לחם רב (ל"לחם משנה") כז

מלשון גרושין כי פיטור הוא תרגום שלוח אבל בפיטורין טועה מפני שגט כריתות הוא יודע שמתרגמי' גט פטורין בחיריק והוא סבור שצריך לכותבו ביו"ד וכיון דאין רואה בו יו"ד אומ' ודאי שהיא פטורין לשון פטור וחובה ולכך הוצרך הרא"ש לו' דיכתוב פיטורין בב' יודי"ן הנה נתבאר טעמו של הרא"ש ז"ל: והריטב"א ז"ל כתב בחדושיו דפטרוה בחיריק תחת הפ"א לשון צווי הוא פטרוה בפתח תחת הפ"א וטי"ת רפה משמ' לשעבר ולפיכך לא אמר כלום עד כאן. ופירוש לשונו מבואר דהכי קאמר פטרוה בין שיהיה הטי"ת דגושה בין רפויה משמע להבא אבל פטרוה כשהטי"ת דגושה ואומר פטרוה אז ודאי משמע להבא אבל כשהיא רפויה בשוא נח משמ' לשעבר והוא פשוט ומבואר בלשונו והוא מ"ש בכתבי הא' שאלו היה כוונתו כן הוה אתי שפיר אלא שהחכם השלם הפוסק כתב דפטרוה דהוי להבא הוי הטי"ת דגושה ופטרוה דלשעבר הוי הטי"ת רפויה ומפני כן נפל לנו בלבול גדול דאם הדגשות הוא מורה להבא או לשעבר דפטרוה בפתח גופיה איכא לפלוגי בין שוא נח לדגש ועוד קשה מה שכתב דפטרוה בדגש להבא ולא רפה ואדרבה טפי משמע להבא רפה אבל לשון הריטב"א ז"ל המועתק למעלה הוא מבואר ואין עליו תלונותינו אלא על החכם השלם הפוסק שכתב פירושו כאלו היה לשון הריטב"א ז"ל עד שנפל לנו בלבול הרבה: הכלל העולה בהא סלקינן ובהא נחתינן דגט זה כיון דבא מחוץ לעיר ויש קצת טרחא לשלוח ולכתוב אחר ודאי דראוי ליתנו לכתחלה אעפ"י שכתו' פטורין בחד יו"ד והרב מהריב"ל ז"ל מסכים לדברינו כמו שכתבנו למעלה: נאם הקטן אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: ל תשובה מבואר בפרק חזקת דיש חילוק בין מוכר לנותן מתנה או גט בשני דברים הא' דבמכר אם לא מסר מודעא ומכר באונס זביני זביניה דתלויה וזבין זביניה זביני מה שאין כן במתנה או נותן גט דתלויה ויהיב אין מתנתו מתנה ואין גיטו גט. הב' דהיכא דמסר מודעא ולא הכרנו באונסו במכר אינו כלום דכל מודעא דלא כתוב בה הכרנו באונסו לאו כלום הוא מה שאין כן במתנה או גט דגלוי מילתא בעלמא סגי ואעפ"י שלא הכירו באונסו המודע מודעא וכל זה מבואר בספרי הפוס' וא"כ בנ"ד אין לאומר שיאמר דכשנותן הגט החכם המסדר אומ' לו בודאי כל הסדר הכתוב בב"י שיבטל כל מודעי ומודעי דנפקי מגו מודעי עד עולם ושיעיד על עצמו שלא מסר שום מודעא ויפסול עדי המודעא וכל הדברים הגורמים כשיתקיימו אותן הדברים לבטל הגט הרי הם בטלים וא"כ נמצא לפי זה שמודעא זו מבוטלת לרוב הפוסקים דלהרא"ש ז"ל כיון דמבטל כל מודעי ומודעי דנפקי מגו מודעי עד סוף כל המודעות שבעולם סגי לבטל המודעות וכדכתב בתשו' הוזכרה בב"י ח"מ סימן ר"ה ולהרשב"א כיון דאיכא פסול עדי המודעא די וכדכת' ה' המגיד בפ"ו מהלכות גרושין בשמו ולהרמ"ה בהודאה שלא מסר על עצמו סגי דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי כדכתב הטור בשמו בח"מ סימן הנז' ולהרמב"ם ז"ל כשיאמר כל הדברים כשיתקיימו וכו' הוא מספיק לבטל המודעות לא נשאר אלא להר"ן ז"ל שכתב אין לו תקנה אפי' שכתב פיסול עדיהן דהקשה על הרשב"א שאמר כן ואם כן לכאורה נר' כיון דרוב הפוסקים אית להו דמודעא זו נתבטלה ודאי דהיא בטלה אך לפי מה שכתבנו דבגט לא בעינן מודעא אלא בעדים שהכירו באונסו לבד סגי אם כן סלק מודעא כמי שאינה הרי שיש עדים שהכירו באונסו דכן כתוב במודעות שהכירו העדים באונסו וכן כתב הרא"ש בפרק חזקת וכתבו הטור חשן משפט סימן ר"ה דבמתנה היכא דידעינן באונסיה אפילו אם בטל לא מהני בטול דכיון דאונס הוא אפילו אם לא מסר מודעא לא מהני מתנה וכ"כ הריב"ש ז"ל בסימן תפ"ב ודברים ברורים הם: ועוד אני אומר דבכי האי גוונא דנ"ד דנשבע קודם שלא יתן גט מרצונו פעם ופעמים בשתי מודעות אפי' גבי מכירה לא מהני כל הביטולים שבטל המודעות אם לא התירו לו ב"ד השבועה שנשבע קודם דע"כ לא אמרו הני רבוותא דאמרינן דודאי כשבטל גמר ומקנה להרשב"א בפיסול עדים ולהרמ"ה בהודאה שלא מסר ולכל חד מהפוסקים לפי סברתו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדכתבינן אלא היכא דלא נשבע קודם לכן אבל זה שנשבע קודם לכן שלא יתן או שלא ימכור מרצונו אמרי' ודאי דחזקה דאינו עובר על שבועתו ולא גמר ומקנה אפי' גבי מכירה אלא המודעות הם קיימות דלא משוינן ליה רשיעא שעובר על שבועתו כיון שלא התירו לו השבועה ובין כך ובין בנ"ד פשיטא ופשיטא שהגט בטל דאפילו אין כאן מודעא הרי יש כאן עדים שהכירו באונסו ואין זה צריך לפנים: ומה ששאל השואל אם יכול לקחת התרה על שבועתו כדי ליתן גט אחר נראה ודאי דיכול לקחת התרה על ענין השבועות דאע"פ שאמר שלא והיה לו התרה ואפילו שיתירו לו כל חכמי ישראל לא יהיה מותר אין זה כלום דכבר כתב הרשב"א והרא"ש וכמה רבוותא הזכירם הרב בית יוסף בטור יו"ד סי' רכ"ח דמי שנשבע שלא יהיה לו התרה ושלא יוכלו להתירו שיקח התרה האחרונה ואח"כ על הראשונה ואפי' אמר שלא יעשו התרה והתרה להתרה עד סוף העולם וכדכתב הרא"ש בתשו' כלל ח' על צבור שהטילו חרם והתנו שלא יעשו התרה והתרה להתרה עד סוף העולם ואף ע"פ שיעשה כל כמה חזוקים שבעולם ישאל התרה על החזוקים ואחר כך על השבועה ומהראיה שהביאו הפוסקים מההיא דפרק אלו הן הלוקין דלא משכח בגמ' מלקות למאן דתני ביטלו ולא ביטלו ומהדרינן דאפילו הכי יש לו התרה ואי איתא שהיה יכול להתנות בנדרו ובשבועתו שלא יהא לה היתר לעולם לוקמה בהכי גם אנו נאמר דאפי' יעשה כל החזוקים שבעולם אם לא יהיה לו היתר לוקמה תלמודא בהכי אלא ודאי מדלא משכח תלמודא גוונא לאוקמי משמע דבכל ענין יש לו היתר ואין תנאו כלום וא"כ פשיטא דלענין השבועות יש היתר: אבל לענין הנזירות יש מקום עיין דכתוב במודעות שקבל נזירות שמשון בעל דלילה ואע"ג דהאי נזירות אפקיה בלשון שבועה הרב מהר"י ן' לב ז"ל בפסקיו הראשונים סי' מ"ג החמיר בכך ואע"ג דכתב שם דדוקא היכא שיאמר כשמשון בן מנות בעל דלילה מחמרינן לא כתב כן אלא לאפוקי אם אמר שמשון בן מנוח לחוד דאמרי' בגמ' דלא מהני אלא א"כ יאמר תנאי אחר דבעל דלילה אבל בעל דלילה לחוד ודאי מהני לכולהו פירושי מדעביד בגמרא צריכותא עד בעל דלילה ותו לא וא"כ ברד כיון דאמר בעל דלילה ודאי דסגי בהכי. אך ראיתי להרב מורי בפסקיו הראשונים סימן י' שהקל בדבר עם שכתב שם אך שיסכימו עמו שני חכמים שלמים אבל אמר לי פה אל פה כי הסכימו עמו כמה רבנים מובהקים ומה גם בנדון שלנו שהזכיר לשון קבלה שאמר שקבל נזירות שמשון דהוי לשון נדר ואין נדר בלשון שבועה וכמו שהאריך הרב מורי שם יעויין במקומו וא"כ כיון דבכל אלו המודעות אין כאן אלא נזירות דאפקיה בלשון שבועה ודקדקתי בהם ולא מצאתי שום נזירות דאפקיה בלשון אם א"כ לדעת מורי הרב נר"ו והרבנים זכרונם לברכה שהסכימו עמו ודאי דלא חל הנזירות: אך לדעת הרב מהר"י ן' לב יש להחמיר גם אפשר לומר דאין היתר לזה משום דכתוב במודעא שנית ובכח נח"ש ובכל מיני שבועות וקיומים בעוה"ז ובעוה"ב עד כאן ואי קאי בעוה"ז ובעוה"ב לנח"ש הרי זה נדוי ע"ה וכ' המרדכי בשם רבי' פרץ דאין לו היתר וכן כ' רבינו ירוחם שקבל בשם רבותיו איברא דהרשב"א כתב דיש לו התרה וכמו שכ' כל זה הרב ב"י בטור יו"ד סי' רכ"ח ושל"ד ועם היות שיש כדמות ראיה דאית ליה להרא"ש ז"ל קצת כהרשב"א משום דגבי נדוהו בחלום פירש הוא ז"ל הטעם דכל בי עשרה שכינתא שריא ויש לחוש שמא בשליחות המקום נתנדה והרי הותר לו באותו ב"ד שנתנדה וא"כ כיון שהתירו בעשרה בני אדם דתנו הילכתא הוי כאלו התירו המקום וא"כ נאמר ג"כ לדעתו כנדוי ע"ה אע"פ שתלוי התירו בהיתר המקום מ"מ כיון דכל בי עשרה שכינתא שריא הוי כאלו המקום התירו כשהתירוהו עשרה בני אדם דתנו הילכתא ויהיה בזה היתר לדעת הרא"ש ז"ל אע"פ שיש לדחות זה דנדוי חלום הוא קל ביותר מ"מ סיוע קצת הוי לסברת הרשב"א ז"ל ואפשר היה לומר דנתיר אותו בעשרה בני אדם דתנו הלכתא מ"מ כיון דהמרדכי ורבינו פרץ ורבינו ירוחם קבל בשם רבותיו שאין היתר אין לעשות מעשה הפך דבריהם ואלו לא היה אלא ענין זה לחוד אפשר דבשעת הדחק נסמוך על דברי המקלים אבל כיון דאיכא ריעותא אחריתא נזירות שמשון דאפקיה בלשון שבועה דאיכא הרב מהר"י ן' לב ז"ל דמחמיר אין ראוי להתיר אבל אם בעוה"ז ובעוה"ב לא קאי אנח"ש אלא לענין השבועות והקיומים לבד אז יש היתר לשבועות כדכתיבנא ועל ענין נזירות שמשון יש לסמוך לכתחלה על דברי מורי נר"ו ומה גם בשעת הדחק אע"ג דהרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות נזירות גבי אמר הריני נזיר שמשון לאחר עשרים יום פסקה לבעיא לחומרא וכתב שם הרב כסף משנה דטעמא משום דספק נזירות שמשון להחמיר מכל מקום כבר הסכימו כמה רבנים עם דברי הרב מורי נר"ו ולכן אני אומר שאם הוא יפרש דבריו דכוונתו כשאמר בע"ה ובע"ה קאי ג"כ לנח"ש לא מלאני לבי להתיר בזה אבל אם יפרש דבריו דכוונתו כשאמר בע"ה ובע"ה לא קאי לנח"ש אז יש להתיר לו כדכתיבנא ואפילו הדבר ספק לא מלאני לבי להתיר בכך ואע"ג דבמודעא הראשונה כתוב ובכל מיני שבועות וקיומי' בע"ה ובע"ה מבלי התרה וחרטה בעולם ובכח נח"ש דגלה דעתו דבכח נח"ש לא קאי אעה"ז ועולם הבא מ"מ במודעא ראשונה יש לספק בכך שהזכיר ובכח נח"ש קודם לכן נ"ל מה שכתבתי: ומה ששאל השואל אם יפרע לו ההוצאות איברא דהרמב"ם ז"ל כתב בפרק ו' מהלכות זכיה הורו רבותי אם מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לרעיו או יחלוק מעות לשמשין וכיוצא בזה ועשה כדרך שעושים כל העם וחזרה בה משלמת לו הכל שהרי גרמה לו לאבד ממונו וכל הגורם לאבד ממון חברו משלם לו והוא שיהיה לו עדים כמה הוציא שאין זה נשבע ונוטל ע"כ. א"כ נראה מזה דכל שזה לא פזר יותר מהנהוג במדינה וחזרה בה היא שחייבת לשלם לו אבל פזר יותר מהנהוג אינה משלמת לו אותו המותר אבל הר"א ז"ל בהשגות השיג על הרמב"ם וסובר דבכל גוונא אינה משלמת לו כלו' וא"כ איך יוכל הוא להוציא מידה שהיא מוחזקת ותוכל לומר קים לי כהראב"ד ז"ל. וכי תימא דעת הר"א ז"ל דעת יחיד הוא כנגד הרמב"ם ז"ל ורבותיו ז"ל ואין לומר קים לי כפלוני הגאון היכא שכל חכמי ישראל חלוקים עליו נ"ל דלפי מה שכ' הטור בח"מ סי' שפ"ו בשם ר"י והרא"ש דנראה דעתם לחלק בין דינא דגרמי לגרמה בנזיקין דדינא דגרמי הוא עצמו עושה ההיזק ועוד חילקו דדינא דגרמי דחייב היינו שההיזק נעשה מיד בשעת מעשה א"כ לפי זה כאן אית להו דפטור כדעת הר"א ז"ל דאין כאן הוא עצמו עושה ההיזק ולא נעשה ההיזק בשעת מעשה ולכך פטורה היא ודאי כשחזרה בה מן ההוצאות דהוי גרמה בניזקין ופטור וא"כ אין אנו יכולים להוציא מידה מאחר שהיא מוחזקת ותאמר קים לי: ועל מה ששאל השואל אם יש לפסול הגט מפני שאביו של המגרש היה נקרא שם העצם שלו מולי וכן היה חתימתי וקריאתו בכל העולם ובגט כתב יוסף בן שמואל נראה לומר דבכאן יש צדדים אם היה חותם שמו מולי והיו קוראים לו לספר תורה מולי וכן היה קריאתו בכל העולם ובעת המילה שמו שמו שמואל ומפני כן כתבו בגט שמואל ודאי דגט זה פסול הוא מפני דשנה שם אביו ודמי למאי דכתב הרא"ש גבי יוסף בן