לחם רב (ל"לחם משנה") קפה

הקהל לשנים ועברו ברית חלפו חק וא"כ אין כאן לא שלום ולא צדק אבל מלחמה ועולה במה שעשו ורמו לראובן וכיון שכן הרי זה תולה נדרו בדבר אחר שהוא פטור וכמו שאמרו בפרק פותחין קונם שאביה רע ואמרו לו כבר מת ועשה תשובה וכו' שהוא פטור מפני שתלה נדרו בדבר אחר איברא דראיתי להרב מהר"י קולין בשרש קפ"ב בנדון כיוצא בזה שכתב שם גם מה שטוען האיש הזה כי יסוד החתימה לאהבת השלום וכו' וכתב שם ואפילו לא היה נזכר שם אלא אהבת שלום הרי לא נכתב בלשון תנאי וכו' והביא ראיה מההיא דפרק השולח גבי משום נדר אני מוציאך דבעינן לשון תנאי ומ"מ בנ"ד מודה הרב הנז' דהרי מבואר הג' חלוקים שכתב ר"י ז"ל דאיכא דבר דבעי תנאי כפול ואיכא דבר דבעי גלוי דעת ואיכא דבר דאפילו גלוי דעת לא בעי והם מפורשים בפרק אלמנה ניזונת בדבור המתחיל ובין ולא אצטריכו ליה זוזי וכן במקומות אחרים והרב מהר"י קולין ז"ל אינו חולק על זה אלא שמדמה ההיא להא דמשום נדר אני מוציאך שכתבו שם התוס' דהם מהדברים דבעי תנאי כפול ולכך כתב דלא סגי לאהבת השלום לבד ובהכי ניחא ההיא דאביה רע דלא יקשה להרב מהרי"ק אבל נ"ד ודאי לא מבעיא דהוי מהדברים דסגי גלוי דעת אלא הוי מהדברים דאפי' גלוי דעת לא בעי דאיך יעלה על הדעת דנתקשרו כלם יחד ומהם עצמם ילכו להקים מרביץ תורה למי שהקימו כ"ש דאיכא גלוי דעת שכתוב בכתב לאהבת השלום וכו' ואין גלוי דעת גדול מזה וראיתי להרב מורי ורבי זלה"ה בפסקיו ח"ב סימן רצ"א שהביא שם תשובת הרא"ש ז"ל להכריח דבעינן נזירות ושבועה אזלינן בתר אומדנא חדא ההוא דכתב הרא"ש בכלל ל"ד על ענין ששדך ראובן בתו לבן שמעון ונשתמדה אחות המשודכת שכתב שם הרא"ש דלא נשבע אדעתא דאונס כזה שישא בנו אחות מומרת גם הביא שם תשובה אחרת על ראובן ששדך בתו לשמעון ונשבע לתת ד' אלפים זהובים ונתקלקלו החובות והשיב שאין צריך למכור ביתו וכלי תשמישו לפרוע וכו' משמע דאזלינן בתר אומדנא ואחרי שהאריך שם העלה וז"ל וא"כ הדבר תלוי באומד הדעת אם הדבר ברור מאד שנוכל לומר אנן סהדי דאדעתא דהכי לא נדר דאדעתא דהכי לא נשבע כי האי גוונא הוי נדר שגגה וטעות הא לאו הכי שאין הדבר ברור כל כך צריך שאלה וכו' א"כ נ"ד ודאי דכל שופט ישפוט בצדק דאפילו דלא יהיה כאן גלוי דעת הדבר ברור מאד שעל דעת כן לא נדר ראובן כל שכן היכא דאיכא גלוי דעת שכתוב שם לאהבת השלום כדכתיבנא: גם להרב המובהק נר ישראל הכהן הגדול נר"ו ראיתי שכתב בפסקיו ח"א סי' ל"ו וז"ל סוף דבר בהא סלקינן ובהא נחתינן כי מאלו הב' טעמים השבועה הנז' היא בטלה מעיקרא בלי שאלת חכם דאומדנא רבה דמוכחא דאדעתא דהכי לא נשבעו ואפילו מחמת השתי טענות שאמרתי שאין לסמוך עליהם להקל עכ"ז אם יראה בעיני הב' כתות דאותם הכוונות הם אומדנא דמוכחא ואדעתא דהכי לא נשבעו גם עליהם יש לסמוך ונקיים משבועתם ע"כ גם הרב מורי זלה"ה בפסקיו ח"ב סי' ע"א דף ס"ו כתב כיוצא בזה וז"ל לזה אני אומר לע"ד כ"א הם יאמרו שכשנדרו הנדר היה בחשבם שכיון שהת"ח הב' היה מסביר להם שיכולים לעשות כן כי הנדר חל על שבועה ומבטל אותה ויכולים להעמידו למרביץ תורה א"כ נראה בעיני דהוי כנדרי שגגות דלא חל וכו' עד כאן הרי שכתב שהדבר תלוי במה שיאמרו הם שחשבו כן אפילו שאינם ת"ח כ"ש היכא דהוי ת"ח דנאמן יותר וכמ"ש הרב מהר"ר אליה מזרחי ז"ל בתשובה סימן ע"ב גבי ראובן שהוציא שמעון עליו שטר שהוא חתום בו שכתוב באותו שטר שראובן נשבע בשם ה' וכו' ע"ד המשביע וכו' וז"ל שם לע"ד מילתא דפשיטא היא שהוא נאמן וכו' כדתנן בנדרים נודרים לחרמים ולהרגים ולמוכסין שהן של תרומה וכו' דאע"ג דקי"ל דברים שבלב אינם דברים לגבי אונסים שאני ואמרו שם וכל זה דוקא בע"ה אבל בתלמיד חכם אפי' שלא במקום אונס שרי ע"כ. איברא דקשיא לי על הרב דאמר שבגמרא אמרו שם כן ואני לא מצאתי כן אלא בתוס' בפרק שבועות שתים בתרא בדבור המתחיל אמר בלבו וכו' שחלקו התוס' כן לתרץ קושיא שהקשו שם דמשמע מהתם דאזלינן בתר דברים שבלב היכא דאין הפה מכחשו ובההיא דנדרים גבי נודרין לחרמין משמע איפכא וכתבו שם לתרץ הקושיא וז"ל דהתם איירי בע"ה דלא התירו לו אלא גבי אונסין כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים אבל לת"ח שרי אפי' שלא במקום אונס וכו' והכי נמי אשכחן בפרק ב' דנדרים דמפליג בין ת"ח לע"ה גבי נדר בחרם וכו' ואי הוה אמרי' דגבי אונס אפי' מדירו על דעתו שרי הוה אתי שפיר דבלא אונס אסור אפי' אומר בלבו כדמשמע בסוף פרקין וכו' ואם כוונת הרב הנז' ז"ל לומר כן על דברי התוספות שכתבו כן קשה דדברי התוספות ז"ל הם לחלק בכך מפני שהם סבורים דההיא דנודרים לחרמין וכו' לא איירי דמדירו על דעתו דאז אפי' לאנס אסור ולכך הוצרכו לחלק ולתרץ הקושיא דיש לחלק בין ת"ח לע"ה וכמ"ש בתר הכי ואי הוה אחרי' דגבי אונס וכו' משמע דתירוצא דעד השתא לא צריכנן ליה אלא משום דאית ליה גבי אנס במדירו על דעתו אסור אבל הרב הנז' ז"ל דסבור דאפילו מדירו על דעתו מותר גבי אונס דשאלה דידיה מדירו על דעתו הוא וכמו שכתב שם על דעת המשביע וכו' ומ"מ כתב דמצי טעין נשבעתי כדרך שנשבעין למוכסין וכו' משמע דאית ליה דההיא הוי אפילו במדירו על דעתו א"כ מהיכן ראה לחלק בין ת"ח לע"ה בכך דאין חלוק זה אלא כדאמרי' דהתם איירי גבי אונס היכא דאין מדירו על דעתו ואולי סובר הרב ז"ל דאע"ג דכתבו התוס' ואי הוה אמרי' דגבי אונס וכו' מ"מ התירוץ הראשון עדיין במקומו כדדייקו התוס' שם מדקאמר בגמרא לגבי אונסין אפשר וכו' ומלשון אפשר משמע כי ההוא תירוצא ומה שכתבו התוספות ואי הוה וכו' כוונתם לומר דאיכא תירוץ אחרינא ושניהם אמת ומ"מ דברי הרב ז"ל סתומים מ"מ למדנו דת"ח נאמן וא"כ ראוי להאמין לראובן הנשבע במי שאמר והיה העולם שאומדנא כזאת אלו היה עולה בדעתו לא היה נשבע ולא היה נודר כלל וכל העם אשר בשער ידעו יבינו כן וכמעט שנשבע שלא לצורך ת"ו וכ"ש שגלוי וידוע בכתב במה שכתוב לאהבת השלום כנז' ועוד דהרי כתב הרב ב"י בסי' רנ"ח בשם הרשב"א וז"ל נראין לי הדברים ברורים שכל שנדר ובא ואמר ע"ד כן נדרתי נאמן וכו' וא"כ מינה בנ"ד ראובן פטור מותר בלי שום ספק: עוד מטעם אחר יש לפטור לראובן זה דבכתב אינו כתוב שהיה בלי שום תנאי אלא סתם וראובן נאמן לומר שהיה תנאי בענין וע"ד כן נתקשרו כמו שכתבנו למעלה ואע"ג דאיכא פלוגתא דרבוותא גבי עדים שאמרו תנאי היו דברנו אחר שחתמו בשטר דאמרי' בס' האשה שנתארמלה דנאמני' משום דתנאי מילתא אחרית' דאיכא מרבוותא דפרשי לה דאין כתב ידם יממ"א דוקא אבל אם כ"י יממ"א הם פטורים וכמו שהאריך שם הר"ן בפי' ההלכות הרי הטור בסי' ס"ב הסכים דנאמנים בכל גוונא וכן דעת הרא"ש וכתב שם הטור טען הלוה השטר נעשה ע"ת וכו' נשבע המלוה כעין של תורה ונוטל חובו שהרי אינו עוקר בטענה זו גוף השטר והרי היא כטענת פרעון וכו' ונראה לפי דברי הטור ז"ל דתנאי הוי כפרעון ודאי ונאמן דהרי כתב שם הרב ב"י בשם ה"ר יהודה בן הרא"ש וז"ל וכתב עוד אם היתה השבועה כתובה בשטר עצמו ולא היה כתוב בו שלא יוכל לטעון שפרע והיה אומר שקיים שבועתו ופרע אע"פ שלא היינו יכולים לפוסלו מחמת השבועה דשמא פרע מ"מ צריך לפרוע השטר ע"כ משמע דבטענת פרעון נאמן לפטור עצמו מהשבועה וה"ה בתנאי דהוי כפרעון לדעת הטור דנאמן לומר כך וא"כ נאמן ראובן כיון שאין כתוב בשטר שלא היה שם תנאי ואע"פ שלא היה כפול אין קפידא דכבר כתבתי לעיל דזה מן הענינים שאין צריך תנאי כפול: איברא דיש לפקפק לפי דברי האחרונים שאומרים דאיירי באין כתב ידם יוצא ממקום אחר דנראה לדידהו דאינו נאמן בכך ומ"ש הטור דהלוה נאמן לומר שהיה שם תנאי לכאורה היינו דוקא למ"ד דאפילו בכתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים לומר תנאי היה אבל למאן דאמר דאינו נאמן לא דהוי כאלו העדים מעידים שאין שם תנאי: אך קשה לי דדברי הטור הם לקוחים מדברי בעל התרומות וכנראה שם מדברי הרב בית סף דבעל התרומו' כתב דין זה סתם ולא כתב בזה מחלוקת וכשכתב דין דעדים אומרים תנאי כתב ובזה יש מחלוקת בעלי הוראה וכו' משמע דבדינא קמא ליכא פלוגתא ואמאי הא לכאורה נראה דהא בהא תליא ומ"מ אני אומר דבענין נ"ד דאפי' מ"ד דאינו נאמן לומר תנאי היה כשכתב ידם יוצא ממקום אחר היינו לענין ממון אבל לא לענין אסור דע"כ אתה צריך לומר אפי' לסברא זו דאין זה כאלו כתוב בהדיא בשטר שלא היה שם תנאי דא"כ אפי' אין כתב ידם יוצא ממקום אחר אמאי נאמנים הא משוו נפשייהו רשיעי וכדהקשה הר"ן ז"ל בפי' ההלכות אלא ודאי ע"כ צריך אתה לומר דאינו כשמפורש בשטר כך אלא סתם הוה אלא שהלשון הסתום נוטה קצת לומר שלא היה שם תנאי ולכך כשכתב ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים לומר דהיה שם תנאי דהלשון הסתום נוטה יותר לומר דלא היה שם תנאי אבל כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר יכולים לפרש הלשון הסתום וכיון שכן במילתא דאיסורא ודאי דיכולים לפרש הלשון הסתום אף ע"פ שהוא נוטה יותר לצד אחר וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה הוזכרה בב"י סי' רכ"ח נראין לי הדברים ברורים שכל שנדר ובא ואמר על דעת כן נדרתי וכו' ואפילו תלה לאחר מכאן בדברים שהיתה כוונת השומעים בהפך וכו' והביא ראיה מההיא דנדר בחרם ואמר נדרתי בחרמו של ים וכו' א"כ גם כאן נאמר דיוכל ראובן לפרש הלשון הסתום אע"פ שנוטה לצד אחר והוא נאמן בינו לבין קונו ומה גם ת"ח ואע"ג דהשאר יכחשו אותו אינם נאמנים דכולם קרובים וכלם כעד אחד ועוד דהם נוגעים בעדות וכמ"ש הרב ב"י ז"ל בתשובה הוזכרה בב"י סי' ל"ד גבי מי שטוען שהאריכו לו זמן הפרעון דאפילו המלוים שנים אינם נאמנים לפוסלו דהם נוגעים בעדות ואף ע"ג דבתשובה שלאחריה שכתב שם הב"י נראה לכאורה בהפך זה אינו כלום דמה שכ' שם איירי בשנים שמעידים שפלוני חשוד כלומר שבאותה שעה לא היו תובעים עמנו המלוה אלא באו להעיד שהוא חשוד לפוסלו לענין אחר ולכך כתב שם הרשב"א דאין באים בעת ההיא לדון על המלוה אלא לפוסלו ודאי דהם נאמנים דמה להם לפוסלו דהרי יתבעו לו המלוה ויהיה הדין עמהם כיון שיש השטר בידם אלא מדבאו לפוסלו ודאי דעדותם אמת אבל כשבאו לדון על המלוה והם טוענים שהאריכו הזמן ודאי דהם נוגעים בעדות כדברי התשובה הראשונה ובהכי נתיישבו דברי התשובות ולא קשו אהדדי אלא דמ"מ קשה לי למה כתב שם דהוא פסול לדעת מ"ד דהפסול בשבועה דלהבא פסול בשבועה דלשעבר לימא דאפילו לפי סברא זו אינו פסול דאימור אנוס הוא ולא איתרמו ליה זוזי כדכתב בתשובה הראשונה מ"מ למדנו דהיכא דנוגעים בעדות כנ"ד אינם נאמנים וכל זה הוא אפילו שהם מכחישים את ראובן כ"ש שכבר הודה לו כנז"ל דאמר להם שהוא פטור משום דשנו התנאי והם אמרו לו שלא שנו התנאי וכיון שהוחזקו כפרנים שנתברר שהם הקימו לחכם שוב אינם נאמנים להכחיש אותו כל אלה הדברים ברורים כשמש ומה גם שבכתב כתוב שלא יוציא מיחידי קהלנו כלם או מקצתם וכו' ואפי' אם לא היה נזירות מבוטל דכיון דראובן לא הוציא אותם אלא הם