לחם רב (ל"לחם משנה") מב

לאחים ולומר דכיון דהשיא בת בחייו א"כ נותנין לשניה כל מה שנתן לראשונה אעפ"י שלא תשאר לו כלום דראובן זה כשנדר לבתו הא' הסך ההוא היה נשאר לו נכסים ואם לא היה נשאר לו כלל לא היה נותן וא"כ אין לזכות לאחי' מן הטעם הזה אם לא היה נותן להם היתו' רשות: ועוד אני אומר דאפילו נפרש דברי הראב"ד ונאמר דמאי דקאמר הראב"ד הוא אפילו שהיה עשיר בשעת שהשיא לא' ועתה לא נשאר לו כי אם זה לבד מ"מ רבים חולקים על הראב"ד ז"ל דהא רבים מרבוותא סביר' להו דלא אמדינן דעתו של אב אלא לגרוע מעישור אבל לא להוסיף וכי תימא לא פליגי רבוותא אלא כשלא השיא אבל כשהשיא כ"ע מודו להראב"ד לא היא דהא הרא"ש כשהביא בפסקיו מחלוקת זה הקשה למ"ד דאין אומדין אומד אלא לגרוע מדברי רבי יהודה דקאמר במתניתין ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה דמשמ' טפי מעישור ותירץ דלא אמר כן רבי יהודה אלא לפחות מעישור וכן הרב האלפסי כשהזכיר המחלוקת כתב וגאון אחר אמר דרבי יהודה דאמר אם השיא בת ראשונה ינתן לשניה סתמא קאמר לא שנא לפחות וכו' משמע מדברים אלו דהגאון האחר החולק סובר דדברי רבי יהודה לא הוי אלא לגרוע משמע מכאן דמאי דקאמר דלא אמדינן אומד אלא לגרוע אפילו דהשיא קאמר והר"א ז"ל אזל לטעמיה דסובר דאמדינן אומד בין לגרוע בין להוסיף כדכתב הר"ן בשמו וכן מהרי"ק בשרש ע"ח ולכך כתב כאן כן. איברא דקשה קצת על בעל הטורי' דמדהבי' כאן דברי הראב"ד בסתם ולקמן הביא המחלוקת משמע דבהא דהשיא כ"ע מודו אבל מ"מ הדבר מוכרח כדכתיבנא וכיון שכן דהוי פלוגתא דרבוותא כבר כתב הרא"ש בפסקיו דלא מפקינן מיתמי וכיון שכן הדין נותן שאין היורשים חייבי' יותר מהעישור. איברא דקשה קצת על הרב בעל הטורים שכתב כאן דברי הראב"ד ולקמן הביא המחלוקת דאי אמדינן בין לגרוע בין להוסיף דמשמע דהך דהראב"ד כ"ע מודו בה מדלא הביא לקמן דברי הראב"ד כשהזכיר המחלוקת אלא שיש לומר לזה מפני דנזכר כאן דין השיא כתב דברי הראב"ד אעפ"י שדבריו אינם מוסכמים וסמך על המחלוקת שהזכיר לקמן: וכי תימא כיון דהאחים הם מוחזקים האיך מפקינן מנייהו ממונא משום דעשו שלא כהוגן דהדין הוא דלא מפקינן מיתמי דאין אומדין אלא לגרוע מעשור דילמא ואמרו הם קים לן כהני רבוותא דאמרי דאומדין בין לגרוע בין להוסיף וכדברי הראב"ד דקאמר דהיכא דהשיא נותנים לב' כל מה שנתן לא' אעפ"י שנותנין לה כל מה שהניח לא היא דהרי כתב הרב מהריב"ל ז"ל בפסקיו הראשונים כלל י"ב דף צ"ד על אפטרופוס שנשא יתומה ונטל לעצמו יותר מדינא דעשור נכסים כתב שם וז"ל ואפילו אי היתה נשואה זאת הבת עם איש שלא היה אפטרופוס לא הויא מהני ליה תפיסה דהויא תפיסה אחר שנולד הספק כדמוכח במציעא וכו' וכל שכן בנ"ד שהאפטרופוס בעצמו לקחה לו לאשה דלא שייך בכאן תפיסה ונכסי בחזקת יתמי קיימי ע"כ א"כ בנ"ד נמי הנכסים אשר הם ביד האפטרופוס בחזקת יתמי קיימי וכשזה הוציאם מרשות יתמי ונתנם לאיש אחר הוי תפיסה לאחר שנולד הספק ולא מהניא ליה א"כ ודאי נראה דאין לזכות לאחים אם לא היה נותן להם היתום רשות אבל מאחר דהיתום נתן רשות כמבואר בשאלה פשיטא ופשיטא דהדין עמהם וצריכין לישבע שהיתום אמר להם כן אם היתום מכחישם: ולענין כתובת האלמנה יש כאן מקום עיון דאין מועיל לה רשות היתום והיא אינה מחוייבת לתת מכתובתה להשיא לבתה ונראה לי לומר דאפילו שהאלמנה לא היתה נותנת לה רשות אין לה דין עם האחים חדא דכיון שנתן לה רשות שיתנו לה כל נכסי עזבון אביו משמע דהכל נתן להם רשות אפילו מה שהם משועבדים לאלמנה דכל זמן שלא גבתה האלמנה כתובתה כל נכסי עזבון אביו מיקרי אפי' מה שמשועבד לכתובתה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וא"כ כיון דהיתום נתן רשות ונכסיו בחזקתו עומדים אין לאלמנה דין עם האחים כלל ותלך ותתבע ליתום שנתן רשות על ככה: ועוד אפילו תאמר דמה שכתב היתום כל נכסי עזבון אביו לא קאמר אנכסים המשועבדים לכתובת אמו ולא נתן להם רשות על כן מ"מ יש לזכותם מטעמא אחרינא דמאיזה טעם נבא לחייבם הרי הם לא נטלו כלו' מהאלמנה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ואלו הנכסים לא היו משלה אלא משועבדים לכתובתה והוה ליה מזיק שעבודו של חברו דחייב ודמי דין זה למאי דכתב הטור ז"ל בריש הלכות גביית חוב מהיתומים גבי יתומים שמכרו דבר המשועבד לב"ח באופן שאינו יכול לגבותו וז"ל ונראה לי שאם מכרו קרקע שחייבין לשלם ולא מטעם חוב אביהם אלא מטעם מזיק שעבודו של חברו דקי"ל שהוא חייב ואין לך מזיק גדול מזה שהכניסו למקום שאינו יכול לגבותו ואם ימכרו מטלטלי' אין חייבים לשלם שאין שעבוד ב"ח על המטלטלין אעפ"י שתקנו הגאונים לגבות ממטלטלי דיתמי היינו דוקא בעוד וכו' ע"כ הכא נמי דכיון שהזיק שעבודו של חברו חייב דהכי כתב הרא"ש בגטין פרק השולח גבי עבד שעשאו רבו אפותיקי ושחררו דקאמר רשב"ג עבד כותב אלא משחרר וקאמר בגמ' דטעמו משום דמזיק שעבודו של חברו חייב ופסק שם הרא"ש כן וכן הרמב"ם בפרק ז' מהלכות חובל ומזיק כתב וכן העושה עבדו אפותיקי וחזר ושחררו חייב המשחרר ע"כ והיינו כר"ש וכדכתב שם הרב המגיד דסבר דמזיק שעבודו חייב: איברא דק"ק על דבריו שהוא כתב בפ"ח מהלכות נ"מ שור תם שהזיק אם מכרו וכו' שחטו גובה מבשרו ע"כ ובגמרא פרק המניח אמרו שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי וכו' ליתי ולשתלם מבשרא וכו' ותירצו לא נצרכה אלא לפחת שחיטה ואמרו שם זאת אומרת המזיק שעבודו של חברו פטור ע"כ משמ' למ"ד חייב חייב המזיק השוחט בפחת שחיטה וכן כתב הטור סימן ת"ז בח"מ ואם שחטו המזיק צריך לשלם לו הפחת שפחתו המיתה וכו' וא"כ רבינו שפסק בהלכות חובל דמזיק שעבודו של חברו חייב למה לה ביאר שם שפחת שחיט' חייב המזיק כדכתב הטור דהא מאי דקאמר בגמרא פטור הוא משום דסבר ומזיק שעבודו פטור אבל לדידן דקי"ל חייב צ"ע: מ"מ למדנו דהלכתא דמזיק שעבודו של חברו חייב ומטעם זה נחייב לאחים וכי תימא הרי כתב הטור דבמטלטלין כשמכרו אינם חייבין משום דאינם משועבדים א"ל דהיינו דוקא לדין התלמוד אבל לדידך דכתבינן בכתובות מטלטלי אגב מקרקעי ודאי דהכל שוה והוא פשוט ומטעם זה יש לחייב לאחין. אבל כד מעיינינן יש לפוטרם משום דאפילו נאמר דלדידן דכתבינן מטלטלי אגב מקרקעי נחשבי מטלטלי כקרקע היינו המטלטלים שנתברר בעדי' שהיו לו בשעת ההלואה כדכתב הרב ב"י בסי' ק"ד וז"ל ומתוך זה יתבאר לך שמ"ש רבינו שעבד לו וכו' היינו דוקא במטלטלין שנתברר בעדים וכו' ואפי' נימא דכתוב בכתובה שקנה ושיקנה דאי לא כתוב ודאי דלא אמרי' בדאקנה סתמו כפי' ואע"ג דהטור כתב בסי' קי"ב די"א דכיון דקי"ל אחריו' ט"ס הוא בכל מה שראוי להשתעבד אמרינן ט"ס הוא היינו דוקא במקרקעי דאז נאמר אחריות טעות סופר אבל במטלטלים לא נאמר כן אם לא כתבו בפי' מה שכתוב כתוב ומה שאינו כחוב לא אמרינן סתמו כפי' אליבא דכ"ע מ"מ אפי' כתוב בכתובה דאקנה י"ל דהאחין פטורים חדא דהרי הרא"ש ז"ל כתב בתשובה כלל פ' סימן ט"ו וז"ל ואפילו דין מזיק שעבודו של חברו אין כאן כי לא קלקלו את גוף הקרקע כלום אלא ילכו בעלי חובות ויגבו הנכסים אם יוכלו עד כאן ואע"ג דהטור חלק על זה סימן ק"ז הרי כתב שם שאינו משיב על דבריו ויכול המוחזק לסמוך עליו. ועוד דהרי אין כאן היזק שהרי יכולה האלמנה לגבות עוד היום ממי שנתנו לו האחים דקיים הוא ועשיר הוא ותלך האלמנה ותגבה ממנו דכיון שיש לה שעבוד מטלטלי אגב מקרקעי אפילו החתן היה בעל חוב של אביו הא קיימא לן דבעל חוב מאוחר מה שגבה לא גבה היכא דשעבד לו מטלטלים אגב מקרקעי כדכתב הרב ב"י בסימן ס' כל שכן שאינו בעל חוב של אביו והאחים נתנו לו נכסים לאשתו מבלי רשות האלמנה שתלך האלמנה ותגבה ממנו ואין כאן מזיק שעבודו של חברו דהרי יכולה לגבות ואם כן אפילו שהאלמנה לא נתנה רשות לאחים אין לה דין עם האחין כלל כדכתיבנא כל שכן שכפי הנראה בשאלה מעשיה מוכחים שברצונה היתה ולכן אני אומר שאין לה דין עם האחין כלל הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי: נאם הקטון חייא אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: מו שאלה ראובן שנפטר לבית עולמו והניח שני בנים ושתי בנות והבן הא' בכור והשני פשוט וקודם שנתחלקו נכסי אביהם נפטר הבכור לבית עולמו ונשאר ממנו בן יורש אותו ובין כך וכך באה לאה אלמנת ראובן ומעצמה השיאה לבעל שתי בנותיה ונתנ' עמהן בנדוניי' שיעור גדול מנכסי עזבון בעל' ולאחר ימים באה לאה הנזכרת לגבות מהשארית הנמצאה מנכסי עזבון בעלה סכו' שטר כתובתה ובא הבן שנשאר מהבכור הנזכר וטוען כי מאין היה לה כח ורשות להשיא בנותיה מנכסי עזבון בעלה הראויים לאביו בירושה ובכורתו מבלי טעם וסבה ואם השיאתן ראוי שיהיו נחשבו' הנדוניאות שהכניסה עמהן לחשבון סכי שטר כתובת' והשארית הנשאר ראוי שינתן לו לחשבון ירושת אביו והמגיע לו בבכורתו ילמדנו רבינו הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים: תשובה איכא פלוגתא מרבוות' על הא דקי"ל דאומדין דעתו של אב כשמת והניח בת להנשא אם הוא לפחות מעישור נכסי שתקנו חכמים או אפי' להוסיף וכתב הרב מהריב"ל בפסקיו ח"א כלל י"ב דכיון דהפוסקים הם מערכה לקראת מערכה מוקמינן נכסי יתמי ואין אומדין דעתו של אב אלא לגרוע אבל לא להוסיף וא"כ לפי זה אשה זו שנתנה לכל אחת מבנותיה יותר מעישור נכסי שלא כדין עשתה דאפי' דנזול בתר אומדנא דאב מ"מ הא ק"ל דאין האומדנא אלא לגרוע ולא להוסיף: אלא שיש ללמד עליה זכות דמאי דכתב הרב מהר"י ן' לב ז"ל באותה תשובה שהמנהג באלו הגלילות לפסוק כפי מה שראינו וששמענו דאומדין דעתו של אב בין להוסיף בין לגרוע וכמה יתומות נשאו על פי אפטרופוסים או על פי בית דין ונותנים להם יותר מעשור נכסי ואם כן נראה שהמנהג לפסוק כסברת גאון דתלינן בין להוסיף בין לגרוע עד כאן ואם כן לפי זה אומדין בית דין דעתו של אב אם הסך שנתנה האשה זאת לכל אחת מבנותיה היה ראוי ליתן לא פשעה כלל ואין עליה עון אשר חטא: אלא שעדיין אין זה מספיק שהרב הנזכר כתב שם דצריך מנהג קבוע להוציא מיד היתומים ומאן לימא לן שהמנהג הזה קבוע ושנעשה על פי ותיקין ועוד עשה סניף לטענה זאת דקיימא לן עשור נכסי הוי מקרקעי ולא מטלטלי ע"כ אני אומר שכל מה שנתנה האשה זאת לכל אחת מבנותיה יותר מעשור נכסים שלא כדין עשתה ואעפ"י שיש מי שאומר שאומדין דעת האב אפילו להוסיף ועוד דאפשר דהמנהג כוותיה כדכתיבנא כיון שהיא באה לגבות בשטר כתובתה ולהוציא מהיתומים אמרי היתומים אנן קיימא לן כמאן דאמר דאין האומדנא אלא לגרוע ולא להוסיף ואין המנהג ברור בהפך ומה שלקחת יותר מעישור נכסי תנכה מכתובתיך: הכלל העולה דמה שנתנה לכל אחת מבנותיה יותר מעישור נכסים שלא ברשות היורשים עליה דידה ליהדר ותנכה מכתובתה הנראה לעניות דעתי כתבתי: הקטן אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: