לחם רב (ל"לחם משנה") קפט

מאי דהיה סבור הוא מסברא דנפשיה ואחר שאח"כ ראה בתשובה אחרת שאין אותו הפי' אמיתי אלא צריך שיעיד שנשרף אבל התשובות הנזכרות שהבאתי הם סותרות אלא שלזה יש לתרץ דהאי אבד הוי מיד אחר או אפשר דהוא נקט לישנא דברייתא דקאמר מי שאבד שטר חובו וכו' וכבר פי' הוא בכלל צ"ד דפי' הברייתא שאבד ר"ל אבד באור דהיינו נשרף וכי האי גוונא הוי פי' לשונו אבל קושיות הראשונות עדיין צ"ע מ"מ דעת רוב המפורשים ודאי דאין העדים עצמם יכולים לכתוב שטר אחר דעשו שליחותם. וא"ת הרי כתב הטור ז"ל בסימן שפ"ז גבי טורף שטרותיו של חבירו שאין עדים וכו' שאם יש עדים שיודעים וכו' שהעדים יעשו למלוה שטר י"ל דהאי דקאמר העדים ר"ל שיבאו לב"ד ויעשו לו שטר אבל עדים ודאי לא: וראיתי מחלוקת בטעם הדבר לע"ד בין התוספות ורשב"ם והרב הנמוקי דלפי' התוס' טעמא דנמחק שטר חובו וכן מי שפרע מקצת חובו אין כותבין העדים השטר מזמן הראשון הוא משום דדומה למוקדם אבל מן הדין ודאי אינו מוקדם אלא משום דלא אתו למטעי פסלוהו וכן כתבו בפרק גט פשוט בהדיא בדבור המתחיל אלא עדים שעשו שליחותם וכו' וז"ל בסוף הדבור שא"כ יאמרו כל שטר מוקדם וכו' ואתי למחתם בשטר מוקדם אבל במה שיכתבו לו ב"ד מזמן ראשון לא יבא לחתום בשטר מוקדם כי ידעו שהוא פסול ובזה יתלו הכשרו וכו' וכיוצא בזה כתבו בדבור דלעיל מיניה כמה פעמים דדומה למוקדם אבל מן הדין אינו מוקדם אבל מדברי רשב"ם נראה שהוא מוקדם גמור שכ"כ וכותבין אותו מזמן ראשון לטרוף שלא כדין מזמן ראשון דמן הדין לא אלים וכו' משמע דמן הדין הוי מוקדם והרב הנמוקי ביאר הדברים יותר שכתב לא עשאן שלוחין אלא לכתוב שטר אחר והשטר ההוא כבר נפקע כשנפרע וכו' דשליחותן הא' כבר נגמר ונפקע והוא אינו יכול עתה לעשותן שלוחין וכו' מבואר מדבריו שם דמן הדין היה מוקדם ודלא כהתוספות ונראה לע"ד דאיכא נפקותא בין תרי טעמי דלטעמא דתוספות לא הוי השטר פסול אם עשו כן העדים כיון דקי"ל כרבנן דאמרו באיזהו נשך דלא קנסינן התיר' אטו איסור' וטעמ' דפסול מוקדמין הוי גזרה שמא יגבה מזמן ראשון א"כ בנמחק שטר חובו או במי שפרע מקצת חובו אפילו יגבה מזמן ראשון גבי כדינו ולא הוי אלא גזרה שמא יעשה שטר מוקדם אחר אין ראוי לפסול השטר בשביל כך ראיה לדברינו שטר שיש בו רבית דמדמי ליה להא התם דשטרי חוב המוקדמין אם הרבית מפורש בשטר כיון דליכא גזרה שמא יגבה הרבית השטר כשר לגבות ממשעבדי אע"ג דנעשה באיסור ושלא כדין שכתב הרב ב"י בסימן נ"ב בשם ה"ה דהמוצאו יקרענו ואם יבא לב"ד יקרעוהו מ"מ לא קנסו לגבות את הקרן. וגדולה מזאת כתב הרב מהר"י קולין בשרש י"ז דאע"ג דיש עדים על הקרן ואינו מבורר בשטר לא קנסו רבנן אע"ג דאפשר לבא לידי תקלה יע"ש כ"ש בהא דלא הוי אלא גזרה לגזרה גזרה דילמא אתי לעשות שטר מוקדם ושטר מוקדם הוי גזרה שמא יגבה מזמן ראשון וסברא זו נכונה בעיני לפי טעמם של בעלי התוספות דהשטר הוא כשר ומה שכתוב בהגהות אשר"י הוה ליה מוקדם ופסיל הוא משום דסובר כרשב"ם והרב הנמוקי ז"ל דמשום הכי כתב הוה ליה מוקדם ולא אמר דדמי למוקדם ולזה כוון הרב ב"י ז"ל בסימן נ"ג שכתב על זאת ההגהה דהיא כסברת רשב"ם ז"ל כלומר דהוי פסול מדינא ומוקדם מן הדין כדכתיבנא ואף ע"ג דבהגהה כתוב פי' ר"י אולי לבעל ההגהה היה נוסחא אחרת בר"י דדעתו כדעת רשב"ם או תרי ר"י הוו ובודאי שלא הייתי תוקע עצמי לנפקותא זאת אלא שיספיק לנו לתת פנים להכשר השטר: ועוד יש לי פנים אחרים דבשטר זה כתוב ג' עדים ואמרינן בפרק י"נ ג' שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין ופי' רשב"ם שם דוקא שלא נתכוונו להעיד ולא הוזמנו להעיד אבל אם נתכוונו להעיד אין עד נעשה דיין והתוספות כתבו דאפילו נתכוונו להעיד וכ"כ הרב הנמוקי בסנהדרין וכתב שם דאיכא מ"ד אפילו הוזמנו להעיד וכיון שכן בנ"ד אע"ג דכתוב בשטר בפנינו עדים ח"מ נאמר דאלו נתכוונו להעיד והם דיינים דעד נעשה דיין כיון שהוא עד הרואה ולא עד המעיד ואע"ג דאיכא מ"ד דבעינן הגדה בדיני ממונות ולכך אין עדים יכולים להיות דיינים הרי כתב הריב"ש בסימן תי"ג בשם כמה גדולים דלא בעי' הגדה בדיני ממונות וכתב שם שיש בידו תשובה מהר"ן ז"ל דהכשיר מעשה ב"ד על גט שנמסר שראו שנמסר הגט בפניהם לפי שרוב המפו' והגדולים הסכימו דלא בעינן הגדה בדיני ממונות. איברא דקשיא לי קצת בההיא תשובה הביאה הריב"ש ז"ל בסימן ש"ץ ולא סמך הר"ן על הטעם ההוא אלא נתן טעם אפילו למ"ד דבעינן הגדה בדיני ממונות אלא שמשום שנחלש הטעם מפני שבעל שאמר גרשתי חיישי' לה לכך נסתייע מכל הגדולים שהסכימו כן אבל הא לחוד לא סגי ליה מ"מ למדנו דעתו דלא בעינן הגדה בדיני ממונות א"כ אף ע"ג דהוו עדים וכתוב שם שהם עדים כיון דהם עדים הרואים נאמר שלא סלקו עצמם מלהיות דיינים דעד הרואה נעשה דיין ונאמר כן כדי לקיים השטר בכל מה שנוכל דכבר השרישנו כן הריב"ש בסי' תש"ג בהקדמה שלישית והביא כמה ראיות לדבר דיש לנו לתלות בכל מה שאפשר כדי להחזיק השטר בכל מה שנוכל. וראיתי להרב מורי ורבי ז"ל בפסקיו הראשונים סי' קפ"ג שכתב דאע"ג דאין מקבלים עדי צואה היכא דאיכא יתומים קטנים אם העדים ג' הוו כב"ד ומוציאים ממון על פיהם וכתב שבזה כ"ע מודו ולא יוכלו היתומים לומר קים לן דליכא בזה פלוגתא: איברא שקשה לי קצת על מורי ז"ל למה לא חקר דאם נתכוונו להעיד לא יוכלו להיות דיינים לפירש"י ורשב"ם ועדיין לא יצאנו עידי מחלוקת מ"מ למדנו מדברי מורי ז"ל דאלימי ג' להיות ב"ד וכיון שכן נאמר דאע"ג דכתוב בשטר לשון עדים הם עדים וגם דיינים וב"ד יכולים לכתוב שטר דאלימי לאפקועי ממונא. איברא דגם על טעם זה איני סומך דראיתי להריב"ש בסימן שי"ח שכתב ואף ע"פ שבנדון זה מזכיר בשטר השליחות שהם עדים ואין מזכיר שהיו ב"ד אין חשש בזה לפי שכבר נראה מתוך לשונם שהיו ג' עם השליח וכבר הם ב"ד בצרופו אלא שהם חותמים עדים על מה שנעשה בפניהם בהיות שלשה בצרוף השלי' ודמיא הא למאי דכתב הרא"ה ז"ל בההיא דפרק האשה שנתארמלה דג' שישבו לקיים את השטר וכו' הכא נמי כיון שאין זה חמור מקיום שטרות אבל ראוי להיות קל ממנו כל שנראה שהיו ג' בצירוף השליח די ע"כ ואע"ג דהראיה שהביא מהרא"ה אינה מוכרחת דשאני התם דלא כתב לה לשון טוב ולא לשון גרוע דליכא לא לשון עדים ולא לשון דיינים אבל בנ"ד היא לשון גרוע דאם הם ב"ד לא היה לו לכתוב לשון עדים מפני שהרגיש בחולשת הראיה כתב ודמיא וכו' ומ"מ נראה דלא סמך על טעם זה אלא בדבר דרבנן דקיום שטרות דרבנן אבל בנ"ד דהם מעידים על עיקר השטר לא נסמוך על טענה זאת מ"מ למדנו דיש פנים להכשיר את השטר והגם כי לא יספיקו להוציא ממון בודאי משום דבכל מה שכתבתי איכא פלוגתא דרבוותא ולא עוד אלא שאין הדברים מוכרחים כ"כ מ"מ יספיק לנו לסתום פי המדבר פסול על העדים דכיון דיש פנים להכשיר את השטר א"כ אין זה פסול ח"ו כדאי לפוסלם. זאת ועוד אחרת כי כבר נודע דכל דבר שהעדים מצויים לטעות אין לפוסלם בשביל כך וכמ"ש הרמב"ם בפרק ב' מהלכות עדות וז"ל בד"א כשעבר על דברים שפשט בישראל שהן עבירה כגון שנשבע לשקר וכו' יע"ש כ"ש בנ"ד דאין פסול זה ברור דיש מקום להכשיר השטר כדכתיבנא: ובר מן דין היה די לנו ההיא סברא של ר' יהודה בגמרא דהעדים יכולים לעשות שטר מזמן הראשון וכשיטעו העדים בסברת ר' יהודה אין ראוי לקרותה פסולים לכן אני אומר כיון שעדים אלו לא הוסיפו על השטר הראשון אדרבה אמרו אלי שגרעו מהסך הראשון ששמו הואלינסייאש בערך היותר פחות שאפשר למוכרם ושמו אותם במעות ועשו השטר מזמן הראשון ודאי דאין לפוסלם בשביל כך ח"ו דאדרבה יש מקום קצת להכשיר השטר ומה גם כי יש בתוכם חכם ירא אלהים מוחזק בכשרות דכתב הריב"ש בסימן תי"ג אפילו יש עדים שהלוה ברבית קציצה מלמדין עליו זכות כ"ש בנ"ד דלא טעה אלא בדבר נקל מאד שודאי הוא כשר ובחזקתו הראשונה הוא עומד ומי שקורא לעדים אלו פסולים עתיד ליתן את הדין וגדול עונו מנשוא וצריך לבקש מחילה וסליחה וכפרה כי חלל התורה: נאם הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: רכט ראיתי את השאלה ואת אשר נגזר עליה מאת החכם השלם הפוסק נר"ו אשר כתב קרוב לשמונה עשר דפים ודבריו מתוקים מדבש ונופת צופים ופלפוליו ערבים דברים טובים אך אמנה האריך במילתא דלא צריך אי לזאת לא אכתוב במקצת דבריו אשר יש לי להשיב עליו לבד זה באתי להפך בזכות הרב הגדול מורנו מהר"י ן' לב ז"ל הקשה עליו דמה שכתב חלק ראשון דף קל"ב בכללי המגו דהוציא כלל מדברי רשב"ם בפרק יש נוחלין ממה שכתב גבי היכא דאמר יש לי בנים ויש עדים שיש לו אחים דאע"ג דאית ליה מגו במאי דאמר יש לי בנים דהרי בידו לגרשה לא מהני ליה דהוי מגו להוציא וכי היכי דלא אמרי' מגו לאפוקי ממונא ה"ה הא וקשיא ליה להחכם הפוסק נר"ו דשאני ההוא מגו דגריעא כדכתבו התוס' דאם היה מגרשה היה פוסלה מן הכהונה והשתא שאומר בני זה לא כסיל לה ומשום הכי לא מהני במקום עדים דיש לו אחים ולי נראה לתרץ דמפשט לשון זה דרשב"ם ממ"ש כאן ועוד כתב באותה סוגיא דף קל"א גבי מאי דאמר התם ועוד דאמר בשעת מיתה וכו' כתב שם כדאמרי' נמי לעיל דאע"ג דמוחזק לן דאתי ואמר זה בני נאמן להתירה משום מגו דאתי מגו ומרע לחזקה ע"כ משמע מפשט דברים אלו דחזקה לחודא מרע מגו אבל לא עדים אע"ג דגם שם יש לדחות דלא אמר אלא מגו גרוע כי ההוא מ"מ פשט המאמר אינו מוכיח כן כיון דלא הוזכר גריעות זה בדברי רשב"ם כלל ומה שהקשה דאיך דמה איסורא לממונא ודאי דאין לדמות דהא אין הולכין בממון אחר הרוב ובאיסורא אזלינן אחר הרוב וא"כ טפי עדיף חזקה דממון מחזקה דאיסור אלא שדמה דהוי כאן עדים גבי איסורא כמו חזקה דממון וכי היכי דהתם לא מפיק מחזקה גבי איסורא לא מפיק מעדים זה נראה ליישב דברי הרב הנז' ואני חמוה על דברי החכם השלם הפוסק כעין מה שתמה הוא על הרב מהריב"ל ז"ל דאיך דמה מגו להוציא דנדון דידיה לההו' דהתם דנדון דידיה הוי דהעדים אמרו תפסת סימנים והוא אומר לא תפסתי ומתרצינן דבוריה ואמרינן לא תפסתי במקום הפוסל אלא במיעוט הסימנין ומגו כי האי לא הוי מגו אלא תירוץ דמתרצינן דבוריה דומה למה שאמרו בכריתות בפ' אמרו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי דר"ל דמתרצינן דבוריה והוי כאלו אומרו בפירוש והך מגו אמרינן אפילו להוציא אבל מגו דלא אמרינן להוציא הוא שאנו מאמינים אותו בהך טענה במגו שהיה יכול לומר טענה אחרת אעפ"י שעתה אינו אומרה ומגו כי האי לא אמרינן להוציא וקל להבין. גם במה שהשיג על הרב הנז' בתשובה כלל ט' סימן נ"ה דף פ"ג ע"ב בחלק הנז' דכאב שם בשם הרשב"א דלא אמרינן האמינה תורה עד א' במקום