לחם רב (ל"לחם משנה") לא

לגוזרה מדעתנו וכן מה שהקשו לנו מההיא דפרק האשה בתר' כבר כתבתי דאעפ"י דיש ללמוד הגזרה בק"ו אין ללמוד דאין דנין ד"ס מד"ס וא"כ כיון דלא מצינו הך חששא דכרוז אלא בחליצה לא נדון מינ' לגרושה ואע"ג דאיכא ק"ו ותאמר השתא בחלוצה דהויא דרבנן חיישת דילמא אתו למימר דשרו חליצה לכהן בגרושה דהוי דאורייתא לכ"ש דאית לך למיחש דילמא קשרו גרושה לכהן דהוי איסור תורה מ"מ אין למדין אפי' בק"ו כ"ש דהאי ק"ו פריכא דאדרבה בחלוצה דאסורה קל שאינו כתוב בתורה טעו אינשי ואמרו חליצה שריא לכהן אבל בגרושה דהוי איסור חמור לא טעו אינשי אלא רמו אנפשייהו וידעי האמת דגרושה בטעות הוא ואין הגט גט ולא גזרינן בו גזרה כי האי דאפילו מאן דלא הוי בהכרזה בדיק וידע האמת: ויש להוכיח דבגרושה לא אמרינן להאי חששא דבפרק האיש מקדש גבי פלוגתא דאביי, ורבא דקדושין מסורים לביאה אקשינן לרבא דאמר דלא הוו קדושין מהא דקאמר מי שקדש אחת מב' אחיות ואינו יודע איזו קידש נותן גט לזו וגט לזו ותירצו הב"ע כשהוכרו ולבסוף נתערבו דייקא נמי דקתני אינו יודע ולא קתני אינו ידוע ע"כ משמע דכשהוא קידש מעיקרא בפני עדים קידש הא' ויודעים העדים את מי קידש אלא שעתה נתחלף למקדש ואינו יודע למי קידש ומשום הכי אמר אינו יודע. והשתא קשה אמאי נותן גט לזו ולזו ניחוש דילמא אתו עדים ואמרי לזו קידש ולא לזו ונמצא דהגט שנתן לשאינה מקודשת אינו גט ואתה מצריכה כרוז לכהונה דהא בפרק האשה בתרא חייש לחששא דדילמא אתו עדים ואמרי כדקאמרה לענין כרוז ולא משכח לפרוקי אלא כשאמרה אני והוא נחבינו במערה כלומר שאין אדם שם כשמת דלא היה עדים בדבר אבל בנ"ד דאיכא עדים ניחוש דילמא אתו העדים ויגלו הדבר ודוחק לו' דאיירי דמתו העדים דברייתא סתמא מתנייא ובשלמא ממתניתין דפרק האשה שלום דאמרה קידש אחת מחמש נשים וכו' דנותן גט לכל אחת וכו' לא קשה הך קושיא משום דהתם כל א' אומרת אותי קידש ואפי' שיבאו עדים ויגלו הדבר מ"מ כיון דהיא שויא אנפשה חתיכה דאיסורה ואמרה אותי קידש הרי הגט גט ולעולם פסולה לכהונה כיון דהיא אמר' דמקודש' והצריכוה גט והיא נאמנת לאסור עצמה לכהונה אבל בהך מתניתין לא קאמר דהיא אומרת אותי קידש משמע דאפילו דהאחיות אינן אומרות כלום אלא שגם הם אינן יודעות למי קידש נותן גט לכל א' וא' אלא ודאי שאין אומרים חששא דכרוז בגרושה ואע"ג דהדוחה מצי דחיק נפשיה ולדחות הראיה האמורה בכל זאת האמת יורה דרכו וכל התלמוד מלא מזה ודברי התוספות כמה פעמים אשר עתה איני זוכר מקומם אומרים כן דבענין גזרות אין לדמות זו לזו אלא היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר וא"כ איך נפרש דברי הרמב"ם שאמר אינו נותנו לאשתו דהוי משום כרוז והלא דין זה הוציאו ממתניתין דפרק כל הגט דחומרי חיים וחומרי מתים האמור במשנה וההיא ודאי לא איירי אלא לענין כשהיא במקום יבם דחולצת ולא מתייבמת וכיון דמקום מוצאו הוי מהתם היכן ראה לגזור גזרה מדעתו שלא במקום יבם הך חששא דכרוז אשר לא נזכר בגמרא גבי גרושה אדרבה מוכחינן לה איפכא כדכתיבנא אלא ודאי עיקר הפירוש הוא דמה שכתב הרמב"ם ז"ל הוי במקום יבם והשתא אתי שפיר דהך דין דאינו נותנו לאשתו הוציאו הרמב"ם מההיא מתניתין דאיירי במקום יבם וקאמרה דהיא ספק מגורשת ולכך אמר דאינו נותנו משום דאין להחזיקה בספק מגורשת כדכת' ה' המגיד ז"ל משום דילמא לא מת ומתייבמת ואם אתה עושה אותה ספק חולצת ולא מתייבמת ועוד דילמא אתי לינשא לשוק בהאי גיטא ומשום הכי קאמר דאין לעשותה ספק מגורשת: ואחרי אשר הוכחתי לפי ע"ד דהפי' בדברי הרמב"ם ז"ל הוא כמו שכתבתי אומר לרווחא דמילתא דאפילו נאמר דפירוש דברי הרמב"ם ודברי ה' המגיד ז"ל לא כן הוא מ"מ בנ"ד אפילו לדבריהם ינתן הגט לכתחלה דלמאי חיישת לה לית לך למיח' שום משאר חששו' כדכתיבנא לעיל אלא לחששא דכרוז ותאמר דנלמוד בגרושה מחלוצה אפי' הכי בנ"ד ליכא הך חששא כלל דכיון דגט זה גט זמן הוא ועל תנאי שאם לא יבא הוא כשאתה מצריכ' כרוז לכהונה אח"כ לית לך למיחש דילמא הוי בגיט' ולא הוי בהכרזה דאפילו דלא הוי בהכרזה לית לן בה דמאי אמר הרי גרושה מותרת לכהן לא טעי בהכי דכיון דהוא רואה שהגט על תנאי יאמר אימור לא נתקיים התנאי והכי אמרי' בפרק בתרא דגטין דכשיצא הקול שנתגרשה על תנאי לא אסרינן לה הכהן דיאמרו לא נתקיי' התנאי ולהכי שרו לה לכהונה ה"נ בנ"ד כיון דאיכא תנאי ויש להם במה לתלות לא טעו דלא טעו אלא במילתא דלא משמע להו שום צד היתר אבל היכא דמצי לאשכוחי צד היתר ולומר על תנאי היה לא אתו לומר הותרה גרושה לכהן וכמה פעמים הוזכר ביבמות דיאמרו תנאי היה בקדושין ולא נתקיים התנאי וא"כ אפילו הכרזה לא היה צריכה בנ"ד אלא דעבדי' לה הכרזה על צד היותר טוב אבל למיחש דילמא איכא דלא הוי בהכרזה כולי האי לא חיישינן: ועוד טעם שנית איכא בנ"ד דזה העדות כפי מה שבא בדברי החכם השלם כמה"ר אהרן נר"ו ולא בא ברור דהעדות הוא שאמר איש א' שהאיש אחר כתב שזה אברהם בנימין יצא מהמקום ההוא בספינ' אחת ובעונות בא שם השמועה שהספינה נטבעה ואפילו נאמר דמספיק עדות זה אעפ"י שהוא עד אחד דכבר חקר בזה החכם השלם כמה"ר אהרן נר"ו והוא סובר דאינו נאמן כאן דהו' לאסור מ"מ רבים מהפוסקים סוברים דצריך קיום לכתב וכמו שמבואר בב"י א"ה סימן י"ז וא"כ היה ראוי להחמיר כדבריהם ולהצריך קיום ועוד שאפילו כותב הכתב לא כתב שאמרו לו כן אלא שבא שם שמועה שהספינה הנז' נטבעה ואפשר ששמע מפי קול בעלמא והיה ראוי לחקור על עדות זה כדי שיהיה נחשב כעדות עד אחד וכיון שלא נבדק ראוי להקדים לתת הגט קודם שיבדקוהו שאם נבדוק אותו לא נוכל ליתן הגט משום חשש' דכרוז וכבר הודיענו הריב"ש בסימן תק"ט דראוי לעשות כן שכתב שם שאעפ"י שהיה איש א' שהיה אומר שראה הבעל בעיר א' מקסטלייא ונכנס לביתו יום א' וראה אשה יושבת תחתיו ומשמשתו וכו' וגזרו לכוף היבם לחלוץ וכתב שם שמה שהב"ד לא בדקו אחר הקול ולדעת אמיתת הדבר היה כי חששו לעיגון האשה כי אם ימצא הקול אמת היתה אסורה לחלוץ לעולם וכו' וכאוקימתא דאביי וכו' לפי שאתה מצריכה כרוז וכו' ואעפ"י שאפשר לעמוד עליו לא אסרוה לחלוץ כיון שאף אם היה אמת לא היה בזה כי אם חשש איסור וכו' משמע משם דראוי להעלים עינינו אעפ"י שיצא קול ושלא לבדוק יפה כדי להתירה בחליצה מפני שלא תבא לידי איסור עולם משום חששא דכרוז וא"כ ה"ה בנ"ד דעבדינן הכי דאעפ"י ששמענו הדברי' ראוי לנו להעלים עינינו ושלא לבודקם יפה כדי שלא תאסר משום חשש' כרוז וא"כ כיון דבנ"ד לא נבדק הדבר יפה אליבא דכולי עלמא ראוי ליתן הגט לכתחלה כמו שכבר גזרנו ואמרנו: כל זה כתבתי על צד היותר טוב אבל לפי האמת הנראה לע"ד אין חששא דכרוז אלא בחליצה ולא בגט כדכתיבנא ואפילו בחליצה איכא מקום דלא חיישינן ליה כדכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות יבום גבי ראובן שיש לו שתי נשים בשני עיירות וב' אחי' באותם העיירות דאם רצה האי לחלוץ קודם שידע מה עשה אחיו אין מונעים אותו איברא דכבר תמה שם הרב כ"מ ז"ל דאמאי לא חיישינן דילמא יודע שעשה אחיו מעשה קודם שחלץ זה ואתה מצריכה כרוז לכהונה ונ"ל להשיב דלמאי ניחוש אי דיבם אחיו הא מן הדין אין יכול ליבם קודם שידע מה עשה האח אשר הוא כאן ואי חיישת שמא חלץ אפשר לומר דהרמב"ם ז"ל אזיל לטעמיה דאית ליה דמצות יבום קודמת וליבום איכא למיחש דרוצה לקיים המצוה גמורה ולא לחליצה וראיה לדבר זה שבתחלה כתב עד שיודע מה עשה אחיו שמא קדם ויבם ולא כתב שמא קדם וחלץ דאם חלץ נמי אסורה הצרה לאחיו אלא דחייש ליבום משום דשם עיקר המצו' מ"מ למדנו דאפי' בחליצה אין הגזרה אמורה בכל מקום כ"ש בגרושה שלא מצאנו לה רמז בגמרא דאין לנו לחדשה ודינו של הרמב"ם בין מה שכתב גבי ספינה שטבעה בין גבי גוסס דהוי ספק מגורשת לא הוי אלא במקום יבם כדכתב ה"ה ועליה קאי מאי דכתב לא יתן לכתחלה כדכתיבנא: איברא דקשה גבי גוסס למה כתב דהוי ספק מגורשת הא כיון דאמרינן רוב גוססים למיתה הל"ל דאינו גט דאזלינן בתר רובא ובודאי מת מיהו הא לא קשה דכיון דאית ליה חזקה דחי סמוך מיעוטא דגוססין לחיים אחזקה והוי פלגא ופלגא וכדאמרי' בפרק האשה בתרא. אבל מ"מ קשה לי בדברי הטור שכתב כן כדברי רבינו בא"ה סימן קמ"א ובטור י"ד סימן של"ט בהלכות חולה כתב בשם הר"ם מרוטנבור"ק בסתם בלי חולק דמשמע דהכי ס"ל דאם אמרו לו ראינו בנך או אחיך גוסס זה ג' ימים דמתאבל עליו והא נפקא ליה למהר"ם מהא דפרק כל הגט דאמרינן רוב גוססים למית' כמו שמבואר במרדכי בפרק אלו מגלחין וא"כ כיון דהטור סובר שם דאזלינן בתר רובא איך כתב כאן דהוי ספק מגורשת היל"ל אינה מגורשת כלל דזה סותר למה שכתב שם דאם היה ספק לא היה לו להתאבל דספק אבלות להקל כדאמרינן גבי לא שהה ל' יום דספקא הוי ואינו מתאבל עליו וכן בכל שאר הספקו' אלא ודאי משמע דאית ליה התם דאזלינן בהר רובא ולכך מתאבל עליו וא"כ כאן היה ראוי לומר דאינה מגורשת כדכתי' ועל הר"ם מרוטנבור"ק עצמו קשה דאמאי הצריך להתאבל כיון דאיכא חזקה סמוך מיעוטא לחזקה כדכתיבנא וכל זה צריך עיון כעת אלא שאין הפנאי מספיק לי לבד זה אומר ונחזור לנ"ד בהא סלקינן ובהא נחתינן דהדין דין אמת וגט זה ראוי ליתנו לכתחלה בלי שום פקפוק: אחרי כותבי ראיתי תשובת הרא"ש שכתב בסוף כלל ל"ו שכתב שם על דינה שיצתה עליה הקול שנתקדשה וכו' וקרובי דינה הכריחו למקדש ליתן גט וכו' מילתא דפשיט' היא שהיא אסורה דלית דין צריך בשש כי היודע שנתגרשה מה יודע שהגרושין לא היו אלא לרווחא דמילתא וכ"ת יכריזו שלא היתה צריכה גט איכא דשמע בגיטא ולא שמע בהכרזה כדאמרינן בחליצה איכא דידע בחליצה ולא ידע בהכרזה ע"כ גם הרשב"א ז"ל בתשובה סימן תק"ן כתב על גט כיוצא בזה וז"ל גט זה פוסל לכהונ' וכו' דאמרי' איכא דשמע בהא ולא שמע בהא והביא ראיה מחליצה דאמרינן הכי משמע מאלו התשובות דחששא דכרוז אמרינן נמי גבי גט הפך מה שכתבתי למעלה: ומ"מ אני רואה דהרשב"א סותר עצמו בתשובה הוזכרה בב"י א"ה סימן י"ג בשאלה המתחלת כבר נשאלתי על דבר זה בלשון רחב וכו' דמשמע מהתם דגט זה אינו פוסל לכהונה וההיא ראיה דפ' האומר דאמרינן התם אמאי לימא לא ניחא דאיתסר וכו' דהביא בסימן תק"ן באותה תשובה דהוה משמע דסותר את עצמו גם אני רואה במרדכי פ' האומר בקדושין דרבי אליעזר מביהם סובר דגט שניתן שלא מן הדין פוסל לכהונה וחלקו עליו ר"י הלבן ורא"ם ורמב"ב וכיון שכן משמע דאית להו דגבי גט לא חיישינן כמו בחליצה ואע"ג דהרא"ש והרשב"א באות' תשובה לא משמע להו הכי הוי פלוגתא במילתא דרבנן ואזלינן לקולא וא"כ עדיין במקומי אני עומד דבחליצה גזרינן ולא בגט ובין כך ובין כך אפי' שנאמ' כדעת הרא"ש מכח הטעמים אחרי' שכתבתי לעיל בנ"ד ודאי דיתן הגט לכתחלה. ובההיא תשובה דהרא"ש וכן בההיא דהרשב"א קשה לי דמשמע דאית להו דמאי דאמרינן בפרק האשה בתרא דחיישינן שמה נצריכה כרוז לכהונה אם חלץ היא פסולה לכהונה משום דלא נוכל למיעבד כרוז דאיכא דשמע בהא ולא בהא וקשה על זה דאמרינן בריש החולץ