לחם רב (ל"לחם משנה") קפח

לתת הרבה אבל הרופא החכמה מכר לו ואין לו דמים ובהלכות חליצה סי' קס"ט כתב גבי חליצה מועטת ע"מ שתתן לי מאתים זוז דאם יש מענה שאינה חפצה בו יכולה לומר לו משטה אני בך ואינו נותן לו כלום ונראה טעמא כדכתב הרא"ש בפסקיו דכאנוסה היא ולכך יכולה לומר לו משטה אני בך ולמה לא חלק שם אם שואל לו דבר הרבה או דבר מועט דאם שואל לו דבר מועט שדרך לתתו אף ע"ג דהיא אנוסה חייב ליתן דהרי בבי חולה כאנוס הוא ומ"מ גבי רופא שדרך ליתן הרבה כתב בי"ד שחייב ליתן לו והרא"ש בפסקיו בפרק מצות חליצה חלק בכך בדין זה וכן רבינו ירוחם בס' משרים והטור ז"ל היה לו לחלק בכך ולא לסתום כ"כ בחליצה ובשאר המקומות כדכתיבנא וצ"ע. למדנו דעת רוב הפוסקים לחלק בין רגילות לתת שכר הרבה לאין רגילות ואפילו המורה שהביא דבריו הגהות מרדכי בפ"ק דקדושין אפשר דאינו חולק על זה ולא הזכיר דין זה משום דלא שאלו לו על דין זה אלא על דבר הקנין וגם אם יכול לומר מיראה נתחייבתי אבל חלוק זה הוא מוסכם והוא מודה ואני בעניי לא ידעתי הכרח להחכם השלם הרב כהן צדק נר"ו שתפס במושלם דלית ליה לרב המורה חלוק זה גם כתב דרבינו שמחה בעי תרתי כדי שיהא חייב שיפסוק הדבר מרצונו וגם שהדבר שפוסק הוא רגילות לתת כן ואני בעניי לא ראיתי לרבינו שמחה לא בתשובות ולא במרדכי פרק הגוזל בתרא שהזכיר אלא חלוק דרגילות לתת שכר הרבה להיכא דאין רגילות לתת שכר הרבה אבל חלוק דצריך שיתן מרצונו לא ראיתי אלא בתשובות השייכות סימן כ"ב כתב בסוף דבריו אבל הכא אם לא מרצונו הוה מקנה מי הזקיקו לכך ע"כ ואי משום הא לא איריא דלא כתב כן אלא לסלק קושית האסמכתא שהקשה גבי מבשר יע"ש: עלה בידינו דלפי רוב הפוסקים מחלקים בין רגילות לאין רגילות ובנ"ד ודאי דרגילות לתת הרבה נלמד מק"ו דשכר הרופא דכתב הטור בסימן של"ו שחכמתו מכר לו ואין לו דמים כ"ש חכמת התורה המאירה בעולם הזה ובעולם הבא ואי משום דאינו דומה הבא טעון להבא ריקן ומשום הכי לא יתנו לו כל שכרו אלא יפחתו לו הטורח הרי כ' הרשב"א ז"ל הוזכרה בב"י סימן של"ג גבי בני חבורה ששכרו חכם לדרוש דאדרבה לב הדורש שמח וכו' ואע"ג דבסימן אלף קנ"ז ותרמ"ב תלה הפרעון בראיית ב"ד דאם נראה להם דיש לו טורח נותן לו כפועל בטל לא כתב שם הרב כן אלא גבי מלמד תלמידים דיש לו טורח קצת אבל חכם מרביץ תורה ודורש ודאי דעונג היה לו להשמיע תורה להם ולכך בההיא תשובה דבני חבורה ששכרו חכם לדרוש לא חלק בכך. גם יש טענה אחרת לחכם נר"י שהפסידוהו ממה שהיו נותנים לו בטריקול"ה ואע"פ שיאמר אומר שלא הפסידוהו כל כך כבר כתב הרא"ש ז"ל בפרק אלו מציאות גבי פריקה וטעינה מידי דהוה אטול דינר וכו' וכיון שיש לו קצת הפסד יטול כל מה שפסק לו משמע דכשיש לו קצת הפסד סגי אע"פ שאין לו כ"כ הפסד אף ע"ג דמדברי התוס' בפרק הגוזל בתרא שכתבו בההיא ברייתא דחולה שהבאתי לעיל כתבו שהוא מפסיד במקום אחר כיוצא בזה משמע מלשון זה שצריך שההפסד יהיה כמו מה שנותני לו וכן נראה מלשון רש"י ז"ל שכתב שם גבי דאפסדתן כוורי בזוזא והיינו בשכרו דקתני טול דינר שאתה מפסיד כאן והעבירני ע"כ משמע דצריך שיהא ההפסד שוה מ"מ בנ"ד כ"ע מודו מטעמא דרגילות לתת שכר הרבה כדכתיבנא אע"פ שלא יהא ההפסד שהפסיד מטריקול"ה כ"כ כמו השכר שנותנים לו כאן: הכלל העולה דהדין עם החכם השלם כה"ר שלמה מבורך נר"ו ולענין השבועה על השכר שעבר ודאי דאפילו השכירות בשטר השוכר נאמן לומר שפרע אחר שעבר הזמן וכיון דזמנו לפרוע כ"כ בכל שבת ודאי דעבר הזמן מקרי וכ"כ הטור בסי' שי"ז דאפילו השכירות בשטר אם עבר הזמן נאמן לומר פרעתי וכתב הריב"ש בסימן ש"ג דאפילו כתוב בשכר השכירות וקנינא מיניה על כל מאי דכתיב לעיל נאמר דקאי קנין אשכירות ולא אפרעון ונאמן לומר פרעתי ואם כן לפי זה הקהל באמנים בשבועתם לומר פרעתי אבל מ"מ אני חוכך בדין זה מפני שכתוב בשטר ונאמנות וכו' וא"כ משמע דהאמינוהו הקהל לחכם הנז' ואם כן הוא נאמן לומר פרעתי. איברא דלא ראיתי בשטר השכירות שהוזכר קנין כלל ואף על גב דפועל כיון שהתחיל במלאכה הרי היא לו במקום קנין ואין ב"ה יכול לחזור בו בה' פועלים סי' של"ג דאם חזר ב"ה אחר שהתחילו במלאכה ינתן לו כפועל בטל מ"מ לענין הנאמנות איכא מ"ד דצריך קנין עליו ואף ע"ג דבריש הלכות נאמנות כתב הטור דכשהתנה בשעת הלואה אינו צריך קנין וזאת היא סברא מוסכמת מרוב הפוסקים ושעת התחלת המלאכה לפועל היא כשעת הלואה מ"מ בה' כתב ידו סימן ס"ט כתב ואם כתב בו נאמנות שהאמינו עליו ועל יורשיו וכו' וי"א שצריך שיקנה בקנין על הנאמנות משמע דלא מהני אא"כ יקנה על הנאמנות בקנין ואפי' בשעת הלואה דהם לא חלקו בכך וכן נראה מדברי בעל התרומות שהביא סברא זו דמשמע דאית להו דהא דאמרינן מתנה שומר חנם להיות כשואל לא נאמר לענין נאמנות אלא נאמנות צריך קנין יע"ש שער כ"ו והתם בשעת הלואה משמע ומ"מ משמע דבעי קנין וכיון שכן דיש אומרים אמרי הכי י"א תרי משמע וכבר נודע דכיון דאיכא תרי יכולים לומר המוחזקים קים לן כוותייהו ויהיו הקהל פטורים בשבועתם אלא שמ"מ יש להחמיר מכח השבועה אשר בשטר וכיון שהאמינוהו בשבועה שכן כתיב בשבועה על כל הכתוב בשטר זה מראש ועד סוף וא"כ משמע דקאי נמי אנאמנות ראוי להחמיר בשבועה ולומר דמהני נאמנות וכ"ת זיל לאידך גיסא כיון דמן הדין אינם חייבים דמצי למימר קים לי גם מכח השבועה אינם חייבים דמעון אין כאן שבועה אין כאן וכדכתב הרב מהריב"ל ז"ל בסוף חלק ב' מ"מ דעת הרב מורי ז"ל בפסקיו הוא בהפך אלא דאע"ג דמכח הדין אינו חייב ראוי להחמיר מכח השבועה כדכתיבנא ולכן אני אומר הירא את דבר ה' יהא נזהר מעונש שבועה ויאמינהו להחכם שנז' אף ע"ג דמכח הדין הדין עם הקהל הנלע"ד כתבתי וחתמתי: הקטון חייא אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: רכח שאלה שמעון ולוי אחים קנו חזקת בית א' בהמתנה מיהודה בכ"כ ואילנסייאש כך וכך ואילנסייאש בכל שנה עד תשלום ג' שנים ועשו שטר חוב ביניהם וליפוי כח מיהודה שעבדו האחים ג"כ הבתים הנז' והנה לזמן פרעון הא' מהואלינסייאש נפלו דברי ריבות בין האחים הנז' עם יהודה הנז' ובא יהודה ואמר לעדים החתומים על השטר שילכו להעיד לפני ערכאותיהם והעדים לא רצו ללכת רק קראו לאחים הנז' ודברו על לבם ויתפשרו אותם בזה האופן שהפרעון הא' יהיה בכ"כ ואלינסייאש והפרעונות אחרות יפרעו בכ"כ מעות בעין ליהודה והבתים הנז' יהיו ג"כ משועבדות ליהודה ובזה נתפייסו הב' כתות אך יהודה טען ואמר שהיה רוצה שיהיה קיים בידו השטר הא' מהואלינסייאש שהיה ירא אולי בתוך זה הזמן נתנם במתנה לאחר כמו שנתברר הדבר אח"כ או משכנו אותם ונמצא שמה שמשעבדים לו עכשיו הוה ליה כמאן דליתיה שכבר קדם אחר וזכה בהן אשר על כן באו האחים הנז' לו וא"ל שיעשה השטר עצמו אות באות אך שבמקום סכום ואלינסייאש יכתבו סך ממעות באופן שישארו הבתים משועבדות לו כבתחלה והעדים הראשונים הם הם העדים עצמם ובזה נתרצו ונתפייסו והעדים בראותם שנתפייסו הב' כתות ושאלו לחכם העיר אם יוכלו לעשות כדבר הזה ואמר להם כיון שאתם מתרצים בזה שיוכלו לעשות כן חתמו העדים כדי לתווך השלום ביניהם והנה לזמן הפרעון הב' כתות לחרחר ריב על ענין ירידת המעות והלכו לפני דיין מישראל והדיין עצמו הוא היה מחזיק הריב עד שבהמשך הדברים הוציא לעז בעדים אשר על כן בא השואל לשאול אם יש בזה הענין שום צד פסול כלל כיון שהעדים לש"ש כוונו לשום שלום ביניהם ובפרט שהב' כתות נתרצו לעשות השטר הזה בזה האופן דמה דאמרינן שטרי חוב המוקדמים פסולים ה"מ היכא שהעדים מכוונים להעיד לחייב את הלוה שלא מדעתו אבל היכא שהוא מדעת הלוה כנ"ד לא. ועוד שבנ"ד העדים מהשטר הא הם הם העדים מהשטר הב' ועל האמת חתמו ולא היה הפרש מהשטר הא' לב' רק מואלינסייאש למעות ועוד שהעדים הם שלשה לכן יורנו מורנו וגאוננו אורנו אור ישראל והדרו הדין ומה' יהיה משכורתו שלמה: תשובה נראה לי ודאי דאין ראוי לפסול העדים על כך אדרבה אני אומר שיש פנים להכשיר השטר כמו שאבאר בה"י תנן בפרק גט פשוט מי שנמחק שטר חובו יעמיד עליו עדים ובאים לב"ד וכתב הטור בח"מ סימן מ"א אבל עדים בלא ב"ד לא יעשו שטר מזמן שנמחק וכיוצא בזה אמרינן בההוא פרקא גבי מי שפרע מקצת חובו דב"ד מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן א' ואמרו שם טעמא בשלמא ב"ד אלימי לאפקועי ממונא אלא עדים שעושים שליחותם חוזרים ועושים שליחותם: איברא דראיתי תשובה להרא"ש כלל ס"ח סימן כ"ז הוזכרה בב"י בסימן הנז' דפליג על הטור שכתב שם וז"ל ולא מבעיא זה שנכתב בטעות אלא אפי' נכתב בדין ובא ליד המלוה וידעו העדים שנקרע או נשרף ולא נפרע כותבים למלוה שטר אחר כדאיתא בפרק ג"פ תיר מי שבא ואמר אבד שטרי וכו' אין כותבין בד"א בשטרי הלואה וכו' והא דאין כותבין בשטרי הלואה היינו כשאין ידוע לעדים אבל כשידוע לעדים שאבד כותבין לו שטר אחר כמו בשטרי מקח וממכר ולא אמרי' עשו עדים שליחותם ע"כ משמע דאית ליה דמתניתין דנמחק שטר חובו וכו' דצריך לבא לב"ד היינו משום דהם עדים אחרים אבל עדי השטר עצמם דידעו שנאבד או נמחק כותבין וזה דבר תימא בעיני דבפ' גט פשוט על ההיא דאמרי' עשו עדים שליחותם הקשו ולא והא אמר רב יהודה אמר רב עדים כותבין עשרה שטרות על שדה אחר ופי' רשב"ם מי שאבד שטרו ואמר לעדים כתבו לי אחר חוזרין וכותבין אפי' עשר שטרות זה אחר זה ותירצו רב יוסף אמר בשטר מתנה וכו' משמע דהעדים עצמם אין יכולים לכתוב שטר אחר אפילו שידעו שנאבד משום דעשו עדים שליחותם. ותו קשיא דהוא עצמו כתב בכלל צ"ד וז"ל ומה ששאלת אם יכולים ב"ד לעשות שום דבר בזה אם היה עד א' שמעיד על כך היו כותבין לו שטר אחר אבל כיון דליכא תרי סהדי לא מצו ב"ד למכתב שטרא אחרינא וכו' משמע לכאורה מהלשון דב"ד הוא דכותבין ולא עדים הפך הנאמר בכלל ס"ז. ותו קשיא דבכלל צ"ד כתב דאפילו נאבד אין כותבין לו ב"ד שמא ימצאנו אלא אם יש ערים שנשרף זולת באותו הנדון שנפל מיד אחר וכ"כ הטור בשמו סימן מ"א ובכלל ס"ז כתב דאפילו שידעו שנאבד לחוד סגי ואע"פ שקושיא זו איתא ג"כ בדברי הטור שכתב שם וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה וכו' או כיוצא בו כגון שידוע לעדים שאבדו וכו' ובתשובה אחרת כתב וכו' הרי התשובות שהביא הטור סותרות זו אינה קושיא דבתשובות הרא"ש ז"ל, ראיתי שאין כתוב שם אלא כיוצא בו לבד והאי כגון הוא פי' הטור דפריש