לחם רב (ל"לחם משנה") כט

בקריאה בספר תורה ובחתימה הרי כתב שם הרב ב"י דלדעת רבינו פרץ בעינן שני גטין וכמו שכתבתי למעלה וי"ל דנפקא מינה היכא שחותם בשני שמות כגון אני ששנו את שמי מחמת חולי ואני חותם חייא אברהם וכן בס"ת קוראין לי שני שמות וכמו שכתב בעל ת"ה שנהגו באושטרי"ק שעולה לקרות בתורה קוראים לו יעקב משה דאין ראיה לא מהחתימה ולא מקריאה בס"ת אז ודאי שם שני עיקר דכיון שהם שוים השם העיקרי הוי השני ומאי דכתב הרב ב"י דכיון דלא הוחזק בשם שני בקריאת התורה הצריך רבינו פרץ שני גטין לא בא לומר דאם יקראוהו בספר תורה בשני השמות דצריך ג"כ שני גטין אלא מפני שחשש רבינו פרץ שאולי יקראוהו בשם הראשון ולא בשם השני לכך הצריך שני גטין אבל אם היינו יודעים שיקראו בשני שמות ודאי דאין צריך אלא שם א' ויכתוב השם השני ראשון: נמצינו למדים ממה שפירשנו בדברי ה"ר מנחם ורבינו פרץ דהיכא דנשתקע שם הראשון לגמרי בין מחמת חולי בין שלא מחמת חולי כגון חיים שנשתקע שם חיים ונקרא ביבאנט דאין כותבין אלא ביבאנט לחוד איברא דלדברי הרב מהר"י קולין ז"ל בההיא דאליהו משמע דצריך לכתוב השם הראשון ובשני דמתקרי אע"פ שנשתקע שם הראשון ואפשר דהיכא דנשתנה מחמת חולי ונשתקע השם הראשון לגמרי מודה מהר"י קולין ז"ל דלא כתבינן אלא השני לחוד וכיון שנאמר כדברי הרב ב"י שפירש דברי ה"ר מנחם כמו שפירשם בין לפי מה שפירשתי לעניות דעתי כל אלו הדברים אינן אלא לכתחלה אבל בדיעבד ודאי שאם לא היה גט א' בשם השני ונשתקע הראשון ודאי דלכ"ע מהני ובין כך ובין כך הגט בטל מכח המודעות ולכל שגיאות האל למושעות אך אמנה הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי: הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: השאלה תלמוד מהרש"ך ז"ל ח"ב סימן ק"ל: לא תשובה לכאורה יש לחקור בנ"ד אם ראובן זה שמזלזל בכבוד אשתו כ"כ אם כופין אותו ליתן גט דהרב בית יוסף בהלכות גרושין סוף סימן קנ"ד כתב בשם ספר אגודה וא"ז ורבינו שמחה שכופין אותו להוציא איברא שהוא כתב שם דאין לסמוך עליהם כיון שלא נזכרו דברים אלו בשום אחד מהפוסקים המפורסמים ומ"מ בנ"ד שראובן זה הוא כהן אולי נאמר דנכוף אותו ליתן שני גטין זה אחר זה דהגט הראשון אם הוא בדברי אגודה וסיעתו הרי הוא גט כשר שהרי הוא גט מעושה כדין דבדין כופין אותו לתת הגט לבטל המודעה עד שיאמר רוצה אני ואם כדברי החולקים עליהם הרי אעפ"י שהוא גט מעושה שלא כדין בישראל פסול ופוסל לכהונה כדקי"ל בפרק המגרש כמו שכתב הטור בסימן קל"ד והרמב"ם בפ"ב מהלכות גרושין וכיון שהיא פסולה לו כופין אותו ליתן גט שני דהא קי"ל מעשין לפסולות בפרק המדיר ויהיה הגט השני כשר שהוא מעושה כדין וכי האי גוונא אמרינן בפרק מצות חליצה גבי ההוא דאתא לקמיה דרבי חייא בר אבא וחזא דקא בעי למיכלא ממונא והטעהו ואמר לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה ואח"כ אמר לו כיון שזו חליצה היא ופוסלת א"כ הרי היא אסורה לך וכפאו לתת חליצה אחרת כשרה וכתב הטור כן בסימן קס"ט: א"כ גם אנו נאמר כאן כיון דבגט הראשון נפסלו לו כופין אותו לתת גט שני כיון שהיא אסורה לו וכדאמרי' בחליצה וכדכתיבנ' כך היו נראים הדברים לכאורה. אבל ודאי לאו מילתא היא דכיון דלפי דברי החולקי' על ספר אגודה אין ראוי לו לכופו אני אומר שלדבריהם אם עושין מתחלה ענין על ידי כפיה כדי לפוסלה עליו הרי זה כאלו כופין על הגט ראיה לדבר דגבי ההוא דאתא לקמיה דרבי חייא דכתיבנא לא עשה אלא חליצה מוטעת שחליצה מוטעת יכולים לעשות ואמאי לא כפאו רבי חייא על החליצה כדי שיהיה חליצה מעושית שלא כדין והיא פוסלת לו וכדכתב הטור בסימן קס"ט ואח"כ יכפהו לחלוץ חליצה אחרת כיון שנפסל לו בחליצה ראשונה דאע"ג דהראשונה היתה מעושית היא פוסלת לו אלא ודאי שאין יכולים לפוסלה עליו דבחליצה מעושית או בגט מעושה כדי שיתן גט שני או חליצה שניה דהרי זה ודאי כמו שכפאוהו על הגט השני או על החליצה השניה ודוקא חליצה מוטעת עשה רבי חייא דהיא כשרה כדכתיבנא ואעפ"י שיש לדחות ראיה זו דעדיפא מינה עבד רבי חייא בלא כפיה בתחלה אלא ברצונו שהטעהו מ"מ נראה לי עיקר הדין כמו שכתבתי דפשיטא ופשיטא דאין לכופו בנדון דידן ליתן גט דלדברי החולקים על א"ז הוי גט מעושה אעפ"י שיתן גט שני: מיהו נראה דאם טעו ב"ד בדין וכפו אותו ליתן גט ונמצא אחר כך שהגט מעושה שלא כדין שהגט הוא פסול ופוסל לכהונ' כדין גט מעושה שלא כדין שכופין אח"כ ב"ד לו ליתן גט שני כיון שכבר היא פסולה לו שהוא כהן דמתחלה לא עשו ב"ד הדבר בערמה כדי לפוסלה עליו על ידי עשוי כדי שאח"כ יכפוהו לתת גט שני אלא שאירע הדבר שטעו בדין וכיון שכן נראה שיכפוהו על הגט השני כיון שהיא פסולה עליו וכן נר' מדברי הרשב"א ז"ל בתשובה סי' תת"ב שכתב על יבמה זקוקה לכהן שנתקדשה לאחר וקבלה ממנו גט והרי היא ספק גרושה ופסולה ליבמה כהן כתב שם ועל מה שהיא טוענת שיחלוץ לה כיון שאינה ראוי' אין נראה לי לכוף אותו לחלוץ אעפ"י שנאסרה לו במעשיה שהיא נתנה אצבע בין שיניה וגרמה לעצמה במעשיה הרעים ושלא ברצון חכמים ע"כ משמע דדוקא משום דעשתה הדבר שלא ברצון החכמים אבל אי עשתה הדבר ברצון חכמים וב"ד טעו בכך ודאי דכיון שהיא פסולה לו שיכפוהו לחלוץ וכן נראה מדברי מהריב"ל ז"ל בפסקיו הראשונים סוף כלל ג' שחקר שם הרב גבי הא דאמרינן מגרש ראשון ונושא שני אם יכפוהו לראשון לגרש על ידי כפיה או דילמא דמאי דאמרי' דיגרש ראשון היינו אם ירצה לפי שהיא נתנה אצבע בין שיניה שהלכה ונתקדש' לאחר וכתב שם הן אמת כי זה ימים היה מעשה בשאלוניק"י בספק מקודשת ונתקדשה קדושי ודאי בעצת חכם ואני הסכמתי אז לומר שיכופו למקדש הראשון ע"כ משמע מדברי הרב ז"ל דכיון דהיא עשתה הדבר בעצת חכם אין בא אשמה ויכופו למקדש הראשון וא"כ ג"כ היכא דטעו ב"ד בגט והוא שלא כדין כיון דהיא עשתה הדברים בעצתם אין לומר היא נתנה אצבע בין שיניה ויכופו לו שיתן גט שני אחר שפסולה לו כיון שהוא כהן: ועם זה נבא לנ"ד ונאמ' דאחר שגט זה לכל הפחות הוא פסול לכהונה כמו שנבאר בעה"י דב"ד זה שנתנו גט זה ח"ו לא טעו בדין וחכמים גדולים היו ועשו כל דבריהם על הדין ועל האמת ועשו כל בטולי הגט כמשפט כל הפוסקים ז"ל ודקדקו בדבריהם היטב לעשות כל הדברים על פי היושר אין בהם נפתל ועקש אלא שאירע הדבר שזה הוציא מודעא חזקה עד מאד באלות ובשבועות שלא עלה על דעת אדם מודעא חזקה כזאת עד שבעבורה חזר הדבר לספק מגורשת כמו שנבאר בעה"י ואח"כ נתגלה לבית דין מודעא הזאת שלא היתה נודעת אצלם מקודם והיתה נעלמת אצלם וא"כ ודאי שאין בב"ד שום עון אשר חטא במה שנתנו הגט ואם נפסל הגט אח"כ על פי מודעתו הרי מ"מ היא פסולה לו שהו' כהן וראוי לו לכופו שיגרש גט שני מפני שהיא פסול' לו והיא לא נתנ' אצבע בין שיניה שהרי ברצון חכמים עשתה מה שעשתה וגדולה מזאת כתבתי והוכחתי למעלה שאעפ"י שטעו ב"ד בדין אין לומר בה היא נתנה אצבע בין שיניה כיון שעשתה ברצון חכמים כ"ש בנ"ד שאין כאן טעות בדין ח"ו אלא שנעלם מהם המודעא החזקה וב"ד מה שעשו כדין עשו אלא שיצתה התקלה מפני שלא ידעו ענין המודעא החזקה אשר לא יעלה על לב אדם לעולם לכן היה נראה לי מכאן שיכפו למגרש זה לתת גט שני כיון שהוא כהן ונפסלה לו: אלא שעדיין איני תוקע עצמי לדבר זה מפני חומר גט מעושה דכיון דאירע בגט זה פיסול מפני האיום שאיימו על ראובן אשתו ואביה שימסרוהו ביד האומות על יד הגברת תמ"ה כמו שנבאר בעה"י א"כ יש לומר קצת שהיא נתנה אצבע בין שיניה אעפ"י שאח"כ עשתה ברצון חכמים מה שעשתה ובעצתם קבלה הגט שאמרו לה שאין כאן אונס ונסתלק האונס מ"מ כיון שהיא היתה הגורמת האונס מתחל' יש לפקפק ולומר שהיא נתנה אצבע בין שיניה ולכך איני מסכים בזה לענין כפיה בשוטי' אלא למעבד ליה ההרחקה דר"ת שנבדיל עצמנו ממנו בכל מיני האופנים שבעול' עד שיגרש ושב ורפא לו וזאת ההרחקה הסכים עליה מהריב"ל בפסקיו סוף כלל ג' והגם כי בפסקיו ח"ב סי' ע"ט כתב על זאת ההרחקה אבל מ"מ לא ראינו לרבני הדור הזה האחרון שנהגו בכך וטעמא הוי דלא אכשיר דרי ויותר קשה להם ההרחק' מהנדוי אם הנדוי הוי כפיה כ"ש ההרחקה וכן כתב שם בסי' י"ח וכתב שם עוד אדרבה זכורני כי נועצו לב יחדיו רוב החכמים לעשות זאת ההרחקה ורב גדול ומובהק שהיה בימים ההם מיחה בדבר וכו' ועוד כתב שם איברא דזה ימים רבים הסכמתי בפסק א' מהפסקים שלי ואותו הנדון אינו דומה לנ"ד וגם באותו הנדון לא נעשה מעשה ע"כ: ומ"מ אני אומר בנ"ד אם יסכימו הרבנים המובהקים לעשו' ההרחק' של ר"ת אני הצעיר אהיה נגרר אחריהם דיש מקום להקל ולומר דלא נתנה אצבע בין שיניה דאפילו מה שעשתה מעיקרא כדין עשתה מפני שהיה מכה אותה ויש דמות ראיה לזה דבעובדא דר' חייא בפרק מצות חליצה שהבאתי הקשה שם הרא"ש ז"ל למה הוצרך להטעותו יאמר לה שתרוק בפניו ונפסלה לו ואח"כ יכופו אותו לחלוץ וקשיא לי בדברי הרא"ש דהא דאמרינן בפרק בית שמאי הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לאחר מיתת בעלה מבקשין הימנו ואם נתכוונה לכך אפילו בחיי בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ משמע דכיון שהיא נתכוונה לפסול עצמה על יבמה אין כופין אותו לחלוץ וא"כ להכי אמרו שיעשה חליצה מוטעת שיכולים להטעות בחליצה ולא שתגרום היא פסול לחליצה שאז נאמר היא נתנה אצבע בין שיניה ולא נכוף אותו לחלוץ וי"ל דשאני התם דכוונתו היה למיכלא ממונ' כדאמרי שם וכיון שכן הוא היתה עושה כדין להפקיע עצמה ממנו כיון שאינו מכוין לשם מצוה גם אנו נאמר בנ"ד דכיון דהוא היה מכה אותה תמיד כדין היתה עושה תחלה לאיימו ולאונסו אעפ"י שיש לדחות זה ואין זו ראיה גמורה ועוד דחליצה שאני דהקלו התם וכדכתב הר"ן ז"ל בסוף פרק המדיר גבי קושיא שהקשה שם דאמאי כופין גבי חליצה ולא גבי גט כתב שם אי נמי איכא למימר דבחליצה הקלו מ"מ קצת ראיה יש כדי לעשות לו הרחקה דר"ת לפחות ודי בזה להשיב לשאלה האחרונה ואפנה אל הראשונה: ואומר דגט זה אינו בטל לגמרי ואינו גט כשר דאם נאמר דהוי גט בכל מפני מה שכתב הרב מהר"י קולין ז"ל בשרש ס"ג דכל שביד האנס לאנסו האונס הראשון והתירו מהאונס ואח"כ מבקש ממנו לעשו' אותו הדבר בעצמו דהוי אונס כיון שעדיין בידו לעשות אותו האונס עצמו וא"כ כיון דבמודעא כתוב שהם שואלים ממנו שיגרש את אשתו ואם לא שימסרוהו ביד האומות על יד הגברת תמ"ה א"כ סלק מודעא כמי שאינה מפני הביטולים הרי מ"מ העדים מעידים שהכירו באנסו ואונס הגברת קיים לעולם דלעולם יש ביד הגברת לאנסו כבתחלה וא"כ הרי לא נסתלק האונס והרי אנוס הוא וגט זה בטל לזה ודאי יש לומר דאינו בטל מתרי טעמי חדא דהא בההיא כתב הרב מהר"י קולין ז"ל דשמע דיצא הדבר בהיתר