לחם רב (ל"לחם משנה") כד

אמרי' משום הכי דהוי ס"ס ספק אי כמהר"י בירב אי כמהר"ש אלשקאר ואת"ל כמהר"י בירב ספק אי כהרמב"ם ז"ל דכיון דהני תרי ספקי הוו פלוגתא דרבוותא כחד הוו דכבר נודע מאי דכתב מהריב"ל בכמה תשובות דתרי ספקי בפלוגתא דרבוותא כחד הוו דלא דיינינן בתרי ספקי דשני פלוגתא דרבוותא חד הוא דומיא מאי דכתבו התוס' שם אונס חד הוא ועוד דבנ"ד ליכא למימר ספק כדברי החו' ומקודשת ספק כדברי הרמב"ם ומותרת דהא להרמב"ם צריכה גט מטעם דלא מבטלינן קלא כדכתיבנא ואע"ג דהוי מטעמא אחרינא כבר כתב מהר"י קולין ז"ל בסוף סי' נ"ב דקבלה בידו מרבותיו דאפי' לקולא היכא שיש פוסקים מסכימים להתיר זה מטעם זה וזה מטעם זה מצטרפים וכ"ש לאיסור דמצטרפים והביא לזה ראיה מוכרחת מפ"ב דחולין וא"כ בנ"ד נמי מצטרפי' דבשלמא אי הפוסק' דאמרו מבטלי' קלא היו מגלין טעמם ודעתם דלא כה"ר חיים היה כאן ספק להתיר אבל כיון שלא גילו דעתם כלל א"כ אין כאן חולק אלא הרמב"ם והרמב"ם מטעם אחר צריכה גט לדעתו ולית כאן ספקא בפלוגתא דרבוותא נמצא דיש לחוש לדברי כה"ר חיים דלא מצינו בכל שאר הפוסקים מי שיגלה דעתו הפך דבריו ואע"ג דרש"י ז"ל כתב בגמרא היכי אמרי' להו לקרוב ולפסול למבדקינהו דמשמע דלא מהני הבדיקה אלא בקרוב או פסול יש לומר דרש"י לא כתב כן אלא לרבותא דלא כה"ר חיים דה"א דלא מהני מה שיאמרו הקרובים קמ"ל דמהני ג"כ מה שיאמרו הקרובים להעיד נתכווננו אבל לעולם דמה שיאמרו הכשרים למחזי אתינא במכ"ש דמהני דאין לומר סברא הפוכה מדברי ה"ר חיים לגמרי דהפסולים מהני מה שיאמרו והכשרים לא ועוד דברי הרי"ף מוכיחים קצת כדברי ה"ר חיים כמו שכתב הטור בסי' ל"ו דכיון דלא ידע בפסולו של אחר דכשר וטעמו כ' הרא"ש בפסקיו דלא נצטרפו כשרים לפסולים א"כ ה"ה והוא הטעם כשבאו לראות דלא נצטרפו לפסולים ועוד יש להוכיח כן מלשון שכ' הרא"ש בפסקיו ונאמן הוא לומר שלא ידע בקורבתו כמו שנאמן לומר למחזי אתינא משמע מריהוט לשונו דהכשר נאמן לומר למחזי אתינא דהא קאמר כשם שנאמן וכו' ובכשר קאי והרא"ש לא דחה דין בפסקיו אלא משום דהיה לו לומר בגמ' דשיילינן לכשרים הכרת העדים בפסולים של אלו אבל הא דאם נתכוונו לראות או להעיד אפשר שיודה הרא"ש דהשאלה האמורה בתלמוד דלמחזי אתיתו אכולהו קאי אכשרי' ואפסולי' ואף ע"ג דדברי הרמב"ן שהביא הטור כתב כי היכי דתלינן כדעת הפסולים אי למחזי קא אתו וכו' לא כתב הרב כדעת הפסולים לאפוקי הכשרים אלא רבותא קאמר דאפי' בפסולים אנו תולים בדעתם דהיה לנו לומר דלא נתלה בדעתם כדכתבו התוס' דאל"כ לא יהרג אדם לעולם א"כ ה"ה והוא הטעם וכ"ש הוא דתלינן בדעת הכשרים אם לא הכירו הפסולים: ועוד יש להוכיח מלשון סמ"ג שכתב בלאוין רי"ג שיילינן להו אי למחזי אתו או לאסהודי אתו ובכל אותם שיאמרו שבאו לאסהודי כשנתקבצו לראות זה שהרג אם נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ע"כ מוכח מלשון זה דדוקא הוי שנתכוונו להעיד עדותן בטלה אע"פ שאין זה מוכח בדבריו מ"מ קצת הוכחה יש:. סוף דבר בהא סלקי' ובהא נחתינן דאשה זו צריכה גט ואפי' הרב מהר"ם אלשקר ז"ל אפשר שלא התיר באותו הנדון לא מפני שהיה שם טעמים אחרים שהיה בתוך כדי דבור והיה שם עד זומם ולא היה סומך על הטעם ההוא לבדו דמ"ש בשם הרמב"ן ז"ל דלעולם אית לן לומר דהעדות בטלה המעיין בתשובת הרשב"א ז"ל בסימן אלף קפ"ד דיראה דכל זמן שלא באו לב"ד ואמרו לאסהודי קא אתינא לא מבטלי העדות הפך דברי הרמב"ן ז"ל ולכן אפשר שהר"ם אלשקאר לא כתב שם אלא סניף לטעמם ולא שהטעם ההוא יספיק להתיר ועוד דלדעת רש"י שכתב בפ"ק דמכות דהא דקאמר רבא והוא שיעידו תוך כדי דבור אכולה מתני' היא אפילו קרוב או פסול וכלה פליג רבי ואמר דבדקינן להו אי למחזי וכו' אפשר דלאחר כדי דבור אפילו שיאמרו לאסהודי כווננו אין עדותן בטלה ובנ"ד אם היה אחר כדי דבור עדות הפסולים והכשרים בב"ד כדרך העולם אפשר דלדעת רש"י ג"כ צריכה גט מהך טעמא: לכן אני אומר דעכ"פ צריכה גט אם לא שבדקו ב"ד בכל הפסולים והעד הפסול מדרבנן ואמרו לאסהודי כווננו כשראינו המעשה או אפילו שהעד הפסול מדרבנן לבדו יאמר כן שלהעיד כוון אז ודאי היא מותר' לדעת ה"ר חיים ז"ל כיון דעד זה הוא המצטרף עם א' מהאחרים והוא פסול א"כ אין כאן הצטרפות והיא מותרת ואם היה הדבר כן ליכא חששא אלא טעמא דקלא ולמ"ד מבטלי' קלא מבטלי' ולמ"ד לא מבטלינן קלא לא מבטלי' אבל אם לא בדקו ב"ד הדבר כדכתיבנא אלא על הסתם אני אומר דהויא ספק מקודשת וצריכה גט כדכתיבנא: הק' אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: שאלה כז במותב תלתא כחדא הוינא כד אתא קדמנא ה"ר שלמה המכונה מדינה ואמר לנו שהיה נשוי אשה בת ה"ר עובדיה מזרחי יצ"ו וגרשה ואחר שגרשה נתיחד עמה בפני עדים בזה האופן שהיא היתה בתוך הבית והבית סגורה במנעול ושבר המנעול ועמד שם ביחוד עמה יותר מכדי צליית ביצה ואנחנו ב"ד ח"מ שלחנו שלוחים לאשתו עזיזה והיא אמרה לשלוחים שאמת היה ששבר המנעול וחבקה וצעקה ויצא והלך לו ואמר' שלא שהה שיעור כדי צליית ביצה והמגרש ה"ר שלמה הנז' הביא עדים בפנינו הלא הם ה"ר שבתי נתן אשכנזי וה"ר יוסף בילקאיירי יצ"ו וקבלנם בפני אבי עזיזה הנז' ובפני אחיה שעשתה אותם עזיזה הנז' שלוחים לקבל עדות בפניהם ואנחנו חקרנו ודרשנו העדי' כדת וכהלכה ואחר הגזום והאיום הראו' להעשות קם ה"ר שבתי נתן הנז' על רגליו והעיד כי ה"ר שלמה המגרש הנזכר אתמול שבר מנעול הפתח כנזכר ונכנס שם והפתח נסגר מאליו אחריו ועמד שם כדי שיעור רחיצ' פניו וידיו שרחץ ה"ר שבתי הנז' וקנחם ואח"כ יצא ושאלו לו אם היה זה שיעור צליית ביצה ואמר שבעיניו היה השיעור ההוא אח"כ העיד ה"ר יוסף בילקאיירי הנז' והעיד כדברי ה"ר שבתי אלא שהוא אמר ששהה הרבה יותר מכדי צליית ביצה ושאלנו לעדים הנז' אם ידעו שהאשה המתגרש' ראתה אותם ואמרו שהם לא ראו אותה וגם היא לא ראתה אותם יען שהבית היתה סגורה עוד שאלנו למגרש הנז' אם עשה לה שום דבר כשנתיחד עמה ואמר לנו שחבקה ונשקה ולא עשה יותר והיה זה יום ג' כ"א לשבט השצ"ב ליצירה: תשובה הן אמת בפני גירש ה"ר שלמה הנז' ואחר כך עשה הפועל הרע והמגונה הזה והביאו אלו העדים בפני ואחרי אשר עמדתי על דברי העדים נראה לי דלא אהני ליה שטותיה ויש להתיר לאשה הזאת מכמה טעמים חדא דהרשב"א ז"ל כתב בתשובה דצריך שהיא והוא ידעו שיש עדים מבחוץ וכמו שכתב הרב ב"י בסי' קמ"ח וכיון שהיא לא ראתה העדים בנ"ד כמו שנראה ודאי שהיא סגורה בבית והעדי' עצמם אמרו כן שהם לא ראו אותה וגם היא בודאי לא ראתה אותם א"כ ודאי לא חיישינן לההיא יחוד: שנית שהוא הודה בפיו שלא בא עליה וכתוב בהגהות אלפסי בפרק מי שאחזו לשון ריא"ז וז"ל וכן כל המגרש את אשתו אם יש עדים שנתיחד עמה חוששין שמא בא עליה באותו היחוד וצריכה ממנו גט ב' וכו' ואם שניהם מודי' שלא בא עליה באותו יחוד אין צריך ממנו גט ב' ע"כ א"כ בנ"ד שהיא והוא אמרו שלא בא עליה כמבואר בקבלת עדות אינה צריכה גט ב' איברא דיש להחמיר דרש"י ז"ל כתב בפ' הזורק וז"ל הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה כלומ' כיון שראו שנתיחדה אין צריך עדות של ביאה גדולה מזו אנן סהדי כיון דגייסי אהדדי לא פרשו זה מזה ע"כ וכיון דחשבינן ליה כעדים דאמרי' אנן סהדי אפשר דאעפ"י שיודו שניהם דלא היה שם ביאה דאינן נאמנים דהרי זה כאלו קדש בפני עדים ומ"מ אפשר דהך אנן סהדי דכתב רש"י ז"ל לא הוי כעדים ממש דהא נתבאר בדברי הפוסקים דעל הספק צריכה גט שני והוא מגורשת מספק דילמא בא עליה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק י' מהלכות גרושין א"כ לדברי ריא"ז ז"ל כולי עלמא מודו: שלישית דהרב מהר"ר לוי ן' חביב ז"ל בתשובותיו על ענין כיוצא בזה סי' מ"ג כתב דצריך שיעור כדי צליית ביצ' ולגומעה ובנ"ד ליכא לדברי העד א' אע"ג דלדברי העד ה"ר יצחק בילקאיירי היה יותר הרבה מכדי צליית ביצה וא"כ יש שם השיעור של גמיעה מ"מ העד האחר לא אמר אלא שיעור כדי צליית ביצה לבד ועדיין צריך שיעור לגומעה. מיהו הך טעמא לא ברירא לי משום דלא אמר כן העד רבי שבתי אלא באומד דעתו שהיה כן ואפשר שלא שיער יפה והיה שם שיעור לגומעה ג"כ דהיא דבר מועט ובדבר קל כזה אפשר שטעה וחשב שלא היה שם אלא כדי צליית ביצה ואין לומר דמ"מ לא ליהוו דברי העד אלא ספק אם יש שם שיעור כדי גמיעה ג"כ ולא שיער יפה או דילמא שיער יפה וכיון שכן הרי יש כאן ספק ספקא דאעפ"י שיש שם שיעור ג"כ איכא למימר דילמא לא בא עליה דאין אנו מצריכין אותה גט אלא מספק אחד דילמא בא עליה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות גרושין וכן שאר הפוסקי' וכיון שכן היא מותרת דספק ספקא לקולא מ"מ אין דעתי נוחה בזה משום דאין זה הספק ספקא מתהפך דנהי שתאמר ספק אם יש שם שיעו' או לא ואת"ל יש שם שיעור ספק אם בא עליה או לא אבל לא תאמר ספק אם בא או לא בא ואת"ל שבא ספק אם היה שם שיעור או לא דכיון שבא ודאי דהיה שם שיעור: עוד טעם ד' דהרב מהר"ר לוי ז"ל בתשובה הנז' כתב דהיכא דנכנס בבית בלי דעתא אף אם ישב שם ושהה שיעור יחוד אם תאמר שלא נבעלה ותתן אמתלא לדבריה למה שהתה נאמנת והבי' לזה ראיות וא"כ בנ"ד ששבר המנעול ונכנס בלא דעתה ודאי דאין חוששין לביאה והגם כי אין טעם זה ברור בעיני מ"מ בהצטרפות כל הטעמים נראה לי ברור להתיר האשה הזאת בלי גט שני כלל כל זה כתבתי בקצור נמרץ אבל לא מלאני לבי להתיר אלא אם יסכימו הרבנים המובהקים ובפרט שני צנתרות הזהב נר"ו ואם לאו דעתי בטלה לגבייהו: נאם הקטון אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה. כח ראה ראיתי מה שכת' הרב המובהק הכהן הגדול נר"ו על דבר הגט אשר הובא מאסכנדריאה למצרים דכתוב בו פטורין בחד יו"ד אשר הורה בו החכם השלם סיני ועוקר הרים כה"ר אברהם מונסו"ן נר"ו להחמיר והרב הנז' הורה להקל אם יש בדבר טורח קצת והחכם השלם נר"ו אשר הורה להחמיר טעמו ממה שמצא כתוב בספר שלחן ערוך שחבר הרב מהרי"ק דאם חסר אחד מן היודי"ן פסול ואף עפ"י שאחרי כן כתב יש מי שאומר שאם לא בא הבעל וערער וכו' הכריח הוא דהיינו דווקא היכא דניתן הגט לידה: ואני אומר לע"ד דאמת הוא דמדברי הרא"ש משמע דפיטורין בב' יודי"ן והטעם שלא יהא נראה לשון פטור וחובה וכיון שע"כ צריך יו"ד בין פ"א לטי"ת לסלק חששא זאת קאמר דלא הוצרכו להזהיר בגמ' להאריך הוי"ו מה שאין כן בתרוכין ושבוקין דלא הוצרכו לשום יו"ד בין תי"ו לרי"ש ובין שי"ן לבי"ת לסלק שום חששא לכך אמרו שיאריכו הוי"ו שהוא דבר נקל כדי לסלק החששא אחרת דמשמע חובות