לחם רב (ל"לחם משנה") לז

ספוקי מספקא ליה אי סימנים דאורייתא או סימנין דרבנן וכו' היה אפשרות להקל משום ספק ספקא וכו' אף אנו נאמר בנ"ד דאיכא פלוגתא דרבוותא דהוי ספק ואפילו האוסרים לא הוי אלא מספק דסימנין דרבנן הוי ספק ספקא אעפ"י שגם על זה גמגם הרב הנז' מ"מ בנ"ד דאיכא סימנא דקרוב למוכר קטראן נוסף על הסימנין שהם פלוגתא דרבוותא נראה דסגי ודאי ולא היה בזה אצלי ספק: אבל מה שיש לספק הוא שהם שני עדים א' שמע קצת סימנים וא' סימנים אחרים ואעפ"י שהגידו לי שהתוגר שאמר לרבי משה קולודרו הוא עצמו היה התוגר שאמר לרבי יוסף וינטורה מ"מ מי יאמר לנו דלא היו שני הרוגים משונים וחד היו לו הסימנים שהזכיר לר' משה הנז' והאחר היו לו הסימנים שהזכיר לרבי יוסף הנז' ומעולם לא אמר התוגר שהיו כל אלה הסימנים באדם א' דאז ודאי היינו מתירין אבל בהא איכא חששא אלא שמ"מ י"ל כיון דקצת הסימנים שהזכיר רבי יוסף הזכיר רבי משה שהיה בחור והתחיל זקנו לעלות על פניו וגם אמר שהיה הדם רותח כמו שאמר רבי משה ושנהרג בדרך דראמיר"י והיה רוכל וזה הנהרג היה מוכר מראות ורוכל מסתמא על מי שאמר לרבי משה אמר לרבי יוסף והוא הוא שהיו בו כל הסימנים האלה וכיון שהיו בו כל אלה הסימנים ודאי דמותרת כדכתיבנא ולכן תהיה אשה זאת מותרת אך אם יסכימו רבני העיר נר"ו ובפרט הרב הגדול תל שהכל פונים בו מורי ורבי נר"ו. נאם הקטן אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: לט שאלה מעשה שהיו ששה יהודים בביצית אחת עוברים מקורפו בסיידא ולקחו אותם השוללים והרגו מהם ארבעה ונשארו שנים האחד מוכה על צלעותיו מכה נחלה שכפי דברי היהודי שנשאר עמו היה מסוכן מאד סוף דבר הלכו השוללים עם הב' יהודים מהלך קרוב לארבעים מיל רחוק מהמקום שהרגו הארבע' יהודים וכו' ונתועדו השוללים להשליך בים היהודי המוכה באומרם כיון שסופו למות מהמכה אין תועלת ממנו וכן קשרו שתי ידיו מלפניו עם ריזה א' והשליכוהו בים לפני היהודי האחר כל זה הגיד היהודי הנשאר בפני ב"ד בתורת עדות אחר ימים בא בקורפו גוי א' שהיה ביבשה סמוך לאותו מקום שהושלך היהודי בים והסיח לפי תומו ליהודי אחד ואלו דברי היהודי שהעיד בפני ב"ד. במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא דייני דחתימי לתתא כד אתא קדמנא היקר ונעלה כה"ר משה גרטון יצ"ו בכ"ר יוסף גרטון ז"ל והעיד בתורת עדות באם לא יגיד וכו' וכך אמר לנא איך עתה כמו עשרה חדשים שבא אלי יון א' ואמר לי איך בכפר א' שהייתי רועה צאן מהשר קירי"ן ראיתי אני וחברי שהיו עמי איש א' שצפה ע"פ המים וכן הלכנו והוציאנו אותו מתוך הים והיו ידיו קשורים מלפניו עם א' ריזה ועדיין היה גוסס והיה יפה תואר ויפה מראה וכשהוציאנו אותו מהים מת והפשטנו אותו כולו וראינו שהיה איש יהודי וכן השלכנו אותו אחור בים והנחנו אותו שם. כל זה העיד ה"ר משה הנז' לעיל ברצונו הגמור בלי שום אונס כלל ששמע אותו מפי היון הנ"ל מסיח לפי תומו וזה היה יום ו' בשבת עשרה ימים לחדש מנחם שנת הש"ן ליצירה פה עיר אי קורפו דיתבה על ימא ועל מי בארות בפנינו הדיינים ח"מ והכל שריר ובריר וקיים. יעקב בכ"ר שלמה לבית נחמולי דיין. מיימון בכ"ר יעקב ויואנטי ז"ל דיין. יוסף בכ"ר אליה דינטי ז"ל דיין. ונסתפקו אם אשתו של המושלך בים הנז' מותרת לינשא או לא: תשובה נראה לע"ד שאין להסתפק כלל שאשה זאת מותרת לינשא כיון שהעיד היהודי שלפניו הושלך וידיו מקושרות מלפניו עם ריזה אחד והיון מסיח לפי תומו אמר שמצאו יהודי אחד באופן זה ידיו מקושרות מלפניו עם ריזה א' ומת בידיהם מלתא דפשיטא היא דסמכינן בהאי סימנא מדאמרינן בפרק האשה שלום ת"ש מעשה בשני תלמידי חכמים וכו' עד אלא היכי דמי דאמרי אסקינהו קמן וחזנהו לאלתר וקאמרי סימנים עליו סמכינן וכתבו בתוס' ז"ל אבל על ידי טביעות עין אין להאמינם וכו' עד ואי סימנים לאו דאורייתא איירי הכא בסימן מובהק דהוא דאורייתא כדאמרינן באלו מציאות עד כאן הא קמן בפירוש דבסימן מובהק סמכינן עלייהו ואפילו באיסור דאורייתא: ויש לערער בזה הדיבור כיון דע"י טביעות עין אין להאמינ' דאמרי בדדמי למה כתבו לעיל בדיבור המתחיל והא מים דכמלחמה דמו השתא סלקא דעתיה שראו אנשים שטבעו אבל לא ראוהו שהעלום המים דילמא לעולם דס"ד שראו שהעלום המים אלא שהכירום בטביעות עין דשייך לומר דאמרי' בדדמי. וי"ל דא"כ מאי קא מתמה תלמוד' וקאמר ותסברא מים סאין להם סוף נינהו ומים שאין להם סוף אשתו אסורה שאני הכא שראום שיצאו מהמים ומעידים שהכירום בטביעות עין וקמ"ל שמותרות אלא ודאי צ"ל דפשיטא ליה לתלמוד' דס"ד דמיירי בשראו שטבעו ולא ראו שהעלום המים אבל בטביעות עין פשיטא דאין להאמינ' ואפי' ללישנא בתרא דאמרינן בפרק האשה בתרא אמר רבא דכולי עלמא סימנים דרבנן בסימן מובהק כולי עלמא מודו. וכן פירש רש"י בלישנא דמר סבר סימן מובהק הוא ואע"ג דסימני' דרבנן אסימן כי האי סמכי' אפילו אאיסור דאורייתא וכבר כתב כל זה מהריק"א ז"ל בארוכה והעלה דבסימן מובהק כ"ע מודו: ומעתה בנ"ד שלפנינו אין ספק דידיו מקושרות מלפניו סי' מובהק הוא בגופו וכתב הרא"ש בתשובה הביאה הטור א"ה סימן קי"ח וז"ל אבל אם אמר סימן מובהק כגון שהיה חסר אחד מאבריו או יותר ברגליו או בידיו או שום שנוי באחד מאבריו סמכינן עליו ע"כ ובודאי ידיו מקושרות מלפניו שנוי גדול הוא ומטעם אחר נראה ג"כ דאשה זו מותרת לינשא כיון שהיין אמר לפי תומו שהיו ידיו מקושרות עם ריזה א' סימן מובהק הוא ולא חיישינן דילמא איתרמי והיה אדם אחר ידיו מקושרות עם ריזה אחד: ודומה לזה כתוב בהגהו' מרדכי בסוף יבמו' מעשה בגוי שאמ' בשעה שדנוהו למיתה מעולם לא פשעתי כי אם פעם א' הרגתי יהודי בין ניקולה לאוריק שהיה מוליך עשר' ליטרין ששלחה מרת יהודית לאחיה בניקולא והתירו את אשתו משום מל"ת ע"י ששאלו לה אם שלחה המעות אעפ"י שלא הזכיר שם היהודי כדאמרינן בפרק בתרא דיבמות בעובדא דפרשא אריזה דפומבדיתא ע"כ וכיון דהתם מספר המטבע הוי סימן מובהק ולא אמרינן דילמא איתרמי והיו ליהודי א' עשר' ליטרין ואפילו שאפשר שימצאו עשרה ליטרין באנשים רבים הכא נמי לא אמרי' דילמא איתרמי והיה אדם אחר ידיו מקושרות עם ריזה שנטבע בים ואף ע"ג דאמרי' במתני' אין מעידין אלא על פרצוף פנים וכו', ואפי' שיש סימני' בגופו ובכליו ואוקמינן בכלים דרגילים להשאילם וחיישינן שמא השאילם והכא נמי נחוש שמא היהודי אשר השליכוהו בים השאיל הריזה שלו לאדם אחר והכא לאו מטעם כליו שכיון שהרבה אנשים יש להם ריזה אלא מטעם דידיו מקושרות מלפניו עם ריזה סימן מובהק הוא כמו התם במעשה דעשר' ליטרין וכן אין לחוש כלל ממה שלא הזכיר בדבריו היון שקברו אותו וכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות גרושין וז"ל יצא ישראל וגוי מעמנו למקום אחר ובא גוי וכו' עד אעפ"י שאין הגוי יודע את האיש והוא שאמר וקברתיו ע"כ שכבר כתב הריב"ש בתשובה דכיון שנתעסקו בטלטולו וידעו שמת בהא סגי עד כאן והכא נמי כיון שהוציאוהו חי ונתעסקו לטלטלו אחר שמת בידיהם וראו שהיה יהודי כנזכר בהא סגי הנראה לעניות דעתי כתבתי. הצעיר שמריה שרביט הזהב: לט דברי המורה דרב גובריה החכם השלם רבה דעמיה כמה"ר שמריה שרביט הזהב נר"ו שמע' אזני הגם הלום ראתה עיני מ"ש להתיר האשה העגונה הלא לאמונה בימים הראשונים הוצג אצלי פסק כבוד חכמתו להתיר האשה האנוסה וכתבתי עליו דעתי החלושה ושם הארכתי ואמרתי דמלתי' דמר תמיה לי טובא איך מלאו לבו להתיר בסימנים גרועים ולמה לא ראה כמה וכמה טרח הרב מהר"ר אליה מזרחי ז"ל בפסקיו בהאי עובדא דסימן ל"ו שהיה לו סימן בגופו ועדיין לא הודה לו הרב מהר"ר דוד ן' יחייא ז"ל והרב ז"ל לא הציל עצמו אלא במה שכתב ואנחנו אין לנו אלא לסמוך על פי המעשה שנעשו כבר וסמכו עליהם והתירו בהם שהם הסימנים של חסרון אצבע ושל צלקת שבעין ושל גבשושית שבחוטם וכ"ש בנ"ד דאית ביה תרתי חסרון אצבע וסימן הראש ע"כ הרי דלא רצה להתיר הרב אלא בענין שנעשה כבר ולא לחדש סימנים מלבו אעפ"י שהם סימני גופו כ"ש סימני' דכלים דגריעי טובא ואפי' סימני כלים גמורים לא הוי: עתה מחדש ראיתי מה שהוסיף עוד לכתוב החכם השלם הנז' וכתב בתחלת דבריו דשהיה במים שאין להם סוף עד שתצא נפשו לאו מילתא דשוו בה כל הפוסקים אלא הריב"ש והרשב"א והרמב"ם הוא דאמרי לה ואפילו עליהם יש לתמוה מאין הוציאו כן וטרח למצוא ראיה. ולע"ד ראיתם ונימוקם עמם הוזכרה בדברי הריב"ש סימן שע"ט והיא דאמרי' בפרק כל הגט דעיר שכבשה כרכום וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים וכו' ומלישנא דמתני' משמע דהוי ספקא דאורייתא וכן כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות גרושין דאם היה גט א' מהם ביד שליח ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת משמע דהוי ספק של תורה והשתא קשה בספינה שאבדה בים אמאי לא חשבינן ליה כמת מן התורה דהא טבע במים שאין להם סוף הוא ומן התורה יכולה האשה לינשא אלא ודאי צריך לחלק דמתניתין איירי שלא שהה כדי שתצא נפשו וההיא דמים שאין להם סוף איירי ששהה כדי שתצא נפשו וכבר הוזכר הכרח זה שם בדברי הריב"ש והכריח שם עוד דההיא דרבי אלעזר בן פרטא ע"כ אם נשאת תצא מכח סוגית ההלכה ולתרץ הקושיא שהקשתי צריך לחלק כמו שכתבתי ומכאן יצא להם דין זה ועוד דהסברא מוכחת כן דלענין שהוי יציאת נפש מאי שנא ממים שיש להם סוף כיון דבמים שיש להם סוף אמרינן דאם לא שהה עד שתצא נפשו תצא משום דדילמא יצא קודם שיצאה נפשו א"כ במשל"ס נמי דילמא יצא קודם שתצא נפשו אבל כשהוא שם ושהה עד שתצא נפשו ולא ראהו יוצא במקום קרוב ודאי דלא יצא דאי אמרינן דיצא במקום רחוק ולא ראהו הא מיעוטא הוי ולא שכיח וכדכתב שם הריב"ש עצמו ובאמת אעפ"י שלא נזכר דבר זה בדברי שאר הפוסקים אמרתי דכלהו שוו בהא כיון דלא מצינו שאר הפוסקים שיאמרו בהפך ואעפ"י שלשון הטור שכתב נשאת על ידי עדים שהעידו עליו במים שאין להם סוף לא תצא נפל למים שיש להם סוף ושהה שם כדי שתצא נפשו תנשא לכתחלה ע"כ משמע מריהוט לשונו מדכתב שהה עד שתצא נפשו גבי מים שיש להם סוף וגבי מים שאין להם סוף לא כתב כן דלא בעינן שהוי גבי מים שאין להם סוף מ"מ אין זה הכרח דהוא נמשך אחר לשון הגמרא ולא הזכיר השהוי אלא במים שיש להם סוף משום דשם הזכירוהו בגמרא אבל במים שאין להם סוף שלא נזכר כן בגמרא לא הזכירוהו ג"כ הוא: