לחם רב (ל"לחם משנה") קפז

התוספת שהוסיף לה מדעתו ואמרו בלשון אם הוי אסמכתא א"נ דמקרי גזים בשלמא לענין הכתובה לא הוי גזים כדכתיבנא דהוא דבר שהביאה ועל תנאי זה הכניסה אבל לענין התוספת מקרי גזים ואולי י"ל דהתוספות הוי כתובה עצמה ולא שייך ביה גזים ומ"מ עדיין צריך עיון בהא אך בנ"ד ודאי הוי גזים כדכתיבנא: וכי תימא כיון דאתה מבטל התנאי יחזור לה הט"ו אלף דעל תנאי זה נתן לו לזה אני אומר דכיון דתנאי אין כאן נאמן הבחור בשבועתו לומר שהמעות שלו היו ובשביל אונס עשה מה שעשה ולשון השטר מסייעו שאומר שהם מנכסי עזבון ירוש' זקנו המגיע לו וכ"ת הרי בנ"ד איכא שבועה ואף על גב דמכח התנאי אינו חייב הוא חייב מכח השבועה דע כי הרב מהריב"ל ז"ל חלק בכמה פסקים מכח תשובות הרשב"א ז"ל הסותרות זו לזו דבדבר שהוא מסופק בדין ויש פנים לכאן ולכאן דאיכא פלוגתא דרבוותא אמרינן דכי נשבע לא נשבע בלא על דעת מה שהדין יחייב אותו ואם קנין אין כאן שבועה אין כאן ובנ"ד ודאי דיש ספק הרבה כל הצדדים שכתבתי לעיל ועוד דאיכא כמה רבוותא דסברי דבקנין ומעכשיו מסלק האסמכתא וא"כ ודאי דלפי דבריו ז"ל נאמר דקנין אין כאן שבועה אין כאן: איברא דהרב הגדול מורי ורבי ז"ל חולק על הרב מהריב"ל ואומר דאדרבה כל דבר שיש ספק דפלוגתא דרבוותא אף על גב דהמוחזק יכול לומר קים לי היכא דנשבע אמרינן ליה הרי עליך ספק שבועה והוי ספקא דאורייתא ולחומרא וחייב לקיים ולדבריו ז"ל דעתי נוטה וא"כ בנ"ד דאיכא ספק דלפי קצת רבוותא כיון דיש קנין ומעכשיו אין כאן אסמכתא אמרינן ליה קיים שבועתך דלדברי אלו הפוסקים אתה מושבע ועומד וספק של תורה להחמיר אלא שאין אנו יכולים לכופו כיון דחולק על דברינו הרב מהריב"ל ז"ל ויש לו אילן גדול להתלות בו ועוד דנ"ד דהוי אשה שאין לה וסת הוי מילתא דלא שכיחא והרב מהריב"ל ז"ל כתב בחלק ב' שאלה כ"ב גבי אשה שמחמת לידתה נתקלקלה דיכול לישא אחרת עליה ויכול לומר אדעתא דמילתא דלא שכיחא כי האי לא נשבעתי אבל מ"מ כתב שאינו יכול לגרשה מכח השבועה א"כ בנ"ד נמי לא יגרשנה אלא ישא אחרת עליה ושפיר דמי ויוכל לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי ונסתלק עונש השבועה ולענין הממון נראה דלא יועיל לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי אלא שהוא פטור מהט"ו אלפים מהטעם דכתיבנא אם ישא אשה אחרת עליה ואעפ"י שכל מה שכתבתי הוא להחזיק ממון וכדי שהבחור יקיים מצות בוראו לקיים פריה ורביה איני אומר כן שיסמכו על דעתי אלא א"כ יסכימו בדבר גדולי רבני גאוני עירנו ישמרם צורם: הקטון אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: רכו שאלה ראובן מכר לשמעון תכשיט זהב משובץ באבנים טובות ומרגליות בסך ידוע ובראותו שמעון כי לא נמצא בעיר מי שיהיה בקי באותם האבנים טובות שלהם אל ארץ אחרת אשר שם אנשים בקיאים בשווי אותם אבנים טובות ומרגליות כדי להראות להם וכאשר הראה אותם שלוחו לבקיאים השיבוהו כי לא היו שוים מחצית הסך שקנא' וכשמוע שמעון הדבר בא לחזור בו ולבטל המקח מטעם האונאה הגדולה אשר נמצא במקנה ההיא יותר מפלגא ואם נשתהא מעת שקנאם עד היום היה מטעם ששלחם לארץ אחר' להראותם לבקיאים בהם ילמדנו רבינו אם שמעון יכול לבטל המקח מכח טענותיו אלה ושכר אדוננו גדול מעל שמים: תשובה גם כי היום מרי שיחי אדברה נא בצר רוחי אל הלקח ארון האלהים עטרת ראשנו הרב הגדול מורי ורבי הכ"מ ובתוך שבעה אנכי היום בכל זאת לדרישת בקשת השואל אחוה דעי וגם כי הדבר פשוט מצד עצמו דדין זה כתבו הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות מכירה וז"ל וה"ה למוכר ספרים אבנים טובות ומרגליות שיש ללוקח לחזור עד שיראה אותם לתגרים הבקיאים בהם בכל מקום שהם שאין הכל בקיאים בדברים אלו לפיכך אם לו היה מכיר באותה מדינה והוליך המקח למקום אחר או שבא הבקי לאחר זמן מרובה והודיעו שטעה הרי זה חוזר ע"כ ויש להסתפק קצת היכא דהיה יכול לשלחו לעיר אחרת להראותו לתגר ושהה זמן הרבה ואח"כ הלך לעיר אחרת והראהו שם וידע שנתאנה מי אמרינן כיון דהיה יכול לשלחו מיד ולא שלח דמחל ודמי למאי דכתב הטור בשם הרא"ש בסימן רכ"ז גבי שהה יותר מכדי שיראה לתגר וז"ל ואם נתעצל ולא חקר לידע אם נתאנה בלא עיכוב אונס מחל על אונאתו ע"כ א"כ הכא נמי נימא כיון דנתעצל ולא שלח מיד לעיר אחרת להראותו ושהה יותר מכדי שהי' יכול לשלחו שם ולהראותו דמחל ומ"מ מסתברא לי דאפילו שהה הרבה אין בכך כלום ויכול לחזור אם אחר שהלך לאותה העיר אשר שם הבקי אמר לו שנתאנה וחזר בו אפילו שלא הלך שם אלא לאחר זמן מרובה דודאי יש לחלק בין הא לההי' דהרא"ש דהתם כיון דהוא בעיר הי"ל לשאול ולחקור וכיון דנתעצל מחל אבל הכא כולי האי טרחא לשלוח הדבר לעיר אחרת ולהוציא הוצאות בכך לא רצה לטרוח ומשום האי לא אמרי' דמחל אלא אחר ששלחו לעיר אחרת והראהו לבקי ושתק אז ודאי מחל אבל בלאו הכי לא כדכתיבנא וסברא נכונה היא בעיני הנלע"ד כתבתי: המר ונאנח. הק' חייא אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: רכז גם בעיני יפלא הפלא ופלא על ק"ק קאסטוריאה כי ידעתי גם שמעתי אשר הם אנשי חיל יראי אלהים איך פרקו עול מעליהם עול השבועה והקיום אשר להם עם החכם השלם כמהר"ר שלמה מבורך נר"ו לזמן ג' שנים אך אמנה הלא לאמונה אמרתי אולי נפל להם שום ספק בדין זה ואחרי אשר יעלה ויבא ויגיע אליהם דברי הרב הגדול מורי ורבי נר"ו גם דברי החכם השלם הרב כהן צדק נר"ו אשר פסקו הדין במוחלט דהדין עם החכם השלם נר"ו לא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קונם. ואף אמנה כי הרבנים הנז' האריכו למעניתם ספיר גזרתם נאמנים כל פקודם בכל זאת לא נסוג אחור ימיני כעני המלקט לקט שכחה לתורה ולתעודה ואומר דהרב כהן צדק נר"ו העלה בסוף דבריו דג' מחלוקות בדבר לסברת התוספות ורבינו מאיר המתנה עם חבירו לעשות לו איזה מלאכה או שליחות וקצב לו שכר ידוע כל שלא הפסידו ממקום אחר כיוצא בו יכול לומר משטה הייתי בך אם לא קנו מידו ולסברת רבינו שמחה אע"פ שלא הפסידו ממקום אחר כיוצא בו מ"מ אם הוא רגילות לתת שכר באותו דבר יותר מכדי טרחו נותן לו שכרו משלם ולסברת המורה אפילו לא הפסידו ממקום אחר כיוצא בו וגם אין רגילות באותו דבר לתת שכר יותר מכדי טרחו ואין רגילות לקצוב כך נותן לו שכרו משלם דכללא כייל המרדכי בשם המורה דכל מילתא דפועל אינו צריך קנין ע"כ דקדק הרב מדברי התוספות בפרק הגוזל בתרא שכתבו גבי ברוב ודורמסקין וכו' וצ"ל כגון דליכא למימר משטה אני בך שהוא מפסיד במקום אחר כיוצא בו דלית ליה חלוק שכתב רבינו שמחה דהיכא דרגילות ליתן אותו השכר אינו יכול לומר משטה אני בך ולהכי מוקמי התוספות ז"ל ההיא ברייתא דלהביא כרוב כגון שמפסיד במקום אחר אבל לרבינו שמחה שכתבו תשובות השייכות לספר נזיקין בסי' כ"ב וכן המרדכי בפ' הגוזל בתרא דמחלק החלוק שכתבתי מוקי לההיא ברייתא דלהביא כרוב וכו' שנותן לו שכרו משום דהוי רגילות לתת בעד רפואות הרבה כמו שכתבו שם תשובות השייכות וכן המרדכי במקומות הנז' ואני בעניי ראיתי שהתוספות בפרק מצות חליצה חלקו חלוק של רבינו שמחה שכתבו שם דף ק"ו וז"ל אין לו אלא שכרו היינו דוקא כגון ששואל דבר גדול במקום שאין לוקחין אלא דבר מועט וכן ההיא דהגוזל בתרא גבי הלך להביא דורמסקין לחולה דאין לו אלא שכרו אבל היכא שלוקחין דבר גדול התם אין יכול לומר משטה אני בך וכו' גם הרא"ש שם בפסקיו כתב כיוצא בזה משמע דאית להו חלוק של רבינו שמחה: איברא דקשיא ליה שם בדברי התוספות שכתבו ההיא דכרוב אין לו אלא שכרו לבד ובפרק הגוזל הביאו ההיא ברייתא ואמרו שם נותן לו שכרו משלם דמשמע אפילו שלוקח יותר ממה שהוא הרגילות וכמו שכתבו הם בפרק הגוזל בתרא דהכי דייק לישנא דמשלם ואפילו תאמר דבפרק מצות חליצה לית להו ההוא פירושא ולא דקדקו מלת משלם אלא פירשו שלא שכרו יותר ממה שראוי לו ונותן לו שכרו משלם ר"ל מה שראוי לתת לו אם קצב עצמו אבל אם קצב יותר לא יתן מ"מ פירוש זה אי אפשר דא"כ מאי פשיט תלמודא בפרק הגוזל בעיא גבי אומר לחבירו אני אציל את חמור שלך ותתן לי דמי חמורי ובעי התם ירד להציל ולא הציל מהו ופשט מברייתא דלהביא כרוב וכו' דנותן לו דמי החמור שלו ופריך למ"ד דאין לו אלא שכרו הא מאי פשיט התם אינו נותן לו אלא שכרו הראוי לו לבד אבל כאן גבי חמור נותן לו דמי חמורו שהוא יותר מהשכר הראוי אלא ודאי שצריך אתה לומר דהתם ע"כ נותן לו יותר ממה שראוי לו וכ"כ שם נ"י וז"ל וכן נראה מדדמי לה להא דירד להציל שנותן לו דמי שלו ע"כ משמע דמוכרח לפרש כן בפשט השמועה כדכתי' ומזה נמשך אצלי קושיא אחרת לפי מה שכתבו תשובות השייכות לספר נזיקין והמרדכי דהרפואות הוי דבר רגילות ליתן בהם הרבה א"כ מאי פשיט תלמודא בעיא בפ' הגוזל נימא דהתם נותן לו שכרו משלם מפני שכן דרך לתת בעד רפואות החולה הרבה מה שאין כן בחמור שאין דרך לתת דמי חמור שלו בעד הצלת חמור אחר ואולי י"ל דלא אמרו שם דרפואות דרך ליתן דמים מרובים אלא רפואות חשובות כמו סמנין שאינן מצויין חבל לא כרוב ודורמסקין שהוא דבר מצוי הרבה: ומ"מ קשה הרב הכהן נר"ו אשר כתב דרבינו שמחה מפ' ההיא ברייתא דחולה משום דרגילות לתת שכר הרבה דא"כ לא פשיט תלמודא ולא מידי וליישב דברי התוספות בפרק מצות חליצה מה שהקשיתי לעיל נראה לי דהתוספות אית להו ג"כ בפרק מצות חליצה דברייתא דכרוב איירי בנותן לו יותר מהרגיל ואיירי כשמפסיד יותר ממקום אחר אבל אינו מפסיד אינו נותן לו אלא שכרו ומ"ש בפרק מצות חליצה וכן ההיא דהגוזל בתרא דאין לו אלא שכרו וכו' לאו משום דברייתא קאמרה דאין לו אלא שכרו אלא אדרבה שכרו משלם קאמרה אלא טעמא דהתם הוי מפני שמפסיד במקום אחר אבל אם אינו מפסיד אין לו אלא שכרו ולזה אמרו דטעמא דאין לו אלא שכרו כשאינו מפסיד מפני ששואל דבר גדול ודברי התוספות מ"ש בפרק הגוזל ובפ' מצות חליצה א' הם ודוק. ולפי זה נמצאו דברי התוספות והרא"ש ורבינו שמחה שוים דכלם מחלקים בין היכא דהדבר שנותנים שכר הרבה לאין נותנים שכר הרבה והטור בה' פועלים סימן של"ה ובהלכות אבדה סימן רס"ד כתב דינים אלו כפשטן ולא חלק בחלוק זה אבל מ"מ אני תמוה קצת דביו"ד בהלכות חולה סי' של"ו כתב דמי שיש לו סמנין וכו' אפילו פסקו בדמיהם הרבה אין לו אלא דמיהם אבל שכר הרופא כל מה שקצב צריך לתת לו משמע קצת דהוא מחלק חלוק זה דהסמנין אין רגילות