לחם רב (ל"לחם משנה") קפו

יצאו לסבה שמנגדי ראובן שמו עליהם ראש וקצין על כרחם שלא בטובתם וא"כ אין בראובן עון אשר חטא ותנאי זה הוא בטל ומבוטל אליבא דכ"ע דכיון שראובן לא הוציאם יוכל להיות מרביץ תורה עליהם כ"ש שאין אנו צריכים לכך שהנזירות מעיקרו הוא מבוטל והותרה שבועה מעיקרא ודברים אלו פשוטים בעיני ברורים כשמש: הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה רכה שאלה ראובן היו לו בנות האחת נפטרה בחייו והניחה בן אח"כ הלך ראובן לדור עם הבת האחרת שהיתה נשואה לבן אחיו של ראובן ונפטר ראובן ושאל בן הבת הנפטרת מחתנו של ראובן חצי עזבון ראובן כי הוא היה מוחזק בכל נכסי ראובן והשיב חתנו של ראובן כי ראובן צוה שלא יתנו לבן הבת הנפטרת אלא שלשלת זהב מחמשה אלפים לבנים והשארית שיהיה הכל שלו והבחור אומר לא היו דברים מעולם באופן כי על כל דברי ריבות נתפשרו ביניהם שבחור הנז' יקח בת חתנו של ראובן הנז' לאשה ונדר לו ארבעים אלפים נדוניית לבתו וגם נתן לו לחשבון ירושתו הנוגע לו מראובן עשרים אלפים בזה האופן השלשלת מזהב וחמשה עשר אלפים אחרים והתנו ביניהם בתנאי כתובה בשבוע' שהבחור הנז' לא יוכל לישא אשה אחרת על בתו ולא לגרשה עד עשר' שנים ואם יגרשנה בתוך עשרה שנים או ישא אשה אחרת עליה בתוך עשרה שנים שמלבד הנדונייא שיחזור לה ט"ו אלפים לבנים אשר נתן לו מנכסי עזבון ראובן והנה עתה יש ארבעה שנים אשר נשאה והבחור הנז' רוצה לגרשה או לישא אשה אחרת עליה ואומר כי אינו רוצה ליתן לה הט"ו אלפים הנז' כי התנאי שעשה היה אונס גמור כי חתנו של ראובן היה מוחזק בנכסי ראובן ולא היה לו מה לעשות כי בימים ההם לא היו שופטים בארץ ולא היה לו לעשות תנאים ופשרות בחלק הנכסים שלו. עוד טענה אחרת שניה טוען הבחור הנז' כי ח"ו הוא לא היה מגרשה אם היתה כדרך הנשים ראויה לילד כי היא קרובתו בת דודתו אלא הסבה שרוצה לגרשה או ליקח אשה אחרת עליה כי היא בת כ"ב שנה ולא ראתה אורח כנשים ואין לה סימני אשה הראויה לילד והוא טוען האמת הגם כי נתחייבתי לעמוד עמה ולהמתין עשרה שנים כי חשבתי היא כדרך נשים ובזה הזמן ילד אבל לזאת מה לי עתה מה לי זמן הרבה כבר אינה ראויה לילד ולמה לי להמתין ואני רוצה לגרשה או ליקח אשה אחרת עליה כי לא תהו בראה וה' יודע כמה חייו ורצונו לקיים מצות פריה ורבי' כי כשנתחייב להמתין היה חושב תהיה ככל הנשים אבל עתה שאבדה התקוה רצונו להשאיר אחריו ברכה יורנו מורה צדק אם זה הבחור ישא אשה אחרת אם יתחייב להחזיר ליורשי חמיו הט"ו אלפים לבנים הנז' הואיל לא נתחייב בשבועה אלא שלא ישא אשה אחרת בתוך עשרה שנים להחזיר לו או ליורשיה הט"ו אלפים הנז' והוא לא עלה בדעתו אלא לעמוד עמה לעולם כי חשב יהיה ראויה לילד אבל עתה בנולד זה אשר לא עלה על לבו לא נתחייב לבטל המצוה וה' יגדיל יאדיר תורתו אמן: תשובה מה שטען הבחור דהיה אנוס כשעשה החיוב ההוא לתת הט"ו אלפים לבנים אין בדבריו ממש דאם נאמר דהט"ו אלף לבנים לא היה הדבר ברור שהיו שלו אלא שנתנם לו חמיו על תנאי זה ובזה נחו שקטו המריבות אשר בינו ובין חמיו א"כ דבר זה כמו פשרה הוי והרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מהלכות מכירה דפשרה הוי כמכר וצריך מסירת מודעא ואונס והגם כי הרב מוהריב"ל ז"ל בח"א סימן כ"ח כתב דמשמע מתשובת הרא"ש כלל ע"ג דפשרה כמתנה הוא עצמו כתב דאין הדבר מבואר דכשיעיין המעיין ימצא מקום לחלוק ואני בעניי הארכתי בפסק אחר לישב דעת הרא"ש ז"ל באותה תשובה והעלתי שדעתו כדעת הרמב"ם ז"ל וא"כ בנ"ד דליכא לא מסירת מודעא ולא עדים שהכירו באונסו פשיטא דאין בדברי הבחור כלום בטענתו הראשונה ואי חשבינן לחיוב זה שנתחייב הבחור ויהיב דאלו המעות שלו היו כדמוכח לשון הכתוב בכתובה שאומר שהם נכסי עזבון זקנו והוי כתליוה ויהיב מ"מ בעינן עדים דידעינן באונסיה מיהא אע"ג דלא בעי מודעא וליכא בנ"ד: גם טענתו השניה לאו כלום הוא דהרמב"ם ז"ל בפרק כ"ד מהלכות אישות וכל הפוסקים זולת הראב"ד ז"ל בהשגות סוברים דאיילונית שלא הכיר בה יש לה תוספת אע"ג דאין לה כתובה מפני דכיון שחייב עצמו מדעתו גמר בדעתו לחייב בכל גוונא ולא חשש לשמא תמצא אילונית ורצה ליזוק בנכסיו והרי התם אעפ"י שלא הכיר בה והיה מקח טעות שהיא אילונית והיינו יכולים לומר דאדעתא דהכי לא הוסיף לה מ"מ אמרינן שחייב עצמו בכל גוונא כ"ש כאן דאין לה שום סימן מסימני אילונית שהן ד' שהזכיר הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות אישות שאין לה דדין ומתקשה בשעת תשמיש ואין לה שיפולי מעים וקולה עבה דלא אמרינן הכא דאין לה מה שחייב עצמו מדעתו ורצונו לתת לה דהוא התוספות שהוסיף לה מדעתו ואעפ"י שהוא אומר שהיה באונס לאו כל כל כמיניה כדכתיבנא א"כ ודאי אין לבחור זכות מטענה זכות דכיון דלא שהתה עשר שנים ודאי דעומד בחיובו ונתבטלו טענותיו ראשונה ואחרונה אבל אני רואה זכות לבחור מצד אחר דכיון דכפי הנראה מלשון הכתוב בכתובה משמע דאלו המעות היו מעזבון זקנו ומן הדין היו שלו א"כ תנאי זה שהתנה הוי אסמכתא דהרי איכא כאן גזים וכמי שכתבו כל הפוסקים דהיכא דמתחייב עצמו בדבר שאינו חייב מן הדין נקרא גזים כמו אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי וכן נתבאר בדברי הטור בח"מ סימן ר"ז בשאלת הרא"ש ז"ל וכמו שהאריך שם הרב ב"י דמילתא כי האי מקרי גזים וכיון שכן לרובא דרבוותא דכללו דיני אסמכתא אית לן אסמכתא בנ"ד דאי לשיטת התוספות והרא"ש הרי יש כאן גזים כדכתיבנא ומקרי אסמכתא ואי להרמב"ם הוא כתב בפ"י מה' מכירה שכל האומ' אם יהיה אם לא יהיה לא גמר והקנה ואי להרשב"א ז"ל שכתב הטור בסימן ר"ז שאמר שיגע ומצא ונתן כלל שכל שהוא בדרך קנס הוי אסמכתא וכמ"ש הרב ב"י בסימן הנז' בשמו נ"ד נמי הוי קנס דחייב עצמו בדבר שאינו חייב א"כ לרובא דרבוותא הוי אסמכתא ובענין חלוק דאסמכתא איכא פלוגתא דאיכא מ"ד דבקנין לחוד מבטל אסמכת' דהוי מעכשיו ואיכא מ"ד בקנין ומעכשיו מבטל ואיכא דאמרי דבעי ב"ד חשוב ואיכא דאמרי דאפי' ב"ד חשוב לא מהני בשום אסמכתא אא"כ התפיס זכיותיו וכ"כ שם הרב ב"י בסי' הנז' דף רי"ג וז"ל דאלו לר"ת שום אסמכתא לא קניא אפי' קנו מידו במעכשיו ובב"ד חשוב אלא א"כ התפיס וכו' ולפי מה שאמר המרדכי לדעת ר"י בשם ר"מ דקנין בב"ד חשוב לא מהני אלא כשאומר אי לא אתינא אני מודה ששטרותי מזוייפים וכו' וכתב עוד שם שהרא"ש מפרש דברי הרי"ף והגאון דשום אסמכתא לא קניא אפי' בב"ד חשוב ומעכשיו בלא מתפיס א"כ איכא כמה רבוותא דסברי דאפילו בית דין חשוב ומעכשיו לא מהני: א"כ אפי' שהיה בשטר הכתובה ב"ד חשוב לא מהני כיון דאיכא כמה רבוותא דסברי דלא מהני כדכתיבנא יכול המוחזק לומר קים לי כוותייהו כל שכן בהצטרף לזה סברות האומרים דב"ד חשוב צריך שיהא סמוך או בי דינא דאלים כבי דינא דרבי אמי ורבי אסי דהשתא ליכא שום חד מהני וא"כ לא מפקינן ממונא כיון דאיכא כל הני פלוגתי והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעויין בב"י בסי' הנז' כי הדברים ארוכים מ"מ למדנו דאין להוציא ממון כיון דאיכא ספקא דפלוגתא דרבוותא ועל כן תמהתי על הרב מהר"י ן' לב ז"ל בח"א ריש כלל י"ט שכתב דאי כתוב ב"ד חשוב בשטר ליכא אסמכתא ועל פי זה פסק להוציא ממון והדברים תמוהים בעיני כיון דאיכא כל הני רבוותא דפליגי כדכתיבנא ואולי הרב לא סמך אלא על הטעמים אחרים שכתב ועשה לטעם ההוא סניף לאחרים: מ"מ בנ"ד נראה לי דזכה הבחור בדינו דכפי הנראה היה מגיע לחלק ירושתו הט"ו אלפים לבנים כדכתיבנא וחייב עצמו בדבר שלא היה חייב וכי תימא לא הוי גזים משום דלא היו מעות אלו בבירור בחלק ירושת הבחור שהיה ערעור על זה ועם זה היה הפשר דבר שיתן לו אלה הט"ו אלפים בתנאי זה דאם היה ברור שהיו של הבחור למה הזכירו שנתן לו אלה החמשה עשר לחלק ירושתו לא היה לו להזכיר זה אלא שהבחור חייב עצמו לתת ט"ו אלפים יותר מהכתובה מנכסיו אם יגרש לאשתו או ישא אשה אחרת עליה ומדהזכיר שנתן לו הט"ו אלפים לבנים לחלק ירושתו משמע דלא היה נותנם לו אלא על תנאי כך וא"כ ליכא כאן גזים אלא מתנה על תנאי לזה אני אומר זיל לאידך גיסא אם אלו המעו' לא היה לבחור כלל זכות בהם למה הזכיר שנתן לו לחלק הירושה היה לו לומר שנתן לו חמיו מנכסיו אלא הט"ו אלפים לבנים על תנאי שאם יגרש לבתו או ישא אשה אחרת עליה שיתנם לה מדהזכיר בכתובה שהם מנכסי עזבון זקנו משמע שיש קצת זכות לבחור בהם וכיון דיש לו בו קצת זכות הוי גזים דאע"ג דמדברי רש"י בפ' איזהו נשך דקדקו תלמידי הרשב"א דבעינן שיאמר מילתא בהדיא דפי' בההיא דמניומי אם לא ימלא דבריו שיתן מאתים במנה וההיא דאמר רכ פפא גבי חמרא דכל דאי לא קני צריך לפרש לפי זה לדעתו דהיינו כי ההיא דחמר' שבזמן הפרעון היה ביוקר ולפי זה ג"כ מה שפירש רש"י שם גבי קרקע סוף סוף אסמכתא היא דטעמא משום דכל דאי לא קני היינו משום דבזמן הפרעון הקרקע מתיקר והוי גזים וכמ"ש הרב ב"י בסי' ר"ז דף רי"א בשם תלמידי הרשב"א ומה שהקשה עליהם הרב ב"י ז"ל דאמאי הוצרכו לידחק לתרץ דברי רש"י ז"ל גבי קרקע דבהדיא אמר טעמא משום דכל דאי לא קני אני תמוה עליו ז"ל א"כ אמאי לא מקשה להו דאי אפשר לפרש כן משום דהתלמוד קאמר בהדיא כל דאי לא קני אלא מאי אית לך למימר דלא אמרו כל דאי לא קני אלא כי האי דחמרא דאתמר עליה א"כ גם רש"י בההיא דקרקע דדמי לחמרא כדפי' תלמידי הרשב"א ז"ל לדעתו ז"ל כתב רש"י הלשון שאמרו בגמרא גבי חמרא דדא ודא אחת היא א"כ לרש"י בעינן מילתא יתירתא וכן פי' דבריו הרא"ש ז"ל בפ"ד נדרים מ"מ כל שאר הפוסקים כתב הרב ב"י דאית להו דלא בעינן מילתא יתירתא אלא כל דבר שאינו רגיל למכור כמו קרקע שכתבו התוס' באיזהו נשך וכיוצא בו מקרי גזים וגבי חמרא כתב נמוקי יוסף שכל שאתה מכריחו למכור מה שאינו רוצה למכור ואמר בלשון אם הוי אסמכתא ואפילו לרש"י ז"ל רצה הרב ב"י לפרש כן א"כ גם אני אומר בנ"ד כיון שאתה רואה שיש לו זכות באלו המעות ואתה מכריחו לעשות תנאי זה מקרי גזים דלא דמי לנדונייא שהביאה דהא ודאי חייב להחזיר דלא מקרי גזים דכיון איברא דעל תנאי זה הביאה לו א"כ כשהוא מבטלו מתבטל התנאי ויחזור לה נדונייתה דעל תנאי זה נתנה לו: איברא דלענין התוספת היה מקום לספק קצת היכא דמתחייב עצמו שאם ישא אשה אחרת יפרע לה נדונייא ותוספת כיון דמן הדין נושא אדם כמה נשים והוא מחייב עצמו בדבר שאינו חייב