לחם רב (ל"לחם משנה") קפב

ואשה כי הדדי נינהו והתוספות כתבו שם בד"ה ורבי אליעזר אומר כל כי האי גוונא וכו' דאין ההשואה מאשה לעבד לגמרי אלא דמאי דאית ליה באשה לבעל לאכול הפירות בלבד אית ליה לאדון בעבד לגוף ולפירות וא"כ כיון דבאשה כל נכסיה שהיו לה קודם שנשאת זכה הבעל בהן לאכול הפירות ה"ה בעבד שזכה כשקנאו בגוף ופירות כיון דאמרי' דכי הדדי נינהו ואדרבה יש עדיפות לאדון בעבד מבעל באשה דאדון שנתן מתנה לעבד לא קנה ובעל שנתן מתנה לאשתו קנתה כדכתב הר"ן ז"ל ועוד ראיה דאי אמרת דהנכסים שקנה קודם שהיה עבד הם שלו ולא זכה בהן האדון א"כ היכי קאמר רבי מאיר דבכסף על ידי עצמו לא הא משכחת לה ע"י עצמו בכי האי גוונא כגון גוי שנמכר לישראל לעבד כנעני והיו לו נכסים שלא זכה בנכסיו ומהך טעמא הכריח הריטב"א ז"ל בחדושיו דהיכא שזוכה האדון לעבד ע"י אחר לא קנה העבד דאם כן משכחת לה ע"י עצמו אליבא דרבי מאיר והיינו כי הכרח דידן ואע"ג דהמרדכי בפ"ק דקדושין כתב בשם רבינו אלחנן דבמזכה ע"י אחר מהניא בעבד כמו באשה ולא חייש להאי הכרח מ"מ משמע דאית ליה דעבד ואשה שוין וכי היכי דבאשה הוי דינא דזכה הבעל בנכסים שקודם לכן ה"ה בעבד זכה האדון כדכתיבנא: ועוד קצת ראיה מההיא דפסחים פרק האשה גבי האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח וכו' דהקשו שם מה שקנה עבד קנה רבו ומאי קושיא נימא מהנכסים שהיו לו קודם שהיה עבד אלא משמע ודאי דבכל הנכסים שהיו לו קודם שקנאו זכה ג"כ וכן כתב הריטב"א ז"ל בחדושיו בפ"ק דקדושין וז"ל תני רבי מאיר ע"י אחרים אין ע"י עצמו לא דליכא שום אנפא שיצא ע"י עצמו וכן מוכיח מדברי התוספות דפ"ק דקדושין שרצה לישב בדבור המתחיל ורבי אליעזר וכו' דלרבי מאיר לא משכחת שום אנפא דעל ידי עצמו יעויין שם וא"כ בנ"ד אם זאת השפחה נתברר בעדים שהיה בידה מקודם שקנאה האדון השני הכל הוא מאדון הראשון ובודאי שחייב להחזיר לאדון ראשון שגזל הוא בידה ואם מחל לה האדון הראשון ודאי שקנה שני דיד עבד כיד רבו אבל אם אמר העבד ניתן לי על מנת שאצא בהן לחרות בזה איכא פלוגתא דרבוותא אי נאמן או לא דבפ"ב דהלכות מלוה כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל הרב שלוה מעבדו ואח"כ שחררו או לוה מאשתו ואח"כ גרשה אין להן עליו כלים שכל מה שקנה עבד קנה רבו וכל המעות שיד אשה בחזקת בעלה אלא אם תביא ראיה שהיא מנדונייתה ע"כ וכיוצא בזה כתב פרק כ"ב מהלכות אישות איברא דאיכא לאתמוהי טובא דנראה דבריו סותרות דבפרק כ"ב מהלכות אישות כתב ואם אמרה ע"מ כן נתנו לי ע"מ שלא יהיה לבעלי רשות בהם אלא אעשה בהם כל מה שארצה עליה להביא ראיה שכל ממון שנמצא ביד האשה בחזקת הבעל הוא שיאכל פירותיו עד שתביא ראיה ע"כ וא"כ כיון דהכל בחזקת נ"מ למה כתב בהלכות מלוה ולוה שלא ישלם לאשה מפני שהנכסים הם בחזקת הבעל לגמרי אלא בנכסי מלוג וכיון שגרשה ישלם לה. ואם נפשך לומר דמ"ש וכל המעות שביד האשה לאו דוקא בידה ממש אלא רוצה לומר שבא מידה ועתה הוציאם מידה ונתנם לבעל וכיון דהם ביד הבעל אמרינן דהם שלו לגמרי ומחלק רבינו בין תפס ללא תפס וכדכתב ה"ה וכדעת שאר המפרשים ז"ל זה אי אפשר חדא דמדברי ה"ה משמע דאין חלוק זה לדעת רבינו אלא לדעת המפרשים ועוד דא"כ איך כתב הרב המגיד בפ"ב מהלכות מלוה ובזה חלוק רבינו ז"ל כמ"ש כאן וכן בפרק ז' מהלכות שאלה כתב דממה שכ' כאן נרא' דעת רבינו דאין האשה נאמנת לומר ניתן לי ע"מ שאין לבעלי רשות בהן דלפי מ"ש הך ביד האשה לאו דוקא אלא טעמא מפני שהוציאם מידה א"כ אין מכאן ראיה לכשיהיו בידה שלא תהיה נאמנת לכך היה נראה לומר דודאי הכא איירי שאמר ניתנו לי ע"מ שאין לבעלי רשות בהן וכו' וכן בעבד דאי לא היכי לוה מעבדו הא כל מה שקנה עבד קנה רבו אלא שאמר העבד ניתן לי ע"מ שאצא בו לחרות ומ"מ אינם נאמנים לא העבד ולא האשה ומשום דנתן טעם רבינו דכל המעות שביד האשה וכו' ונפקא ליה להרב המגיד כן דמדקאמר שביד האשה משמע דאין הטעם שלו מפני שתפס אלא שאפילו ביד האשה אינה נאמנת לומר כך אלא הם שלו לגמרי ומה שאמר רבינו בפרק כ"ב מהלכות אישות שהוא בחזקת נ"מ הוא כשהיא שותקת או כשאומרת במתנה נתנו לי אבל כשאומרת ניתנו ע"מ שאין לבעלי וכו' כיון דודאי משקרת בהא דחזקה דלא נתנו לה. ע"מ כך לא מהימנינן לה והוי שלו לגמרי ומשום דמשקרה גרעו כחה זה היה נר' לתרץ אבל כד מעיינת בה לא משמע זה מהלשון האמור בפרק כ"ב דאישות וגם מצד הענין הוא רחוק והדבר צריך תלמוד וצריך לעיין מ"מ למדנו דהוא מחלוקת בין הרמב"ם ושאר הפוסקים ז"ל אי נאמנת האשה לומר ניתן לי במתנה ע"מ שאין לבעלי וכו' וה"ה בעבד וא"כ בנ"ד השפחה אם אמרה ניתן לי ע"מ שאצא לחרות הוי ספקא דפלוגתא דרבוותא אי נאמנת ואין מוציאין מידה דזוזי היכא דקיימו לוקמו וכן אם תאמר ניתן לי ע"מ שאין לאדוני רשות בהם להרמב"ן והרמ"ה והרי"ט ורבינו שמואל הלוי ז"ל דפסקו כשמואל וכרבנן וכדכתב הריב"ש בסימן רט"ו גבי אשה דנאמנת אפשר דה"ה לעבד אע"ג דהתוספות מחלקים בין עבד לאשה בדבור שכתבתי לעיל: הכלל העולה בנ"ד דמה שקנתה השפחה אפי' קודם שקנאה קנה האדון שלה ואם גנבתו מאדוניה הראשון יחזרו לאדוניה הראשון דהוא שלו ואם מחל לה אדוניה הראשון הוא של אדון השני ואפי' גוי שיש לו נכסים ומכר עצמו לישראל בעבד כנעני כל הנכסי' שהיו לו מקודם שקנאו הם מאדוניו ואם יאמר ניתן לי ע"מ שאצא בהם לחרות הוי ספקא דרבוותא ונאמן דזוזי היכא דקיימו לוקמו ואפשר דהוא הדין אם יאמר ע"מ שאין לאדוני רשות בהם לדעת קצת כדכתבתי זה נלע"ד: הקטון חייא אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: רכב סיני ועוקר הרים המאיר לארץ ולדרים המגביהי לשבת במושב זקנים או עם שרים להאיר העם ההולכים בחשך ארח לצדיק משרים ספרא וסייפא וחרבו שלופה במלחמתה של תורה זה ישפיל וזה ירים על התורה ועל העבודה מדבר בצדקה כל פסקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה משה אמת ותורתו אמת הלא הוא החכם השלם כה"ר נר"ו ראה ראיתי השאלה ערוכה בכל ושמורה על אודות ראובן אשר בתוגרמה יש לו איש נאמן במקום אחר מסדר ענייניו ועשה לחשבונו קאמביו עם לוי בבטחון סחורות שהיה שולח לראובן כדי שיהיו בידו עד אשר יתפרע מלוי ולוי עכבוהו שם ובאה הסחורה ליד ראובן והוא לסבת אימת שרי העיר שלחו ליד שמעון בעיר אחרת קודם הגע' זמן הפרעון שקצב לוי בשטר לפרעו ונשרפו הסחורות ביד שמעון ונמצאו ראובן ולוי תובעים זה לזה ראובן אומר ללוי פרע לי חובי כי הסחורה ברשותך כי כבר עבר זמן הפרעון ועוד שהרי נאנסה ופטור אני ולוי אומר לו תן לי המותר מן הסחורה שהיה נשאר ממה שהייתי חייב לך כי ברשותך נאבדה שאתה פשעת שאתה שומר שמסר לשומר ופסק כבודך שהדין עם ראובן ושיפרע לוי כל החוב לו משלם ועתה אני בא לישא וליתן עם כ"ת כי אין דעתי מסכמת במה שמזכה כבודך לראובן שיפרע לו לוי אלא שיהיה פטור מתביעת לוי לבד ואומר דלענין פטור ראובן מתביעת לוי פשיטא לאו דינא ולאו דיינא דהוא פטור כיון שהוא אומר שאינו יודע אם המשכון שוה יותר או לא והיינו דינא דהרמב"ם ז"ל ומה שהוקשה לכ"ת מההיא דכתב הטור בסי' ע"ב גבי ראובן שמשכן משכון ביד שמעון והלך ומשכנו וכו' דמשמע התם דאמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם אינה ענין לכאן דהתם אינו משלם אלא הדינר שמודה שהיה שוה לבד מתוך שאינו יכול לישבע שנאנס אבל השאר שכופר בו ודאי שהוא פטור וישבע שאינו שוה אלא שלשה דינרים ולא יותר ומ"ש מתוך שאינו יכול לישבע הוא על הדינר שמודה לבד אבל בנ"ד שזה אומר איני יודע אם היה שוה יותר פשיטא שפטור שהרי זה אינו מודה כלל והוי כאלו אומר איני יודע אם אני חייב לך ואין צריך לחלק מה שחלק כ"ת דזה מבואר ובמחילה מכ"ת שאלו היה מפרש דברי הטור כן לא הוה קשו ליה אבל לחייב ללוי נראה לי שאין שום צד לחייבו דמאיזה טעם נחייב לו אי משום דראובן לא פשע במה ששלח לשמעון כיון שהוא נאמן לכל העולם הא ודאי לאו כלום הוא דהרי כתב הרא"ש בפסקיו אבל אי לא ידעי' דרגיל להאמין אפי' אי ידעי כולי עלמא שהוא אדם כשר וטוב יותר מן הראשון נראה דמצי למימר את מהימנת וכו' דאין לך להאמין עלי בשבועה כל מי שאין לי עסק עמו ואי משום שראובן זה רגיל לשלוח סחורותיו ביד שמעון והוי כרועה דאורחיה לממסר לברזיליה שכתב המרדכי דכל אדם שידוע שמוסר ענייניו לאדם אחר דהוי כרועה וברזיליה וכן כתב בפ' המפקיד דאע"פ שאם אין ידוע בפרטות לכל שזה מוסר לזה אלא מכח הסתם שכל אדם מוסר לשכירו ולקיטו והאי הוי שכירו ולקיטו הוי ג"כ כרועה וברזיליה ומ"ש בפרק הכונס ובפ' המפקיד הכל דבר א' ואינם ב' תנאים במחילה מכבודך אלא שבפרק הכונס ידענו אותו בידיעה פרטית ובפ' המפקיד ידענו אותו בידיעה כוללת והכל דבר א' גם זה אינו כלום דאין זה אלא כאדם שיודע שכל מה שנותנים לו נותן לאחר אשר תחתיו וכמ"ש בהגהות אשר"י היכא שידוע בודאי שהנפקד אינו רגיל לשמור הפקדון בעצמו אלא בבירור שכל פקדון שמפקיד בידו הוא מוסר לשל תחתיו ואין משמרו בעצמו כלל הו"ל כאלו מפקיד פקדונו בעצמו ביד מי שרגיל הנפקד וכו' אבל בנ"ד אין ראובן שולח כל פקדונותיו ביד שמעון אפילו ששולח מקצת אינו כלום ולא עלה בדעת לוי זה שישלח ראובן נכסים אלו ביד שמעון אלא אדרבה כשעשה הקאמביו עם פקידו של ראובן בויניציא"ה חשב שהוא בעצמו יבא למכור הסחורות ולא נתנו בידו אדעתא שישלחם ראובן ליד שמעון ואי משום שהאונס בא אחר הגעת זמן הפרעון שהוא אחר היריד שהיה רשות ביד ראובן למכרה בכל מקום שירצה גם זה אינו כלום דטעמא דשומר שמסר לשומר הוי משום את מהימנת לי ומי יאמר לי שנאנס הלא אין כאן עדים שנאנס זה הפקדון ואין דבר מוכיח אלא שבועתו של שמעון וא"כ יכול לומר ראובן את מהימנת לי ואין צריך לומר לאביי דסבירא ליה דטעמא משום שאין רצונו ופסק ר"ח כוותיה ומהר"ם בתשובה בפ' המפקיד כתב על זה דמספקא לא מפקינן ממונא דלדידיה אפילו איכא עדים שנאנסו ביד שמעון חייב משום דפשע מעיקרא ומבואר הוא ואי משום דלוי זה ידע אשר ששלחו ביד שמעון וכתב לו שלא יגע בסחורה והוי כההיא דכתב המרדכי שומר שמסר לשומר לפני בעל הפקדון ולא מיחה ונגנב או נאבד פסק בספר המקצועות דלישבע שני שלא פשע גם זה אינו כלום דדוקא היכא שמסרו בפניו לא הוי פשיעה כיון שהיה בפני בעל הדבר מסתמא נוחה ליה אבל כשלא היה בפני בעל הדבר ודאי דפשיעה היתה בעת ההיא אע"פ שלבסוף נתרצה לוי מ"מ בההיא שעתא פשיעה הואי דמי ידע אם נתרצו וכיון שפשע א"כ נאמר ששתיקתו של לוי אינה כלום ששתק מפני שאחריות הנכסים על ראובן שהרי פשע וכבר הרגיש כבודך בחולשת ראיה זו נמצינו למדין שודאי פשיעה גדולה שפשע ראובן במה ששלח לשמעון וכיון שכן הנכסים נשרפו באחריותו וחייב לשלם הנכסים ופטור לוי מתביעת ראובן ואי נחייב ללוי מההיא דמהר"ם ז"ל שכתב בפ' המפקיד שהיכא דאמר שאינו מקבל אחריות הוא פטור אפילו מפשיעה ומשמע מההיא ראיה דמהר"ם דאפילו פושע בידים כנ"ד דמסר לשומר דהזיק בידים מ"מ פטור