לחם רב (ל"לחם משנה") כ

מפני שמה שהעידו על אותם שעברו שבועתם אם היה שבועת ביטוי בענין שכשנשבעו לא יצתה שבועה מפיהם לשקר לדעת הרי"ף והרמב"ם והרמ"ה כשרים הם ואפילו לר"ת שפוסל גם בזה מודה הכא שצריכה גט שאינו פסול מן התורה אלא משעבר עבירה וכו' יע"ש משמע מהתם דאינו פסול מי שעבר על החרם אליבא דכ"ע ודלא כהריב"ש בסימן הנז' ואפשר דהריב"ש לא כתב כן אלא לומר דאפילו תאמר כל זה יש לדחות זה מטעם אחר אבל בלאו הכי ודאי דדחוי הוא מעקרו כדעת חכמי טוליטולה: הכלל העולה דצריך לבדוק את יוסף פארדו דכתיבנא הנראה לעניות דעתי כתבתי. נאם הקטון אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: שאלה כב אור בהיר יאיר עינינו בענין גוברין יהודאין שעשו יום משתה ושמחה ויש לכל אחד מהם חלק אחד באותו משתה ויהי כי ישבו לאכול לחם ולשתות יין אמר ראובן לשמעון יש לי בת אחת קטנה ברה כחמה אם תרצה אתננה לך לאשה ויען שמעון ויאמר מי יתן והיה וכאשר שמע ראובן את דברי שמעון שמח עד מאד ולקח כוס יין מלא ואמר לשמעון בשמחתך חתן ולקח שמעון פת לחם ונתן לראובן ואין אנו יודעים איך אמר או טומה אישטו פור קידושין די מי נובייא או ריסיוי קידושין פור וואישטרה פיג"ה מי נובייא וכאשר שמע לוי את דברי שמעון בן אחיו גער בו ואמר שתוק רשע וענה ראובן ואמר הנח אותו כי הוא חתני ומה אתה רוצה והעידו לי עדים נאמנים את יהודה ויששכר אשר פה אתנו יצ"ו אלה הדברים אשר עברו במשתה עתה ילמדנו רבינו מה משפט הקדושין האלו ובעל גמולות כעל ישלם: תשובה חזרתי על כל הצדדין וראיתי שאין לפטור אשה זו בלא גט ודיינינן לה כספק מקודשת דאם באנו לבטל הקדושין משום דהוי מקדש בדבר שאינו שלו דלקח הפת לחם שלא היה שלו ואע"פ שהיה הוא שותף דהיה לו חלק באותו המשתה מ"מ דמיא למאי דאמרינן בפרק האיש מקדש ההוא אריסא דקדיש במוזא דשמכי דאמרי' ליה מאן פלג לך דדוקא באגודת ירק שדרך הירק להיות מתחלק לאגודות והן שוות אם קידש באחת מהם מקודשת אבל בדבר אחר לא הכא נמי אמרינן ליה מאן פלג לך ליקח הפת ולקדש בו ואע"ג דבפת ההוא היה לו שוה פרוטה מחלקו דאפילו נאמר שהיה שוה פרוטות הרבה וכתב הר"ן ז"ל דיש מי שאומר דאפילו במוזא אם הוה שתי פרוטות מקודשת שהרי אחת מהם שלו הרי דחו סברא זאת בשתי ידים וסברי דלא קדיש עד שיאמר התקדשי לי בחלקי שיש לי במוזא א"כ מהאי טעמא נמצאו הקדושין בטלים לא היא מכמה טעמי חדא דהרי כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' אישות שאם קדש בדבר שאין מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז הוי ספק קדושין וא"כ בנ"ד נמי ודאי דפת לחם אין דרך השותפים להקפיד זה על זה וא"כ הוו ספק קדושין ועוד דכתו' באלפסי בהגה"ה לשון ריא"ז בסוף האיש מקדש וז"ל ונראה בעיני בבעל הבית המזמן אורחים לשלחנו ולקח אחד מהם וקדש את האשה מקודשת שאין ב"ה מקפיד עליהם אם יעשו כל חפציהם במנותיהם ע"כ: גם בנ"ד לא גרעי אלו השותפים מבעל הבית המזמן אורחים וכי היכי דהתם לא קפיד בעל הבית ה"ה בנ"ד דלא קפדי זה על זה בכך ועוד עדיף נ"ד מההיא עובדא דאריסא דהאיש מקדש דכאן נטל פרוסת הפת בפני הבעלים והם שתקו ולא ערערו דאפשר דמחלו ונתנו לו במתנה מכל הני טעמא נר' לי דאין לבטל הקדושין מטעם שאמרנו: ואם באנו לבטלם מצד לשון הקדושין שהוא גרוע מאד ובפרט אם אמר טומה אישטו פור קדושין די מי נובייא שלא הזכי' המקדש והמתקדשת דאפשר דמה שאמר מי נובייא אפשר שהיא אחרת ולא בתו של ראובן זה ואע"ג דאיכא פלוגתא בידים שאינם מוכיחות אי הויין ידים והרב מורי ורבי בפסקיו ח"א סימן נ"ג כתב שראוי לחוש ולהחמיר גם הרב מהר"י אדרבי ז"ל ובפסקיו סימן י' כתב כן הפך הרב מהריב"ל ז"ל שבפסקיו ח"א דף נ"ה נטה להקל מ"מ אפשר דכאן כל אפין שוין דלכ"ע לא הוי יד כלל ואפילו שאמר ריסיוי קדושין פור וואישטרה פיג"ה מי נובייא הוי לשון גרוע וכמו שכתוב מהר"י בירב ז"ל בשם ה"ר דוראן הביאו הרב ב"י בסימן כ"ז וז"ל קח טבעת קדושין זו על בתך אינו כלום שאינו מוכיח בדברים אלו שהאשה הוא מקדש ומשמע דהאי דינא הוי אפי' למ"ד ידים שאינם מוכיחות הויין ידים כמבואר בפסקי הרב מהר"ר לוי ן' חביב ז"ל שהביא תשובה זו של מהר"י בירב ז"ל יע"ש ואע"ג דהרב מה"ר אדרבי ז"ל שם החמיר כשאמר טומאלדו פור קדושין דדמי לההיא עובדא דה"ר דוראן מ"מ לא עבדינן כוותיה אלא כדברי הרב מהר"י בירב שהביא ראיה מה"ר דוראן וא"כ מטעם זה נוכל לבטלם: לזה אני אומר דאפילו נאמר כן לא עלה בידינו כלום דאעפ"י דאין הלשון מועיל מ"מ הרי מדבר עמו תחלה על עסקי הקדושין שאמר לו תחלה שיתן את בתו לאשה והוא רוצה לקחתה וקי"ל דכשהיה מדבר עמה על עסקי גטה וקדושיה אפילו נתן לה סתם ולא פירש מקודשת וכי תימא הרי הפסיק הענין במה שאמר לשמעון בשמחתך וכיון דהפסיק בדברים אחרים א"כ לא הוי מדבר עמה על עסקי קדושיה גם זה אינו מספיק בעיני דל"מ אי לא קי"ל כרבי דבעינן שיהו עסוקים באותו ענין ממש אלא אפילו מענין לענין באותו ענין וכמו שפסק הרשב"א ז"ל כתבו הרב המגיד בפ"ג מהלכות אישות וכן הוא דעת הר"ם הביאו המרדכי בסוף פרק האיש מקדש הוזכר בב"י סימן כ"ז יע"ש אלא אפילו לרוב הפוסקים דסבירא להו דבעינן שיהא באותו ענין ממש חוששנו בענין זה ודעתי נוטה אליו מפני שאמר בשמחתך חתן וכיון שקראו חתן הרי הוא כאומר לו הרי אתה חתני שאני ואתה מרוצים שתקח בתי ולכך אני אומר לך בשמחתך ואם כן הרי לא הפסיק בשום דבר אחר אלא בענין הקדושין ממש ולכך יש להצריכה גם על כל פנים לעניות דעתי ולעשותה ספק מקודשת ומה גם כי מה שכתבתי בשם מהר"י בירב זכרונו לברכה לא ברירא מלתא כולי האי כמו שתראה בפסקי הרב מהר"ר לוי ן' חביב ז"ל סימן קל"ז שהאריך שם ולהשיב עליו לא יכולתי להעמיק בהם לנחיצת המוביל בין כך ובין כך נר' לע"ד דהיא ספק מקודשת אבל אין די במה שכתבתי לעשותה מקודש' ודאי כד מעיינת ביה הנראה לעניות דעתי כתבתי נאם הקטון אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: כג רבא דעמיה מדברנא דאומתיה החכם השלם כמה"ר אליה נר"ו אחרי דרישת הדרת שלומך כמשפט לאוהבי שמך עתה באתי להשיב אמרים אל מול פני כבודך על. דבר הקדושין אשר כתב כ"ת אלי ויהיו נא דברי כפי ההצעה אשר הציג כ"ת לפני כי ההצעה הראשונה הלא לאמונה היתה עלי באופן זה שטר קדושין כתוב וחתום שאמר למשודכתו הרי את מקודשת לי באלו הלבנים גיליש ואחר כך באו אותם העדים והגידו בבית דין אותו הלשון הגרוע שאמר לעדים הוו עלי עדים שנאתים לה בתורת קדושין והשטר חתום לא נתקיים בחותמיו וכתבתי אז הגם כי ראיתי דברי הרב הגדול מהר"נ טאיטאצאק ז"ל כתבם הרב מורי ז"ל בפסקיו הראשונים סימן נ"א שהקל בשטר כתוב וחתום שאמרו העדים ששקר חתמו מכל מקום בנדון דידן יש להחמיר שהרי העדים עצמם הגידו בבית דין שהענין אמת מענין הקדושין אלא ששנו הדברים ואחר שהם חתומים בשטר אף על פי שלא נתקיים אין להקל דדי לנו מה שהקל הרב הנז' נגד הרב מהר"י קולין זכרונו לברכה שדעתו להחמיר אפי' שהעדים אמרו שאין זה כתב ידם והמשדך אומר שמעולם לא קדשה והרב מהר"י טאיטאצאק זכרונו לברכה סתר דבריו מכל מקום אין לנו להקל בנ"ד דכיון דהעדים נראה שמודים לקדושין ההם ושחתימת ידם הוא אלא ששנו הדברים ממה שכתוב בשטר כל זה כתבתי בקצור מופלג וחתמתי על פסק חכם שלם א' מחשובי חברי ישובתנו: ועתה אדבר לכ"ת מה שנראה לי כפי ההצעה אשר הציג כ"ת לפני כי כ"ת כתב שמתחלה קבלו שלשה הדיינים העדות הגרוע שכתבתי ואחר כך עשה המשדך שטר ואומר שאוחז הקבלת עדות אם באנו לפסלו מפני שלא אמר לי ולא הריני כאשר כתב כבוד תורתך זה אינו מספיק בעיני דנתתי הוי כמו הריני מפני שטעמו של הריב"ש ז"ל בסימן רס"ו שהחמיר בהריני הוא מפני שכיון שהזכיר שהוא הנותן לה בתורת קדושין כבר נראה שהוא המקדש והיא המתקדשת וא"כ הך טעמא שייך בנתתי לה שהרי הזכיר שהוא נותן וכיון שכן הוי כמו הריני: איברא שראיתי בפסקי הרב מהר"י אדרבי זכרונו לברכה סימן ח' חכם שלם אחד שכתב כדברי כ"ת שכתב גבי אמר לה הוו עלי עדים איך נתתי לה הטבעת לשם קדושין דלא הוי כהריני ולא הוי ידים מוכיחות גם הרב מהר"י ן' לב זכרונו לברכה בפסקיו הראשונים כלל ג' דף נ"ב כתב גבי אחד שאמ' לעדים הוו עלי עדים איך נתתי הסודר למשודכתי בתורת קדושין דהוי ידים שאינן מוכיחות משמע דאית ליה דנתתי לה לא הוי כמו הריני. איברא שקשה הדבר בעיני דזיל בתר טעמא כדכתיבנא ומכל מקום אין להקל מהך טעמא משום דאיכא שדיך וכדכתב הרב מהר"י ן' לב ז"ל וכ"ת דחה טעם זה מפני שלא דבר עם האשה אלא עם העדים וכדבריך מצאתי להחכם השלם הרב הכהן נר"ו בפסקיו הראשונים סימן ט' גבי א' שאמר הוו עלי עדים איך נתתי זו הואלינסייא לנערה זו בתורת קדושין חילק כמו שחלק כ"ת שלא דבר עם האשה אלא עם העדים אבל הוא באופן אחר שהחילוק זה כתב שם לו דאפי' למ"ד דשתיקותא דלאחר מתן מעות חיישי' לה היינו כשדבר לאשה אבל כשחזר פניו לעדים ואמר הוו עלי עדים שנתתי לה בתורת קדושין אינו כלום מפני שהיא אינ' חוששת להשליכ' מידה כיון שהוא אינו או' לה שתתקדש בהם עכשיו אלא אומר לעדים שנתנם לה בתורת קדושין מה שאינו בעולם ולכך לא חששה והוא טעם נכון אבל מדברי כ"ת משמע דאפילו שהיה אומר לעדים קודם הקדושין הוו עלי עדים שהרי היא מקודשת דלא מהני אע"פ דשדיך ולא בעינן ידים מוכיחות משום דדיבר לעדים ולא לה והא ליתא דבמדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה כתב המרדכי בריש קדושין דה"ה כשמדבר עם אחרים בפניה וא"כ ה"ה נמי בהא כשאמר לעדים בפניה שמקדשה והיא מקבלת הקדושין ודאי דמקודשת ואף על גב דלא אמר לעדים שמקדשה לו כיון דשדיך: ואם באנו לבטל הקדושין משום דהוי שתיקותא דלאחר מתן מעות ואפי' הרי"ף יודה בנ"ד משום דע"כ לא קאמר הרי"ף אלא כשנתן לה בתורת קדושין מעיקרא אבל היכא דנתן לה סתם לא וכמו שכתב כ"ת ומצאת ראיה לדבריך מדברי הרשב"א דכתב דהיכא דנתן לה בסתם אפילו שאמרה אח"כ הן לא מהני דגרע מהיכא דנתנה לה בתורת פקדון וכדבריך כתב הרב הכהן נר"ו בפסק הנזכר מ"מ אין הכל מודים בזה דהרשב"א אית ליה דגרוע היכא דנתן לה סתם מפקדון משום דנתן לה בתורת מתנה אבל רבינו ירוחם פליג עליה ואית ליה דנתן לה בסתם הוי כנתן לה מעיקרא בתורת קדושין וכ"כ הרב מהר"י ן' לב ז"ל בפסקיו ח"ב שאלה ז' ופסק דהוי ספק מקודשת מהך טעמא דפליג רבינו ירוחם על הרשב"א גם בח"ג סימן כ' כתב דרבינו ירוחם פליג על הרשב"א ז"ל ומדברי הטור משמע שהסכים לדברי הרשב"א. איברא דבח"א כלל ג' דף נ"ב תפס במושלם דאפילו הרי"ף ז"ל מודה היכא דנתן לה בסתם דלא הוי קדושין היכא דשתקה מההיא דהרשב"א ז"ל ולא שת לבו לפלוגתא דרבינו ירוחם כדכתב בח"ב וג' כדכתיבנא אלא שיש לומר שבחלק ראשון לא סמך על הטעם ההוא לחודיה אלא עשאו