לחם רב (ל"לחם משנה") קצא

היא כלל בין שיטעון אתה חייב לי בין שיטעון שותפך חייב לי דע"כ לא אמרינן דאנן סהדי דמידק דייק אלא כשהוא כותב חשבון בכתיבת ידו ונותנו לחברו ואינו לוקח ממנו אז שום דבר בשביל החיוב שמתחייב לו לא מעות ולא סחורה אבל כשלוקח אז בשעת חיוב מעות או סחורה ובשביל כך עשה החיוב כמו שהוא בנ"ד כפי מה שהוגד לי אז ודאי אינו יכול לומר היה לך ליפרע דיכול לומר שמעון בשביל שהייתי צריך למעות או לאותה סחורה עשיתי החיוב ולא רציתי למיקם עמך בדינא ודיינא על הלואה שהיית חייב לי ולקחתי המעות ליפרע מהם וכ"ש לפי הטענה הבאה בשאלה דיכול לו' לו אם הייתי מזקיקך לדין היית דוחה לי דאינך חייב בשביל שותפך וכדעת הרא"ש ז"ל והיית מכחיש לי ואומר שמעות השותפות אין בידך וכן כתב הטור בח"מ סי' פ"ה בשם י"א דפירשו ההיא מתני' דפ' שני דייני גזרות שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה דאדמון אומר אלו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני וחכמי' אומ' זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו ע"כ דאיירי דוקא באתרא דיהבי זוזי ואח"כ כתבי שטרא דאי כותבי' השטר תחלה אין הלוה יכול לטעון וכו' כלומר דבגמ' אוקמוה הך פלוגתא דלוה זה לחמש וזה לעשר ולוה שני ביומא דמשלם זמניה אבל אי מטא זימנא קודם הלואת השני לכ"ע יכול לומר אלו הייתי חייב לך ועל דא קאמר י"א דהיינו דוקא באתרא דיהבי זוזי וכתבי שטרא אבל אי כתבי שטרי ואחר כך יהבי זוזי אינו יכול לומר לו אלו הייתי חייב לך וכו' א"כ בנ"ד נמי אם המקום הוא אתרא דיהבי זוזי וכתבי שטרא ודאי דהוי מגו במקום עדים דהיה לו לשמעון ליפרע ממנו אבל אי כתבי שטרא והדר יהבי זוזי יכול לומר לא הוצרכתי למעות כדכתיבנ' ואם אינם יכולים לברר המנהג שקצתם עושים כן וקצתם עושים כן שמעון הוא מוחזק ואוקי ממונא בחזקתיה: איברא דשם כתב הטור בשם הרמ"ה דהיכא דמטא זימניה ל"ש באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי ל"ש דיהבי זוזי וכתבי שטרא יכול לומ' לו היה לך ליפרע. וקשיא לי טובא בדברי הרמ"ה דבפרק שני דייני גזרות כשהקשו בגמ' לרב ששת דאמ' בשל עולם הם שמין מההיא דמתני' דקאמ' רבנן זה גובה וזה גובה אמרו שם תרגמה רב נחמן אליבא דרב ששת כגון שלוה זה לעשר וזה לחמש והקשו בגמ' ה"ד אילימא דמטא זימניה מ"ט דרבנן ואי דלא מטא זימניה מ"ט דאדמון ותירצו לא צריכא דאתא בההוא יומא דמשלם ה' מר סבר עביד איניש דיזיף ליומיה ומ"ס לא עביד איניש דיזיף ליומיה וקשיא בפשטא דשמעתא דהך תירוצא היכי תרגמה רב נחמן אליבא דרב ששת הא ע"כ לדידיה נמי מתוקם הכי דאי מטא זימניה מ"ט דרבנן ואי לא מטא מ"ט דאדמון אלא ע"כ בההוא יומא דמשלם זמניה ויש לקושיא זו תירוצים הרב בעל המאור כתב וז"ל ושנויין אליבא דרב ששת אבל אליבא דרב נחמן אעפ"י שהגיע זמן פרעון הראשון קודם הלואת האחרון לא הפסיד המלוה הראשון לפי שיכול לומר לו לכך לויתי ממך שאגבה ממך בינונית ואגב' אותך זבורית והרי הוא זריז ונשכר ע"כ. והרמב"ן ז"ל בספר המלחמות דחה זה ותירץ דלרב נחמן מתוקם הך מתני' כמתני' דלעיל דהיינו באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי ולכך אפי' מטא זימניה אינו יכול לומר לו היה לך ליפרע וכ"ת א"כ מתניתין תניינא מאי אתא לאשמועינן טובא אשמועינן דזה גובה וזה גובה ובשלו הן שמין אבל לרב ששת לא מתוקם מתניתין אלא באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי אבל כתבי ואח"כ יהבי לא דא"כ היינו מתני' דלעיל ולכך הוצרך לשנויי הך שינוייא אליבא דרב ששת וא"כ השתא קשה לדברי הרמ"ה דכמאן מתרץ לה להך קושיא אי כבעל המאור לרב נחמן דקי"ל כוותיה אפי' דמטא זימניה אינו יכול לומ' לו היה לך ליפרע מחובך והוא סובר דהיכא דמטא זימניה בכל גוונא יכול לומר לו כן. ואי כדברי הרמב"ן הא לפי דברי רב נחמן מחלקינן בין אתרא דכתבי והדר יהבי ליהבי והדר כתבי ואיהו ז"ל אינו מחלק. ותו קשיא לי טובא בדברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל שלא הזכירו אוקימתא דגמ' דאוקמוה ביומא דמשלם זמניה דלכאורה נר' דהוא מוכרח אליבא דרב נחמן ג"כ אלא כתבו משנה כצורתה והרמב"ן ז"ל תירץ לקושיא זו שם בספר המלחמות דכיון דלרב נחמן מתניתין תניינא איירי באתרא דכתבי והדר יהבי לא הוצרך הרב אלפסי לפרש זה דכיון דאמרו במתני' קמייתא ה"ה באידך ומ"מ דוחק הוא זה דהיה לו ג"כ להזכיר באידך והרב המגיד ג"כ כתב דלהרמב"ם ז"ל מתניתין איירי דכתבי והדר יהבי ולא הוצרכו ההלכות ורבינו לפרש כן לפי שכן הוא הדרך דכתבי והדר יהבי ונמצא לפי זה דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש כלם מסכימים לדברי הי"א ודלא כהרמ"ה ודעת יחיד הוא וזכה שמעון בדינו. ולי נראה לתרץ לדעת הרמ"ה לעיקר קושיא דאקשינן בגמ' באופן אחר ועם זה יסכימו דברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש עמו והוא דבשלמא לרב נחמן לא צריכנא לשינוייא דרב ששת דלדידיה מתוקמא מתניתין שזמן הפרעון של שני השטרות שוים וזה הלוה לחברו מעו' היום לעשר שנים ואח"כ לוה מחברו ג"כ לעשר שנים דלרב נחמן ליכא למימר אלו הייתי חייב לך למה לוית ממני לפרוע לזמן שטרך עלי היה לך ללוקח' בשביל חובך כי אם לאדמון אבל לרבנן לא מצי למימר הכי דכיון דס"ל דבשלו הן שמין מצי למימ' אע"ג דאתה חייב לויתי ממך להגבות לך זיבורית ולמגבא ממך בינונית דומה למ"ש הרב בעל המאור אבל לרב ששת דס"ל דבשל עולם הם שמין ואם זמנם שוים הפוכי מטרתא למה לי קשי' עליה ממתני' מסברת רבנן דקאמרי זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו ולא חייש להפוכי מטרתא מוכרח לאוקמי בשלוה זה לחמש וזה לעשר לא מצינן למימר כן דאי לא מטא זימניה אינו יכול לומר לו היה לך ליפרע דודאי זה אינו רוצה לפרוע לו דהוא מרויח שהוא אינו חייב לפרוע לו אלא לעשר והוא מלוה לו לחמש ומבואר זה בדברי רש"י ז"ל שהוא מפ' כן דברי התלמוד שכתב בהא לימא אדמון וכו' הא לא מטא זימניה ונוח הי"ל לזה שהלוהו ויתבענו וכו' וא"כ מתניתין לרב נחמן בכל גוונא דכתבי והדר יהבי בין יהבי והדר כתבי והיכא דמטא זימניה ודאי דיכול לומר היה לך ליפרע וכו' ואי לא מטא והוי זה לעשר וזה לעשר היינו מתני' והלכתא כרבנן. ואפשר דגם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש סוברים כן ולכך לא חילקו בין אתרא דיהבי לאתרא דלא יהבי אבל מ"מ אם דעתם כן קשה למה לא פירשו דלרב נחמן מתני' בדלא מטא ואי מטא בין יהבי והדר כתבי בין כתבי והדר יהבי יכול לומר לו היה לך ליפרע אלא ודאי עכ"פ פי' דברי הרי"ף והרמב"ם הם כמו שכתבם הרמב"ן דהרי"ף סמך על מה שפי' במתני' קמייתא. ומ"מ בדברי הרמ"ה לתרץ דברי התלמוד נ"ל נכון והוא פשוט בדברי רש"י מה שפירשתי ולפי' זה א"ש מה שאמר רב נחמן זה לה' וזה לי' כלומר דלרב נחמן הוי זה לי' וזה לי' וזמנם שוה אבל לפירו' הרמב"ן והמאור קשה לפי המסקנ' מ"ש זה לה' וזה לי'. נמצינו למדין דלי"א והרמב"ן והרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור יש חילוק בין אתרא דכתבי ויהבי ליהבי והדר כתבי כדכתיבנא. וא"כ אם מקום שמעון אתרא דכתבי והדר יהבי הדין עמו והטור ז"ל נר' שהוא מפ' כפי' הרמב"ן אלא שכתב אוקימתא דרב ששת משום דהוא סובר כדכתב מוהריק"א ז"ל דאף ע"ג דלרב נחמן מתני' לא מתוקמא בהכי מ"מ דינא הכי הוי ומ"מ קשה לי לשון הטור שכתב ואם זמן השטר שמוציא שמעון על ראובן היה קודם שהגיע זמנו של שטר של ראובן אז בכל ענין יעמוד כל אחד בשלו ע"כ ולא היה לו לכתוב יעמוד כל אחד בשלו דהיינו כרב ששת אלא כרב נחמן דאמר זה גובה וזה גובה דבשלו הן שמין: הטעם הב' דבשלמא לשאלה ששאלו מלפני הרבנים שראובן משיב שהוא עצמו חייב בהא ודאי יכול לומר אתה חייב לי במגו דפרעתי דבשני הטענות איכא העזה אבל לפי השאלה שהוצגה לפני שראובן משיב שחברו חייב לו אין להאמינו במגו דפרעתי משום דהוי מגו דהעזה דניחא ליה למימר שחברו חייב לו שאין ראובן מכיר בשקרו מלומ' לו פרעתי שמכיר בשקרו וה"ל מגו דהעזה ומגו דהעזה לא אמרינן לדעת הרא"ש ז"ל בפ' כל הנשבעין וכן רבינו שמשון בספר הכריתות והך נמי לאו טעמא הוא כדכ' הריב"ש בסי' שצ"ב דהסכמת כל האחרונים דמגו דהעזה לא אהני לאפטורי משבועה אבל לאפטורי מממונ' נאמן ובשבוע' ולזה הסכים הר"ן בפ' כל הנשבעין. איברא דלדעת הרא"ש ז"ל משמע דליכא חלוק בין שבועה לממון שהקשה בפ' כל הנשבעין להר"י הלוי דמה לי ממון מה לי שבועה מ"מ ודאי יכול המוחזק לומר קים לי ולהרא"ש ז"ל קשה לי מההיא דחזקת הבתים הנהו עיזי דאכלי חושלא דקאמר דיכול לטעון ולומר עד כדי דמיהן מגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי אע"ג דאם היה טוען לקוח הוא בידי היה מעיז וכמ"ש הר"ן ז"ל בפ' כל הנשבעין ופ' שבועת הדיינין ואין תירוץ לקושיא זאת אלא לחלק בין שבועה לממון אבל להרא"ש שאינו מחלק צ"ע ועוד דבהך דטעין השתא נמי מעיז דהיום או למחר יבא לוי ויכחישנו: הטעם הג' לבטל הך מגו הוא דלדע' הרא"ש דהשותף אינו משתעבד בשביל חברו אין להאמין ליפרע מראובן מה שחייב לו לוי מגו דאי הוה טעין לראובן פרעתי דהך הוי מגו מממון לממון וגרע מיניה והמרדכי כתב בריש מציעא דאין אומרי' שיהא נאמן באומר חציה שלי מגו דאי בעי הוה אמר כלה שלי דהוי מגו מממון לממון וכן כתב הר"ן בריש מציעא דלא אמרי' מגו מדבר לדבר ע"ש הכא נמי דכוותא וגרע מיניה דאתה אומר יהא נאמן לומר זה חייב לי לוי מגו דאי הוה בעי לומר פרעתיך לראובן והוי מממון לממון בתרי גברי ואע"ג דרבינו שמשון כתב בס' הכריתות כשכתב כלל זה ופעמים אומרים מגו מממון לממון כי הא דאמרינן מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה וכו' והטעם מפני שאינו תובע ממון וכו' ע"כ משמע דכשהוא לפטור אמרינן מממון לממון אולי בנ"ד היה מודה דגרע דהוי בתרי גברי דלא אמרינן איברא דלדעת הרמב"ם ז"ל דסובר דחייב השותף בשביל חברו כל זה בעל דהוי כאלו אומר לו אתה חייב לי וכו' וכיון שהרמב"ן ס"ל כהרמב"ם ז"ל כמ"ש שם הרב ב"י ז"ל מי יוכל להוציא ממון מיד שמעון המוחזק שיכול לומר קים לי כהרמב"ם והרמב"ן כמ"ש מהריב"ל ז"ל בח"א סימן צ' ואעפ"י שלפי מה שכתב שם הרב ב"י בשם רבו הרב הגדול מהר"י בירב ז"ל יוצא דכשאינו ידוע מן הענין שלצורך השותפות היה מסכימים הרא"ש והרמב"ם ז"ל דאינו משתעבד ונמצא דהרמב"ן הוי יחיד בדבר מ"מ כיון דפלוגתא היא אין להוציא ממון מפני דברים אלו ועוד דאפילו לפי' זה דהרמב"ם ס"ל כהרא"ש יכול המוחזק לומר קים לי כהרמב"ן אף עפ"י שהוא יחיד וכדכתב שם מהריב"ל ז"ל באותה תשובה דהיכא דלא דברו בדין אלא ב' או ג' מהפוסקים יכול המוחזק לומר קים לי כא' מהם אעפ"י שהוא יחיד יע"ש ואם נפשך לומר דאפילו לפי דברי הרמב"ם אינו חייב לפרוע בשביל חלק חברו דס"ל כשני שותפין שלוו דהוי כל א' חייב בחלקו וערב בחלק חברו וא"כ נאמר דיאמר ראובן חלקי שאני חייב לך תגבה מחובי אבל חלק חברי למה הרי אני ערב בשבילו וכיון דאין לך דין עם החייב איך תרצה ליפרע מן הערב זיל בתר חייב תחלה גם זה אינו כלום דהחוב שחייב שמעון לראובן הוא מעסק השותפות כפי מה שהוגד לי וא"כ הוי כאלו חייב החצי לכל שותף מהם ומנכה לכל א' חלקו: הטעם הד' לבטל הך מגו הוא דהרי הרב מהר"ר אליה מזרחי כתב בתשובה דאינו נאמן בטענת אמנה וכתבתי ללוות וכו' במגו דפרעתי והטעם דאין הטענות שוות דטענת פרעתי גריעא דמצי למימר שטרך בידי מאי בעי ומש"ה לא אמר פרעתי ואמר אמנה ואע"ג דנדחו דברי הרב