לחם רב (ל"לחם משנה") לח

אלא שאחרי כן ראיתי להרב מהר"ר דוד כהן ז"ל בפסקיו בית כ"א שכתב שם ומענין האשה שנטבעה בנהר אכתוב בקצור הנר' לע"ד וכו' ואם יודע שנטבע שם אין מוציאין האשה הזאת מתחת בעלה דמים שאין להם סוף אם נשאת לא תצא וכו' אבל אם היה נטבע בעלה במים שיש להם סוף כל היכא שלא עמד הרוא' כשיעור שיצא נפש הנטבע ויראה שלא עלה אף אם נשאת תצא דשמא עלה וכו' ע"כ נראה מדבריו אלה דבמים שאין להם סוף לא בעי שהוי יציאת נפש ובמים שיש להם סוף בעינן שהוי יציאת נפש ומ"מ דבריו תמוהים בעיני אפילו שהוא מבין כן דעת שאר הפוסקים איך לא חשש לדעת הרמב"ם והרשב"א והריב"ש ז"ל ולומר דאפילו במים שאין להם סוף אם לא שהה כדי שתצא נפשו אם נשאת תצא דראוי לחוש לדבריהם: מ"מ אני אומר לענין נדון דידן דודאי אין להתיר אשה זאת דאין כאן שהוי יציאת נפש ואין כאן סימנים וכל מה שהשיג וכתב רבא דעמיה מדברנא דאומתיה החכם השלם כמה"ר שבתי ברוך נר"ו דבריו חיים וקיימים כנים ונאמנים: נאום הצעיר וקטון אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: מ שאלה יורנו מורנו שמעון ולוי שותפים בחצר וראובן מוחזק בכשרו' וכן טובי' נתארח בבית שמעון זמן מה ואחר ימים עבר על לוי רוח קנאה וקנא את אשתו מראובן ואמר לראובן השמר פן ואל תכנס בחצר פן בחרב אצא לקראתך ומחמת אימות הפחדות לוי הנז' נמנע ראובן מהכנס בחצר עתה רוצה לשוב לשבת בבית שמעון הנז' כדי שלא להפסיד כמה הנאות הבאות לו ממנו וגם שמעון רוצה בו כי אהבת נפשו אהבו וכדי לעשות מצות הכנסת אורחי' כי רבה היא יורנו מורנו אם יכול לוי לעכב על ראובן מלהכנס בחצר ושכמ"ה: תשובה תנן בפרק המדיר המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה מפני שנועל בפניה ואם היה טוען משום דבר אחר רשאי ואמרינן בגמ' מאי משום ד"א משום בני אדם פרוצים שמצויים שם אמר רב אשי לא אמרן אלא דאתחזקו שם פרוצים אבל לא אתחזקו שם פרוצים לאו כל כמיניה ע"כ. הרי מוכח בפירוש שם דאשתו אע"פ שהיא ברשותו היכא שלא אתחזקו שם פרוצים אינו יכול לעכבה ולומר שהוא מקנא לה שלא תלך שם וא"כ כ"ש בנ"ד דאינו יכול למנוע לוי לראובן שאינו ברשותו כלל שלא יכנס בבית שמעון מפני שהוא מקנא אשתו ממנו כיון שלא הוחזק ראובן בפריצות אלא אדרבה מוחזק בכשרות ואע"פ שהוא שותף בחצר אין לו כח למנוע לשמעון שלא יכניס אורח לביתו וכן לראובן שלא יכנס בבית שמעון וכי תימא שאני הכא שהוא מתארח שם ונעשה כשכן וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות אישות והטור באהע"ז סי' ע"ה דאם אמר האיש איני דר במדור זה מפני שבני אדם פרוצים או גוים שהם בשכונתו ואני מתיירא מהם שומעין לו ואע"פ שלא הוחזקו בפריצות שכן צוו חכמים הרחק משכן רע וכו' משמע בין נעשה שכן להליכה לבית האבל באקראי דבשכן אין צריך שיוחזק שהם פרוצים אבל כשהדירה שלא תלך לבית האבל שהוא באקראי צריך שיוחזקו שהם פרוצים ומינה לנ"ד דנעשה אורח ויושב שם יומם ולילה דנעשה לו שכן אין צריך שיוחזקו בפריצות לא היא דהתם טעמא הוי מפני שהוא יכול למנוע את עצמו ממה שהיא רוצה והוא אומר איני דר במדור ואין מחייבין לו לאדם לדור במדור נגד רצונו אלא ילך וכן היא שאמרה כן שומעין לה אבל בנ"ד הוא רוצה למנוע אחרים וכיון שהוא רוצה למנוע לאחר פשיטא ופשיטא שצריך שיוחזק בפריצות ועוד דהרמב"ם איירי דלפחות הם אנשים קשים אע"פ שלא הוחזקו בפריצות שכ"כ שכך צוו חכמים הרחק משכן רע אבל בנ"ד אדרבה ראובן מוחזק לאדם כשר ואין כח ללוי למונעו שלא יבא ויתארח בבית שמעון בשביל שטותו ואתו תלין משוגתו הנלע"ד כתבתי: הק' אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: מא שאלה אשה א' יצאה עליה שם רע ולא יש עדות ברורה שראוה שעשתה שום דבר אלא ששמעו השכנים מפי נער קטן שאמר שראה את פלונית שנתיחדה עם פלו' בבית א' ושלא עשו שום דבר אלא נכנסו שניהם בפתח א' ויצאו תיכף בפתח אחר תוך רגע א' והדבר נשמע באופן הנ"ל על כן יורנו מורנו אם יוכל בעל האשה הנ"ל לישב עמה כדין בעל עם אשתו או אם היא פסולה לו ושכמ"ה: תשובה מילתא דפשיטא היא דאשה זו מותרת לבעלה דבההיא שמעת' דפ"ב דיבמות גבי נטען רבו בה הפירושים במאי דקאמר רב ובעדים וכו' ולפי' הרי"ף והרמב"ם לא מפקינן מבעל אלא בעד טומאה ממש הגם כי הטור כתב דלדעת הרי"ף בקלא דלא פסיק ועדי כיעור מפקי' כבר תמה עליו הרב ב"י בא"ה סי' י"א ולדעת ר"ת שחזר בו באחרונה לפרש כדברי השאלתות בקלא דלא פסיק וראיית הבעל או עדי כיעור לחוד מפקינן בין מבעל בין מבועל כמפורש בפסקי הרא"ש בפ"ב דיבמות יע"ש. ועל כן אני תמה על דברי הטור בסי' הנז' שכתב דעת ר"ת כפי שחזר בו באחרונה למה כתב שם ומיהו ע"י עדים שראו הכיעור אסורה בין לבעל בין לנחשד לדעת ר"ת דמשמע דבחלוקה קמיית' שהזכיר דלא ראו עדים הדבר מכוער אלא שהבעל ראה אותו ואיכא קלא דלא פסיק שלא מפקינן לה מבעלה מדלא כתב בההיא נמי דמפקי' לה מבעל כמ"ש בהך דעדי כיעור וזה אינו דלפי דברי ר"ת שחזר והודה לדברי השאלתות היכא שהבעל ראה כיעור ואיכא קלא דלא פסיק מפקי' מבעל כמבואר בפסקי הרא"ש יע"ש. גם ההיא תשובה דהרא"ש מכלל ל"ב סי' י"ו קשה על זה הדרך דשם שאלו באשה שזנתה בעד א' וגם קלא דלא פסיק מה הדין והשיב שם דעד א' לא מהני אלא היכא דאיכא קנוי וסתירה: וקלא דלא פסיק בשאלתות דרב אחאי פסק דמפקינן מבעל ור"י ז"ל הכריע כדברי ה"ג וכן פוסקין ע"כ משמע מהתם דלשאלתות בההוא נדון דידיה מפקי' מבעל ואמאי הרי לדברי השאלתות בעינן שהבעל יראה עדי כיעור כמבואר בפסקיו וכן כ' שם למעלה סי' י"ג ובההוא נדון לא הוזכר שראה הבעל עדי כיעור ואולי י"ל דכיון דיש עד אחד שזנתה לא גרע הא מראה הבעל עדי כיעור: ומ"מ קשה למה כתב שם דר"ת אית ליה כדברי ה"ג והא הוא חזר והודה לדברי השאלתות כמו שכ' בפסקיו וכ"ת דמה דחזר ופירש דברי השאלתות אתא לפרושי אבל דעתו אינו כן וכמ"ש הרב ב"י בסי' הנז' שזהו דעת התוס' והרשב"א שלא הזכירו מאי דחזר בו ר"ת מ"מ לא משמע הכי מדברי הרא"ש בסי' י"א שכתב שם כי ההיא שמעתא דרוכל פר"ת ז"ל תצא מן הרוכל וכו' ושוב הקשה ר"ת וכו' משמ' דאית ליה דחזר בו וצ"ע אחרי כן ראיתי להרב מהר"י ן' לב ז"ל בחלק שני סי' ו' שהאריך הרבה בענין זה יע"ש: ומ"מ אפי' לדעת ר"ת במאי דחזר בו בעינן קלא דלא פסיק ושיראה הבעל דבר מכוער ובנ"ד ליכא כלל חד מהני דהבעל לא ראה כיעור והקול שיצא שוברו עמו ואין בו ממש שהי' מפי נער קטן ולא אמר אלא שיצאו תיכף ומיד ולא שהו בבית כדי טומאה באופן שאין ממש בקול ופשיטא ופשיטא שאין בדבר זה בית מיחוש ומותרת היא לבעלה ככל בנות ישראל הכשרות נאום הק' אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: שאלה מב ראובן נשא אשה וישב עמה פה כמה שנים וכל זמן שישב ראובן עם אשתו לא ילדה לו וגם כל זמן שישב ראובן פה עם אשתו לא היה אח לראובן הנזכר ואח"כ הלך ראובן עם אשתו למדינת הים ואחר שהלך ראובן עם אשתו הנזכרת למדינת הים נולד אח לראובן הנזכר ואחר כמה שנים שנולד הילד הנזכר באה אשת ראובן ממדינת הים ואמרה שמת בעלה שנה אחת קודם לידת הילד הנזכר ואין לאשה הזאת עדים מכלום יורנו מורנו מורה צדק אם כשם שנאמנת לומר מת בעלה נאמנת ג"כ לומר באיזה זמן מת אע"פ דאיכא נפקותא דדינא ושכמ"ה: תשובה נ"ל ודאי דאינה נאמנת דאע"ג דאשה זו כשהלכה למ"ה לא היתה בחזקת יבום מ"מ כשנולד האח הרי היא בחזקת יבום כל זמן שלא ידענו שמת בעלה קודם לידת האח דבחזק' מי הוא עד עת שידענו מיתתו ונאמר שאותה שעה מת וכיון שכן היא רוצה להפקיע עצמה מן היבום שאומר' שמת בעלה קודם לידת האח והוי אשת אחיו שלא היה בעולמו והיא פטורה מן החליצה והיבום וכדאמרי' בריש פ' ט"ו ולהכי ודאי אינה נאמנת דהא אמרי' בפ' האשה שלום דהיכא דהיא בחזקת יבום ואמרה ניתן לי בן במדינת הים ואמרה מת בעלי ואח"כ מת בני אינה נאמנת להפקיע עצמה מן היבום וחולצת ולא מתייבמת והא נמי דכוותא היא וכן אמרו שם במשנה שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות יבום דהטעם הוא הואיל ואיסור לאו הוא שמא יהיה קל בעיניה ע"כ: איברא דקשה על דבריו דבפרק האשה רבה דף צ"ד לא משמע הכי דאמרו שם היא עצמה תוכיח דלאיסור כרת התרת איסור לאו לא התרת ואלא איהי מאי טעמא לא מהימנא דכיון דזימנין דסניא ליה לא דייקא משמע דהטעם הוא משום דסניא ליבם ולא כטעמו של הרמב"ם ז"ל ואע"ג דנאמנת לומר מת בעלי ותתייבם ולא אמרי' דמרחמי' ליה כבר כתבו שם התוס' שגדולה שנאת השונאות מאהבת האוהבות ושכיח טפי דסניא מדמרחמיה ליה וא"כ אמאי לא נתן הרמב"ם ז"ל הטעם האמור בגמרא ומשמע דהטעם הזה כלם שוים לו וטעמו לא נזכר כלל אפי' ברמז ואולי דטעמו הוא משום דלא משמע ליה כתירוץ התוס' שתירצו דמה שנאמנת לומר מת בעלה שתתיבם ואינה נאמנת לומר שמת היבם משום שגדולה השנאה מן האהבה אלא הטעם הוא משום דלהתיבם איסור כרת חמור בעיניה ואע"ג דמרחמה דייקה אבל לומר שמת יבמה הוי איסור לאו וקל בעיניה ומשום הכי זימנין דסניא ליה והשנאה תספיק לדחות איסור לאו הקל מ"מ בין שיהיה הטעם כדברי הרמב"ם ז"ל דאיסור לאו קל בעיניה בין שיהיה הטעם משום דסניא ליה למדנו דאינה נאמנת להפקיע עצמה מן היבום היכא דהיא בחזקת יבום: א"כ זכינו לדון בנ"ד דאינה נאמנת אלא חוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת כההיא דפרק האשה שלום דניתן לי בן במ"ה ואמרה מת בעלי ואח"כ מת בני דאינה נאמנת וחולצת ולא מתיבמת וכי היכי דהתם אמרי' דלא אמרי' דחולצת אלא בגרושה או באומרת אני והוא נחבינו במערה כדאמרי' בריש האשה בתרא דאם אינה גרושה ולא אמרה אני והוא נחבינו במערה אינה חולצת משום דילמא אתי סהדי ואמרי כדאמרה היא ואתה מצריכה כרוז לכהונה וכדכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' יבום הכא נמי אמרי' הכי דהיכא דהיא גרושה חולצת ולא מתייבמת אבל היכא דאינה גרושה אסורה לעולם משום דילמא אתה מצריכה כרוז לכהונה עד שיבאו עדים ויתברר הדבר הנלע"ד כתבתי: הק' אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: מג שאלה ראובן נפלה לפניו רחל יבמתו ובא ראובן הנז' ועשה בה מאמר ואח"כ נתחרט וכתב גט למאמרו ואח"כ חלץ לה הכל ביום א' ועתה רחל רוצה לינשא בתוך תשעים יום לחליצתה ולגיטה יורנו מורנו אם נגזור כאן כמו בממאנת שנתנו לה גט שצריכה להמתין שלשה חדשים אע"פ שאינה מתעברת וליכא חששא משום הבחנה ה"נ לא נחלוק או דילמא נאמר הואיל וחלצה שיכולה להנשא תיכף אחר חליצה ולא ניחוש דילמא יאמרו שאר נשואות אם נתנו להן גט שיוכלו להנשא דליכא למיגזר כמו בארוסה ורבו כמו רבו ראיות לכאן ולכאן ולמעלתו