לחם רב (ל"לחם משנה") קפג

דהא ראייתו מההיא דמנחות הרי זו עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותה והתם הרי קטלה בידים ומ"מ פטור: איברא דמהך טעמא היה נראה לי לחייב ללוי הגם כי דינו של מוהר"ם הוא קשה להולמו והסברא רחוקה מ"מ הואיל ונפק מפומיה דמהר"ם ז"ל ולא מצינו חולק עליו היה מספיק לחייב ללוי והגם כי הרב הגדול מורנו נר"ו חלק מנ"ד לההיא דמהר"ם דשאני נ"ד דאמר שהנכסים הולכים אחריות ים ושוללים על ראובן ולא אחריות אחר דכיון דהזכיר הולכים ר"ל בהליכה דוקא הוא זה שלא יהיה לו אלא אחריות זה ולא אחר אבל אחר שאסף הפקדון ראובן לביתו נשאר כדין כל נפקד ואין לפוטרו מדינו אם אין כאן תנאי ברור בכל זאת מ"מ היה לבי נוקפי דהיה נראה לי דנ"ד דמי לההיא דמהר"ם והיה נראה לי טעם זה נכון לחייב ללוי אבל אח"כ מצאתי בפ' המפקיד בהגהות אשר"י שכתב בשם רבינו ברוך מרגעשפוריק דאפילו התנה שומר חנם להיות פטור מפשיעה אינו כלום וחייב ומצאתי להרב מהר"י ן' לב בראשונות שכתב בדף קנ"א וז"ל ואפשר לומר דההיא דרבינו ברוך בהגהה אתיא ככולי עלמא וכל אפין שוין דאין השומר מתנה להיות פטור מפשיעה ואפילו שהתנה אין בתנאו כלום ויכול המפקיד לתבוע ממנו משום דהוי כמתנה להזיק ולעבור על דברי תורה ובודאי דטעמא דמסתבר הוא אבל לא מצאתי דבר זה וכו' ע"כ איברא דנראה משם שהרב הנז' לא ראה הך תשובה דמהר"ם דפליג על רבינו ברוך דאלו היה רואה אותה לא היה אומר דאתיא ככולי עלמא ולא הוה ליה לאסוקי אדעתיה לאפוקי ממונא משום דרבינו ברוך כיון דמהר"ם פליג עליה מ"מ אני אומר כיון דהך הוי פלוגתא דרבוותא מי זה ואיזה הוא שיוציא ממון על פי מהר"ם והלא המוחזק יכול לומר קים לי כרבינו ברוך וזוזי היכא דקיימו לוקמו ואין לחייב ללוי כלל: איברא דמודינא לך דאפילו אם לוי הביא עדים שהנכסים היו שוים יותר מן החוב דאין לחייב לראובן מטעם פשיעה דדילמא דלא פשע ומוקמינן ממונא בחזקתיה הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: רכג נדרשתי לאשר שאלני הגביר זקן ונשוא פנים כה"ר אברהם ן' יחייא ע"ד בתים אשר בחצר בית הכנסת אשר בסופיא"ה שנשרפו ונתפשרו הקהל עמו שיחזור ויבנה הבתים כחפצו ויתן השכירות מהיום ועד מאה שנה ואח"כ בנה הגביר הנז' הבתים הנזכרים ואחר עבור ימים מכר כל זכותו וכחו אשר לו לאיש אחר וקמו הקהל קדוש למחות במכירה זו מפני שאמרו שה"ר אברהם הנזכר הקדיש את הבתים והביאו עדים על כך ואלו הם העד הראשון העיד שאמר לו רבי אברהם הנזכר תנו הקרקע של הקדש בסך זה ואם מעט הוא לא תראו עמי על כך כי אפשר שבהמשך הזמן אעשה ושתק ולא אמר יותר. השני העיד שרבי ברוך גרשון ז"ל היה אז אפטרופס על הקרקע של קדש והיה מתווכח עם ה"ר אברהם יחייא ואני הייתי בפניהם ושאלתי אותם מה היה זה ושמעתי שרבי אברהם יחייא אמר לרבי ברוך גרשון ז"ל תנו לי קרקע בשכירות בעד סך ש"ע לבנים לשנה אע"פ שאחרים נותנים יותר כשאבנה אותו ואלך לצפת תוב"ב ושמא אעשה אותם קדש לק"ק ואם יקח אחר לא יעשה כל זה. הג' העיד באתי לתבוע לרבי אברהם המעות שחייב לי בעד הבשר ואמרתי לו ה"ר אברהם כבר וקצת ושבת כמה שנים יש שאתה מקבל השכירות מהבתים למה אין אתה מקדישם והשיב בני כי בעודי בחיים חייתי אני אוכל הפירות אבל אחר שאמות קדש הם עוד קבלו ביד עדות שלא בפניו משום ששלחו אחר רבי אברהם ולא מצאו אותו וקבלו עדות שלא בפניו והם שני עדים שהעידו כל א' זה שלא בפני זה וכוונו שניהם לדבר אחד וזה לשון ה"ר משה הלוי ז"ל שאמר לרבי אברהם יחייא הייתי חפץ לקנות ביתך אמנם אני מפחד ומתיירא מהק"ק שיקחו ממני שגם אני העד שהקדשת אותם והשיב רבי אברהם הנז' כי בעודני חי אני אוכל הפירות ואחר מיתתי יעשו הק"ק מה שירצו וכמו כן העיד ה"ר דוד ברוך ושניהם העידו בתורת עדות. עוד העיד רבי משה לוי בחומרא הנז' כי רבי ברוך גרשון ז"ל ספר לי שהלך לבקר את ר' אברהם יחייא שהיה אז חולה ושאל רבי ברוך הנזכר לרבי אברהם הנזכר אם אין אתה עושה צדקה והשיב האם הבתים אינם קדש הם אך בעודני חי אני אוכל הפירות ואחר מיתתי יעשו הק"ק עמהם מה שירצו ע"כ אלו הם העדויות אשר העידו נגד ה"ר אברהם יחייא הנז' וראיתי פסק החכם השלם כמה"ר יוחנן אשכנזי שפסק שאין בכל אלו העדויות ממש לבעל זכות ה"ר אברהם הנז' וכתב שאין לבטל העדים הנז' מפני שהם נוגעים בדבר שהם מהקהל שהרי כתבו הפוסקים עכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל על תקנתם והסכמתם ועל ההקדשו' ועל כל ענייניהם וכשרים אפילו לקרובים כיון שקבלום עליהם ע"כ והרב ב"י בח"מ סי' ל"ז האריך בכל זה יע"ש: והגם כי ראיתי להרב הגדול מוהר"ר לוי ן' חביב ז"ל בתשובותיו דף רל"ד סי' קל"ד שכתב בענין אותם הב' עדים שהעידו כיון שהם מהקהל נוגעים בעדות ואינם נאמנים כי יש להם הנאה בזה שכל אנשי העיר מוטל עליהם לתת בית לעניים שביניהם וגם לעניים העוברים ממקום למקום ללון בו וכשהיה להם זה הבית מההקדש אינם צריכים בני העיר לבקש להם בית אחר והרי הם נוגעים בעדות כיון שיש להם הנאה בזה ואינם נאמנים ע"כ וכתב בסוף דבריו והאמת שהנני חפץ למלא רצון הק"ק יצ"ו אמנם בדבר שאני רואה שאין הדין עמכם לא נכון לי לכתוב כי יעלגו עלי הרואים כתבי יפטירו בשפה יניעו ראש ע"כ ולכאורה יש לתמוה על הרב הנז' דהרי כתבו הפוסקים דעכשיו נהגו להכשיר בדבר עדות של אנשי העיר מפני שאין מביאין עדים ממדינה למדינה וכמ"ש הרא"ש והרשב"א ז"ל הוזכרו בהרב ב"י בסי' הנז' וכן הריב"ש בסי' קצ"ה כתב כן בפשיטות ואיך תפס במושלם שאין העדות מועיל: לכך עלה בדעתי לומר דאם מנהג זה היה פשוט בזמן הקדמונים אבל בזמננו אינו פשוט כל כך ואין לסמוך עליו אלא יעמוד הדבר על דין תורה ולכך לא סמך הרב מהר"ר לוי ן' חביב ז"ל על זה ועל פי זה היינו יכולים לבטל כל אלו העדויות אבל מ"מ איני סומך על זה אחר שראיתי כל הפוסקים הראשונים כתבו זה המנהג בפשיטות וכן הריבית שהוא אחרון כתב הדבר בפשיטות ולכך אני מודה להחכם השלם כמה"ר יוחנן נר"ו שאין לזכות לרבי אברהם יחייא מזה הצד: אבל מה שרצה לבטל עדות השני עדים ראשונים מפני שכיון שלא הוציא בפיו הקדש אף ע"פ שגמר בלבו אינו כלום והביא ראיה ממ"ש הרא"ש בתשובה הביאה הטור בח"מ סי' רי"ב דהאידנא כל הקדש שלנו חולין הוא שאין עתה הקדש לבדק הבית ואינו אלא צדקה הילכך צריך להוציא בשפתיו ע"כ וכתב שאע"פ שהרא"ש ז"ל בפ' קמא דע"ז כ' הברייתא דאין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תעקר פרות כסות וכלים ירקבו וכו' לא כתב שם כן אלא כשכוונתו להקדיש לבדק הבית בפירוש אבל על הסתם סתם הקדש הוי הקדש לעניים והוי צדקה וכדכתב בתשובה הנז' דסתם הקדש בזמן הזה הכי הוא וכיון שסתם הקדש הוי לצדקה א"כ צריך שיוציא בפיו ובשפתיו ואע"פ שגמר בלבו לא סגי זהו כלל דברי החכם השלם נר"ו אע"פ שהוא האריך יותר ובמחילה מכ"ת אלו היה רואה מ"ש מוהרי"ק ז"ל בסי' קס"ה לא היה כותב כן שהוא כתב שם דהרא"ש באותה תשובה תפס שיטתו כר"י דפסק גבי תענית דצריך להוציא בשפתיו ולא סגי בקבלת הלב משום דס"ל דחולין מקדשים לא ילפי' או משום דהוי ב' כתובים הבאים כאחד אבל רבינו תם נחלק עליו ופסק דסגי בקבלת הלב וכו' וכתב שהרא"ש עצמו חזר בו בפסקיו שכתב בפ"ק דתענית סברת ר"ת ז"ל וכתב שם דוקא לענין שבועה בעינן הוצאה בכה דכל ענייני נדר ילפינן מהדדי וגם אמר בהדיא דגבי צדקה מועיל גמר בלב הפך מ"ש בתשובה והיינו בדברי ר"ת ואל תתמה אם פוסק בספרו הפך תשובות שכן תמצא גם לענין מלוה על המשכון וכו' ונחזור לדברינו דא"כ דרבינו פרץ והרא"ש בספרו וגם התוס' דע"ז ר"ל כשיטה השניה שהבאתי כולם פסקו כר"ת ראוי הוא לפסוק כמותו ולומר דלא בעינן הוצאה בפה כ"א לענין שבועה דגלי קרא לבטא בשפתים וכו' ע"כ הרי כתב שם בהדיא הרב מוהרי"ק דאין לעשות מעשה כההיא תשובה דהרא"ש דהולך שם לשיטת ר"י והרא"ש עצמו חזר בו אלא שאני תמה מאד דא"כ קשו דברי הטור אהדדי שבח"מ סי' רי"ב כתב ההיא תשובה דהרא"ש בסתמא ובהלכות תעניות בספר א"ח סי' תקס"ג כתב דברי ר"ת שכתב שם ואם היה בדעתו להתענות והרהר בלבו קבלת תענית היה אומר ר"ת דהוי שפיר קבלה אע"פ שלא הוציאו בשפתיו דהוי כמו נדר דאמרי' שאם גמר בלבו להביא עולה חייב אע"פ שלא הוציא בשפתיו וכר הרי כתב שם דברי ר"ת בלי חולק וכיון דההיא תשובה שכתב הרא"ש בח"מ היא ע"פ סברת ר"י איך כתב הטור שניהם שהם סותרים זה לזה וכל אחד כתב במקומו בסתם ואולי מפני כן כתב באורח חיים כשכתב סברת רבינו תם היה אומר דלשון היה משמע דלפי האמת לא קאי מפני שחלקו עליו והיא סברת ר"י שכתב בח"מ ורמז במלת היה שמ"ש בח"מ הוא עיקר אבל באמת אין כל זה מספיק והדבר צ"ע ומכל מקום למדנו דליתא לההיא תשובה דהרא"ש אלא אפילו בצדקה כשגמר בלבו סגי וא"כ איני מודה להחכם השלם נר"ו לבטל אלו העדויות מזה הצד אבל מה שמבטל אותם הוא מפני הפעם האחר שכתב דאין כאן גמר בלבו דאפי העד הב' שאמר שהזכיר בדבריו שיעשה קדש לא אמר אלא שמא אעשה אותם קדש ואין זה גמר בלבו כיון שאמר שמא והוא פשוט ואין צריך לפנים והאריכות בזה מותר אבל במה שאמר העד הג' שא"ל למה אינך מקדישם והשיב כי בעודי בחיים חייתי אני אוכל הפירות אמנם אחר שאמות קדש הם משמע לכאורה דכוונתו להשיב קדש הם על הפירות דהוה משיב לשואל מפני מה אינו מקדיש הכח שיש לו דהיינו הפירות והוה כמשיב לו לומר שלאחר מיתתו יהיה קדש משמע ודאי דעל הפירות אמר והגם כי החכם השלם נר"ו פי' דבריו בפירושים רחוקים לא נעלם ממנו דאין פשט הדברים כן וכבר הרגיש עצמו בדבר שכתב ואף על גב דיש לפרש בסגנון אחר וביאורו עתה אני אוכל הפירות ולאחר מיתתי גם הפירות יהיו קדש מכל מקום כלל גדול בתורה הממע"ה שכן היה בדעתו ע"כ ובאמת שזה הסגנון שכתב הם פשט הדברים לפי דעת השומעים וכבר כתב הרשב"א בתשובה הוזכרה בב"י ח"מ סי' ע"ב וז"ל כלל גדול אמרו הממע"ה ולפיכך כל מוציא שטר ידו על התחתונה ופעמים שיד בעל השטר על העליונה בזמן שהלשון שאמר כולל לפי דעת השומעים ולפי' מ"ש סתם ע"ד השומעים הוא בוטח שאלולי כן היל"ל לפרושי כיון שהיה יודע שסתמן של דברים הוי הפך כוונתו וכאות' שאמרו בפרק חזקת וכו' ע"כ משמע דאפילו להוציא ממון דאין פירוש הדברים אלא כפי דעת השומעים גם בנ"ד נאמר כן דודאי כוונתו לומר קדש הם אפילו הפירות ואלו היה אומר אחר מיתתי קדש הם הפירות ודאי דלא מהני וכדכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות ערכין דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואם אמר מה שיוציא אילן זה יהיה קדש אינו כלום וכן כתב הטור בח"מ סי' רי"ב בשם הרא"ש וכ"כ הראב"ד בהשגות בהלכות מכירה פרק כ"ב והגם כי לפי מה שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות מכירה פרק כ"ב משמע דאפילו לא אמר אקדישנו אלא יהיה קדש מהני דשאני דין הדיוט מדין הקדש וכן הבין דבריו הטור ז"ל בח"מ סימן רי"ב