברי הרב מהר"י ווייל זיל אבל דברי ה"ה שכתבתי הם כנגדו דהרי דמה יבם לבעל וא"כ דוקא שבח שהשביחו הנכסים אחר שיבם הוי דומיא דבעל דכיון דאין לו חלוקה אחרת ברשותיה אשבח דמהאי טעמא הוי שבח דבעל אע"פ שאין לו מלוה דהשבח ודאי שהוא יותר ראוי ממלוה תדע לך דכתובת אשה נגבית מן המלוה ואינה נגבית מן השבח אלא טעמא דבעל משום דברשותיה אשבח כיון דאין לו חלוקה עם אחר וביבם נמי אחר יבום שהנכסים שלו ודאי דהוי כבעל וברשותיה אשבח אבל במלוה ובשבח שבין מיתה ליבום נ"ל מדברי ה"ה ז"ל דאינו יורש היבם למ"ד דבבעל אינו יורש מלוה וא"כ כיון דרוב הפוסקים מסכימים דבעל אינו גובה מלוה גם היבם נמי אינו יורש מלוה ואפי' הוא המיעוט אוקמינן ממונא בחזקתיה שהרי היורשים הם המוחזקים דעד שעת יבום נכסים בחזקת היורשים קיימין וזה המייבם בא להוציא הנכסי' מחזקתם ולומר אני יורש הכל כמ"ד דהבעל יורש במלוה וא"כ לא מפקינן ממונא מחזקתיה היכא דאיכא ספקא דפלוגתא דרבוותא: וכ"ת אמאי לא נדמה הא מילתא להא דאמרינן בפ' החולץ ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ספק אמ' אנא בר מיתנא אנא ואית לי פלגא ויבם אמר את ברא דידי ולית לך ולא כלום ואמרי' התם דהוי יבם ודאי וספק ספק ואין ספק מוצי' מידי ודאי וטעמ' נר' שם מדברי רש"י משום דאפי' לדברי הספק יש ליבם חלק בנכסים וכיון שיש לו חלק הוי יבם