לחם רב (ל"לחם משנה") קצ

שנים בשאר איסורים והקשה שם דאיך אפשר להבין זה מדברי הריטב"א דא"כ מאי בכל מקום דקאמר עולא כיון דלא מיירי אלא בעדות דבר שבערוה לחודיה ועוד מאי האמינה תורה עד א' דהא גבי עדות דבר שבערוה לא האמינה תורה עד א' אלא שנים דילפינן דבר דבר מממון. ועוד קשה דבאיסור בעלמא סגי בעד א' לא האמינוהו רבנן אלא בחד א"כ גבי טומאה בסוטה דמדאורייתא סגי בחד כדכתיב ועד אין בה לפי זה אין להאמינו אלא בחד וכי תימא הכי נמי והרי בפ' מי שקינא גבי הא דתנן התם עד א' אומר נטמאת וכו' פריך תלמודא והאמר עולא וכו' ע"כ אלו הקושיות שהקשה ומחמתן על נפשיה בקופא דמחטא והפליג כוונת הריטב"א לדעת אחרת ממה שהבין הרב מהר"י ן' לב זיל ואני אומר אין מקרא יוצא מידי פשוטו וכוונת דברי הריטב"א לא יצאו מפשטן ואי משום מאי דמקש' מסוט' הא לא הוה קושיא כלל דסוטה נמי הוי דבר שבערוה לאסור אשה על בעלה ומה שכתב דוקא בדבר שבערוה דבעי' שנים והאמינוהו לזה כשנים אינו כמו שחשב דר"ל דרבנן האמינוהו לזה כשנים דאע"ג דמדאורייתא בעינן תרי רבנן האמינוהו כשנים ומשום הכי קשה הרי סוטה דמדאורייתא בחד סגי דאין להבין זה מכוונת הריטב"א דהרי נמוקי יוסף כתב לעיל בשם הריטב"א דמשבח רבו הרא"ה בתירוץ שתירץ דמדאורייתא סגי בחד גבי אשה ומשום הכי אמר עולא כל מקום שהאמינה תורה דמשמע מן התורה ממש א"כ לפי זה נתבטל הפי' שהבין החכם הפוסק אלא כוונתו דמה שאמר והאמינוהו בין שהאמינתו תורה בין שהאמינוהו חכמים כיון דהוי דבר שבערוה וקי"ל דדבר שבערוה הוי שנים מג"ש דדבר דבר א"כ כל מה שהאמינה תורה גבי ערוה חד הוי במקום שנים. ובהכי נסתלקו קושיותיו דהיכי קאמר שהאמינה תורה וכן מאי דמקשה מסוכה אבל אי קשיא לי הא קשיא לי דהא בפרק עגלה ערופה גבי רוצח עד א' אומר ראיתי את ההרוג וכו' הביאו להך דעולא והתם לא הוי דבר שבערוה ומ"מ נראה לי לתרץ דלאו דוקא נקט דבר שבערוה אלא כל דבר שענינו בעי עדות שנים כגון ממון דלהוציא ממון בעי שנים או רוצח להרוג נפש או ערוה משום גזרה שוה דדבר דבר כיון דהוי דבר דצריך עדות שנים לחייב או לפטור להתיר או לאסור א"כ נאמר דכשהאמינ' תורה חד בכל דבר שיאמין אותו הוי במקום שנים כיון דהוא ענין עדות דעיקרו בעי שנים מה שאין כן באיסורין דבין להתיר בין לאסור לא בעי אלא חד דאז נאמר כשראינו שהתורה האמינה לחד דלא הוי אלא משום דבאותו עדות לא בעי חד זה נראה לי כוונת הריטב"א ז"ל. אח"כ ראיתי בדיני טרפיות להר"ש בר צמח שכתב שם וז"ל ואם הם שנים זה אומר טרפה וזה אומר כשרה אין האומר טרפה נאמן דעד אחד בהכחשה לאו כלו' הוא כמו שאמר בקדושין בפרק האומר ואפילו באו בזה אחר זה דאע"ג דאמרינן בסוטה דהאומ' נטמאת ובא עד אחד ואמר לא נטמאת שאם באו בבת אחת אין האומר נטמאת נאמן ואם באו זה אחר זה שהראשון הוי כב' והאחרון אינו אלא אח' ואין דבריו של א' במקום שנים שאני התם דלא האמינה תורה עד א' בסוטה אלא באומר נטמאת א"כ אם בא ראשון הרי הוא כשנים והאחרון אינו אלא עד א' שלא האמינתו תורה יותר מעד א' אבל בענין איסורין כל כך הוא נאמן עד א' לאסור כמו להתיר א"כ בין שבאו שניהם כא' או בזה אחר זה ה"ז כשתי כתי עדים המכחישים זה את זה ואין כאן עדים כלל ע"כ והוא מבואר כמו שכתבתי ואעפ"י שהזכיר הריטב"א דבר שבערוה נראה לי דכל מידי דבעי שנים הוי כדבר שבערוה ופירושו כמו שכתבתי כל זה הארכתי אעפ"י שיצאתי מכוונתנו למיפך בזכותיה דהרב מהר"י ן' לב ז"ל ולהבין כוונת הריטב"א ז"ל: ועתה אבוא לנדון דידן ונאמר דפשיטא ופשיטא דהבודק הוא נאמן כיון דהוא מומחה ומוחזק בכשרות ולא היה צריך הח' השלם הפוסק להטריח עצמו להביא ראיות על זה גם ודאי אם העומדים עליו שלא ראו אם שחט הב' דיינינן להו כשמא והשוחט ברי ודאי דעדיף עד אחד ברי ממאה שישארו שמא דשמא אינו עדות לשום דבר וכל מה שהאריך החכם הפוסק על כל זה היא מילתא דלא צריך ולא בא לידי כך אלא משום יגדיל תורה ויאדיר: אבל מה שיש לעיין בנ"ד הוא משום הא דכתב המרדכי בהגהו' סנהדרין בשם בעל העיטור דאע"ג דעדו' לא ראינו אינה ראיה כלל מ"מ אם יאמרו עדים אנן הוינן התם ודייקינן ולא חזינן מידי הוי כאומר לחברו לא ראית וכו'. וא"כ בנדון דידן נמי כיון שהעומדים שם לא ראו הוי כאלו אומרים לבודק לא ראית והוא מוכחש משני עדים וכבר הרגיש בזה החכם הפוסק וכתב דמ"מ הבודק היה קרוב יותר והיה יכול לראות ועוד דהוי מילתא דעליה רמיה ודייק טפי ואני אומר דנשאל לעומדים שם אם יאמרו דבקילוח כזה היה אפשר לראות מי שהו' קרוב מהימני' ליה לבודק ואמרינן דהעומדים מרחוק לא ראו והבודק שהיה קרוב ראה דכל מה שאנו יכולים לישב דברי העדים שלא יכחישו זה את זה יש לנו לישב כדאמרינן בפרק היו בודקין דא' אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה בחדש טעו בעבורא דירחא אבל אם יאמרו שהקילוח חזק שאפילו הקרוב לא יכול לראות ודאי דלא מהימן דהוי כאלו העומדי' שם אומרי' לו לא ראית כיון דאומרים דיש קילוח שא"א לראות ואפי' שיאמר שאפשר לראות אלא שהוא רחוק ואינו מצוי לא מהימני' ליה לבודק ומנא אמינא לה מהא דאמרינן סוף פ"ק דמכות אמר רבא באו שנים ואמרו במזרח בירה הרג פ' את הנפש ובאו שנים ואמרו והלא במערב הבירה עמנו הייתם חזינן אי כדקיימי במערב הבירה מחזא חזו למזרח הבירה אין אלו זוממין ואם לאו הרי אלו זוממין פשיטא מ"ד ליחוש לנהוריה בריא קמ"ל. עוד שם באו ב' ואמרו בנורא בצפרא בחד בשבא הרג פ' את הנפש ובאו שני' ואמ' בפניא בחד בשבתא עמנו היית' בנהרדע' חזינן אם מצפר' לפניא מצי אזיל מסור' לנהרדע' לא הוו זוממין ואם לאו הוו זוממין פשיט' מהו דתימ' ליחוש לגמלא פרחא קמ"ל ע"כ משמ' דאע"ג דיש אפשרות דאיכא גמלי' קלים דהולכין כעוף הפורח מ"מ לא תלי' בהכי כיון דאין דרך העולם בכך וכן הטור הלכות עדות סי' ל"ז כ' וז"ל בחלוקה קמא אין אומרים מאור עיניהם של ראשונים גדול והביטו מרחוק יותר משאר כל אדם ובחלוקה בתרא כתב אין אומרים שמא נזדמן להם סוס רץ יותר מכדרך העולם ובאו בו ביום אלא משערין כפי דרך העולם ולא יותר ע"כ. גם הנמוקי כתב שם שאין לנו לשער אלא בדבר המצוי לכל וכן מזומן ע"כ. וכיוצא בדברים אלו כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות עדות א"כ נמצא דאפילו להרוג את המוזמן אנו משערין בדבר המצוי לכל אדם ולא יותר כל שכן בדבר דאיסורא דאנו משערין כן ואי בקילוח כזה דרך כל העולם לראות מי שהוא קרוב ודאי דנאמן הבודק ואם אין דרך העולם לראות ודאי דאינו נאמן אפי' שיהא לו מגו ואפי' שישבע שהרי יש שני עדי' מכחישים אותו הכחשה גמורה דעל פי השערה זאת אנו הורגים את הנפש כדכתיבנא. לכן אני אומר שאם הקילוח הוא חזק קצת ודאי דקשה הדבר לומר שאפילו העומד שם בקרוב יראה שחיטת הרוב של שני סימנים מ"מ ישאלו לעדים על כך ואם יאמרו שהיה אפשר לראות מי שהוא קרוב שם ודאי שנאמן הבודק ואם יאמרו שבקילוח כמוהו לא יוכל לראות מי שהוא קרוב שם אלא באפשרות רחוק אז אין הבודק נאמן והוי כאלו לא בדק הסימנים והיא נבלה וב"ד יפה יוציא הדבר לאמתו הנלע"ד כתבתי: הקטון אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: השאלה מהתשו' הזאת לא מצאתיה ומתוך התשובה נראה דעל זה נשאל: רל ראובן שהוציא על שמעון כתב ידו שכתוב בו מודה אני שמעון שאני חייב לראובן כ"כ מעות ושמעון משיב אמת הוא אבל לוי שותפך חייב לי כנגד אותו הסך ממקום אחר ואתה יש בידך ממון מעסק השותפות כנגד זה הסך ומנהג סוחרי העיר שכתב יד דינו כשטר ולא מצי ליה למימר פרעתי כל זמן שהוא קיים ושאלוהו אם נאמן שמעון במגו דפרעתי או לא: תשובה הוגד לי ושמעתי דהאי שאלתא שאילו עלה מקמי דרבנן קשישי החכמים השלמים עמודי ההוראה אלופינו מסובלים בתורה ובמצות רבני עירנו נר"ו אך אמנה השאלה שנשאל בפניהם היה כי שמעון משיב שראובן עצמו חייב לו ממקום אחר וטענת שמעון הבאה בשאלתנו היא ששותפו של ראובן חייב לו ולכן הנני בא להשיב על דא ודא ועל הכל אשיב' ידי יד כהה עם ידא די כתבא: ואומר דטענת שמעון הבאה בשאלתנו היא בב' פנים דלפי דעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל שכתב הטור בח"מ סי' ע"ז הוא טוען שכיון ששותפו חייב לו הוא עצמו ג"כ חייב בשותפים שלוה הא' מהם הב' משתעבד ודוקא שיטעון שמעון בברי שהלואה זאת היתה לצורך השותפות דאל"כ יכול ראובן לומר לו הלואתך ללוי שלא צורך השותפות היתה והרי כתב שם הרמב"ן ז"ל ודוקא שהוא מודה שמה שלוה שותפו הוא לצורך השותפות וכו' אלא ודאי צריך עכ"פ שיטעון בברי שלצורך השותפות ידוע לו שהיתה הלואה זו ויש לברר אם נאמן במגו דפרעתי או לא ולפי דעת הרא"ש ז"ל שכתב שם הטור נר' ג"כ דטענתו של שמעון טענה באופן אחר והוא דאע"ג דאם שותפו של ראובן לוה אין ראובן משתעבד מ"מ הרי כתב שם דאם מעות השותפות בידו חייב לכרוע לו מחלקו של השותף ואם כן בשאלתנו ג"כ טוען שמעון דמעות השותפות בידו ויפרענו מחלקו של לוי ועתה נבא לבאר הך מגו דפרעתי אם הוא מגו טוב ונאמן שמעון או לא:. ואומר דלכאורה יש לבטלו מד' פנים הא' דהשואל הגיד לי דמה שטוען שמעון שחייב לו שותפו הוא קודם שנתחייב בכתב ידו לראובן וא"כ לכאורה נראה דבין שיטעון שמעון על ראובן אתה חייב לי קודם שנתחייבתי לך בכתב ידי או שיטעון שותפך חייב לי כפי הבא בשאלה אינו נאמן במגו דהוי מגו במקום עדים דאנן סהדי דאדם הכותב מכתב ידו דייק ולא היה לו לכתוב אלא היה לו להפרע ממנו וכן כתב הרב מהר"י ן' לב ז"ל בח"א סי' צ"ג שנשאל על ראובן שנתן מעות לשמעון להסתחר בהם עם מעותיו של שמעון יחד בשותפות ויהי כאשר הפרידו השותפות נתן שמעון לראובן חשבון וכו' ולהיות הדבר ברור בעיניהם נתן שמעון מכתיבת ידו ביד ראובן כל החשבון וכל מה שנתן לו כבר וכל מה שנשאר עליו לפרוע משארי' הריוח וכו' וטען שמעון כי מחובות שהיו חייבין מזמן השותפות הפסיד מהם הרבה והוא אם קבלם עליו היה שחשב שיפרעו לו וכו' והשיב הרב הנז' דאין להאמינו במגו דפרעתי דהוי מגו במקום עדים וכתב שם והוא הדין בנ"ד אין דרך בני אדם לזקף עליו במלוה חובות השותפות וכו' ובנ"ד פשיטא דהוי מגו במקום עדים וכו' וזו אינה צריכה לפנים וכו' ע"כ הא קמן דאינו נאמן לומר טעיתי בכתב ידי וא"כ ה"נ אינו נאמן שמעון במה שאומר שראובן חייב לו מקודם שכיון שהיה חייב לו והגיע הזמן היה לו ליפרע ממנו ואם יאמר שטעה בחשבונו אינו נאמן ואפילו לפי הטענה הבאה בשאלה ששותפו חייב לו נראה ג"כ דהיה לו ליפרע ממנו דהרי לפי דעת הרמב"ם היה חייב לו דאחד מהשותפים שלוה הב' משתעבד ולפי דעת הרא"ש ג"כ הרי היה לו מעות השותפות בידו וא"כ כיון שלא נפרע ממנו ודאי שהיה חייב לו איברא דהך טענה הוי אלימתא טפי אם טוען שמעון אתה חייב לי ממקום אחר דודאי היה לו ליפרע ממנו אם עצמו חייב לו אבל לפי הטענה הבאה בשאלה שטוען ששותפו היה חייב לו אינה טענה כ"כ וק"ל. אך אמנם כד מעייני' שפיר חזינן דלאו טענה