לחם רב (ל"לחם משנה") יח

דלא צריכי שומא מ"מ נ"מ לענין דברים אחרים שצריכים שומא לדידן כגון מרגליות לדעת ר"ת ודברים שאין האשה מחמדתן לדעת הרמב"ם כן כתב הר"ן שם ועל כן יש לתמוה קצת על הרב המגיד בפ"ז מהלכות אישות שכתב סתמא דלענין דינא לא נפקא לן מידי מהא פלוגתא דרש"י והרמב"ם דהא נפקא לן לענין דברים שאין האשה מחמדתן כדכתב הר"ן מ"מ למדנו דאם קדש בטבעת שיש בו אבן או מרגלית לדעת ר"ת אינה מקודשת לפי מה שפי' רש"י ואפשר דאפי' שיפרש ר"ת כפי' הרמב"ם הדין כן דע"כ לא קאמר הר"ן דלהרמב"ם מקודשת משעת שומא אלא היכא דאמר, חמשין ושוה חמשין דבהכי איירי הרמב"ם ז"ל אבל בהא דמרגלית דנתן לה בסתם דסובר ר"ת דכשהוא נותן לה היא סבירה ששוה הרבה אפי' ששמאוה אח"כ נאמר דאינה מקודשת אפי' משעת שומא משום דקדושי טעות הוו דכשנתן לה היתה סבורה ששוה יותר מה שאין כן כשאמר לה ששוה חמשין ואשתכח הכי דאז ראוי לומר שתהא מקודשת משעת שומא משום דחמשין אמר לה וכן היה שלא הטעה אותה אם כן נמצא דלכולהו פירושי אין האשה הזאת מקודשת לדעת ר"ת: אלא שמ"מ י"ל דלדידן מקודשת מספק משום הא דכתב הרשב"א בתשובה הביאה הרב בית יוסף שם דעכשיו נהגו בנות ישראל הצנועות שמכסות פניהן בשעת הקידושין ואין מדקדקים אם בפרוסה אם בתרקבא דדינרי איברא דהרא"ש והתוס' לא חילקו בכך מ"מ כיון דראינו להרשב"א ז"ל שכתב כן ודאי שראוי לחוש לקדושין אלו אפי' לדעת ר"ת ומ"מ הרי כתב הרשב"א שם שראוי לחזור ולקדשה אם כן בנ"ד ודאי דלדעת ר"ת לא די שאין ראוי לעשות כן לכתחלה אלא שאם קידש בטבע' שיש בו מרגלית ראוי לחזור ולקדשה ואע"ג דסברת ר"ת אינה מוסכמת מ"מ הר"ן כתבה והרא"ש לא פליג עליה בהדיא אלא שכתב דלא ברירא ליה מילתא וא"כ אני אומר בנ"ד שראוי לחזור ולקדשה בקדושין שאין בהם דופי וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ד מה' אישות דכל קדושי ספק אם רצה לכנוס חוזר ומקדש ודאי וגדולה מזאת נראה מדברי ה' המגיד בפ"י מהלכות גרושין דאפילו ספק מגורשת דרצה להחזירה צריך לחזור ולקדש ואין לומר אוקמה אחזקתה שהיתה מקודשת והגם דמהר"י קולין בשרש קע"ב חלק על זה מ"מ בספק קדושין בנ"ד כ"ע מודו דראוי לחזור ולקדשה וכיון שכן אני אומר שיחזרו ויקדשוה בלא ברכה לרווחא דמילתא ומהיות טוב אל תקרי רע וכדכתב הריב"ש בתשובה סימן פ"ב וז"ל ולזה אם רצה הבעל לחזור ולקדשה בשעת נשואין לרווחא דמילתא הרשות בידו ואין מונעין אותו אבל לברך ברכ' אירוסין לא גם אני אומר בנ"ד דכיון שיש חולקים על ר"ת ואפילו לר"ת יש פנים לומר דהוו קדושי ספק כדכתיבנא א"כ ודאי שאין ראוי לברך ברכת אירוסין אבל לחזור ולקדש יפה הדבר בעיני הנלע"ד כתבתי: הצעיר וקטון אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה. שאלה כא טען מרדכי ן' וילייא שקידש את משודכתו שיטי בת הה"ר גבריאל ברוך והביא בפני בית דין עדיו וקבלו ב"ד עדותן וזה טופס קבלת עדות במותב תלתא כחדא הוינא יתבין אנחנא בי דינא כד תבע מרדכי ן' וילייא יצ"ו שקידש את משודכתו שיטי בת ה"ר גבריאל ברוך ואמר שיש לו שלשה עדים פלוני ופלוני ופלוני ובא אחד מהם והעיד בפנינו ובפני שיטי הנזכרת ואמר איך ליל שני אחר גמר הסעודה נשארו הוא ובחו' אח' עם הארוס ואבי הנערה ויהודי אחר והיתה הנערה במוסאנדרה וירדה משם לישק יד אביה וישבה על ארגז א' ולקח הארוס ירך תרנגול א' תוך אישטאמיל אחד שלו ואמר לה טומה אישטו פור קדושין פארה מי ולקחה אותו והשיבה לו אניחהו למחר ואמר אכולי אותו שכבר הוא שלך והיא הכחיש' אותו עוד העיד א' מפי עד א' שהלך לו למ"ה שאמר לו דע שפלוני' שיטי היא מקודשת למרדכי הנז' ההווה היום יום ג' כ"א לחדש אדר שנת רצון פה מאגנאשיאה וחתמנו ביה תרי מגו תלתא ושריר וקיים העדים יצחק ציידון והעד שהעיד מפי עד יוסף חזן מפי יוסף פארדו הדיינים אהרן צרפתי ויצחק הלוי די גאין השאלה היא אם יש לחוש באלו הקדושין: תשובה יש לחקור בענין זה חקירות הרבה ראשונה דאלו הב"ד שקבלו עדות זה הוגד לי שהשנים מהם הם הדיוטות דלא ידעי כלל בדיני עדות והאחר הוא החכם השלם ר' שלום אנשיכון נר"ו וא"כ איכא לאיסתפוקי כיון דאיכא בינייהו חד דגמיר סגי או דילמא תלתא דגמירי בעינן ובאנו למחלוקת הרמ"ה והרא"ש שכתב הטור בח"מ ריש סימן ג' כתב על דברי הרמ"ה וז"ל ויראה מדבריו דבעינן שלשתם דגמירי אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב בג' אי אפשר דלית בהו חד דלא גמיר ששמע או קרא וכו' ע"כ. ואיכא למידק על דברי הרמ"ה דהיכי פליג על הרא"ש דהא בהדיא אמרו בריש פרק דיני ממונות כוותיה שהקשו שם על דברי רב אחא אטו בתלתא מי לא הוו יושבי קרנות ותירצו בג' אי אפשר דלית בהו חד דגמיר משמע דבחד גמיר סגי ואם נפשך לומר דס"ל להרמ"ה דלא אמרי' הכי בגמ' אלא לרב אחא אבל לרבא דאמר דמדאורייתא תלתא מומחין בעינן ומשום שלא תנעול דלת בפני לווין די לנו בהדיוטות לא עקרו רבנן לגמרי דין תורה דכיון דמדאורייתא בעינן גמירי וסמיכי מסתייע דאינהו עבוד משום שלא תנעול דלת בפני לווין דליהוו גמירי לחוד אע"ג דלא סמיכי אבל שיהא ביניהם אחד דגמיר לחוד ודאי דלא תקון ולא סגי בהכי כיון דמדאורייתא צריך שהג' יהיו גמירי וסמיכי וכיון שהוא פסק כר' חנינא דהכי קי"ל דאיהו לית ליה דשמואל וכר' אבהו קי"ל א"כ משום הכי אית ליה דבעינן תלתא דגמירי אם נאמר כן קשה דא"כ לימא תלמודא דאיכא בין רב אחא לרבא אי בעינן הג' דגמירי או האחד דגמיר לבד ומאי בעי מאי איכא בין רבא לרב אחא בריה דרב איקא מיהו דזה י"ל דה"ה דהוה מצי תלמודא למימר הכי ואכתי קשה דמנין לו לטור דהרא"ש פליג על דברי הרמ"ה דהוא לא כתב כן בפסקיו אלא כשהביא דברי רב אחא ולפרש דבריו אבל לענין דינא קי"ל כר' חנינא כדברי הרמ"ה ואי משום דהביא דברי רב אחא משמע דפסק כוותיה זה אינו דהרי הביא ג"כ דברי ר' חנינא ומנא ליה דפסק כרב אחא טפי מר' חנינא ועוד דע"כ לית הילכתא כרב אחא דאיהו אית ליה דשמואל והרא"ש עצמו פסק כר' אבהו בפסקיו דאחר שכתב מחלוקת בה"ג והרי"ף כתב על דברי הרי"ף שפסק כר' אבהו וכן מסתבר וכו' ועוד שכתב שהלכה כן מפני דרבא סבר הכי משמע דאית ליה כרבא וא"כ ע"כ לא מצי למיפסק כרב אחא אע"ג דהרמב"ם פסק כרב אחא וכרב אבהו בהלכות סנהדרין פ"ב כבר נתקשו דבריו בעיני הרשב"א בתשוב' והוצרך ליישבם בדוחק גם הרב בעל כסף משנה עמד על זה יע"ש: מ"מ המחוור הוא לפסוק כרבי חנינא דאיהו אית ליה כרבי אבהו וכן פסק הרי"ף בריש סנהדרין כרבי חנינא שכתב שם גרסי' בגמ' אמר רבי אבהו מה הן וכו' והביא שם דברי רבי חנינא ואע"ג דאיכא למידק עלי' דלא כתב דברי רבא דאמר תרתי קתני שהוא עיקר המסקנא אלא כתב דברי רבי אבהו זה אינו כלום דלא נפקא לן מידי בין ר' אבהו לרבא אלא בפירוש המשנה ולא לענין דינא כלל וכיון שכן לא חש להביא אלא תחלת הסוגיא האמורה בגמרא ולא סופה דלא נפקא לן כלל מינה לענין דינא ולכאורה נראה דהרי"ף דכתב בתשובה כתבה בעל העיטור הביאה נמוקי יוסף בפרק הגוזל ומאכיל דקבלת עדות צריך ג' ומומתין יודעין הלכות עדות וכו' הוא מהך טעמא משום דפסק כרבי חנינא ולר' חנינא בעינן תלתא דגמירי כדפי' לעיל ליישב דברי הרמ"ה ומפני כן בעי התם תלת דגמירי. אבל קשה מה שהקשיתי על דברי הטור דהבין הרא"ש דפסק כרב אחא לכך נר' דודאי אית ליה להרא"ש דהלכתא כרבי חנינא ולא הביא בפסקיו דברי ר' אחא אלא משום דהוזכר בדבריו דבתלתא אי אפשר דלית ביה חד דלא גמיר דמשמע מכאן דבחד דגמיר סגי ואית ליה להרא"ש דאפי' רבי חנינא מודה בהא דרבנן תקון דבחד דאיכא בהו דגמיר סגי משום שלא תנעול דלת ומדהביא הרא"ש דברי ר' אחא אף ע"ג דלית הלכתא כוותיה אלא כר' חנינא דהא אית ליה כר' אבהו משמע ליה לטור דאית ליה לאביו דבחד סגי אפי' לר' חנינא ולהכי אהני ליה לאתויי דברי ר' אחא ודלא כהרמ"ה דאית ליה דבהא פליגי ר' אחא ור' חנינא אי בעינן תלתא דגמירי או לא וכיון דקי"ל כר' חנינא אית ליה דבעינן תלתא דגמירי והרי"ף ז"ל ממה שהבאתי שכתב בתשוב' משמע דאית ליה כהרמ"ה או אפשר דאית ליה כהרא"ש ולא כתב כן הרי"ף ז"ל בתשובה אלא לענין קבלת עדות דוקא דצריך דרישה וחקירה הרבה אבל לענין מה שדנו אפשר דאית ליה כיון דאיכ' בהו חד דגמיר דינם דין ועם זה היינו יכולים לומר דהרא"ש והרי"ף ז"ל שוים דבקבלת עדות בעינן תלתא דגמירי אלא דהרא"ש איירי לענין דין והרי"ף ז"ל איירי לענין קבלת עדות אבל זה אי אפשר דראיתי להרב מהר"ר אליה מזרחי ז"ל בפסקיו שאלה כ"ד בעובדא דעזיזא כתב וזיל שכן כ' הרא"ש בהדיא בפ"ק דסנהדרין דאי לית בהו בהנהו תלתא שקבלו עדות חד דגמיר פסולי לדינא ע"כ ועוד כתב שם דמה שכתב הטור בסי' ג' בשם אביו שאין חלוק בין יחיד מומח' לג' הדיוטות לכל דבר דמשמ' דלענין קבלת עדות נמי לא נאמר כן אלא ביחיד מומחה או בג' הדיוטות אבל לא ביחיד שאינו מומחה או שנים שאינם מומחין וכמו שהאריך שם ומוכח מכל דברי אותה תשובה דלהרא"ש בקבל' עדות נמי בחד דגמיר סגי וכן נר' לי מפורש בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בסוף פ"ה מה' סנהדרין וז"ל אבל השלש' אעפ"י שאינן סמוכין והרי הם הדיוטות ואין אני קורא בהם אלהים הרי ההודאה וכו' כללו של דבר הרי הן לענין הודאות והלואות וכיוצא בהן בב"ד הסמוך לכל הדברים ע"כ ולהרמב"ם ודאי דבחד דגמיר סגי כיון דאיהו פסק כרב אחא כמו שכתבתי ולרב אחא בחד דגמיר סגי כדכתיבנא וא"כ ודאי דלדידיה ג' הדיוטות בחד דגמיר סגי ליה ומ"מ כתב שהוא כב"ד הסמוך לכל הדברים משמע אפי' לקבלת עדות. ובר מדין הסברא מוכחת דאין לחלק בין קבלת עדו' לדין דמסתמא מי שגומר ופוסק הדין הוא מקבל העדות ואיך נאמר שאלו הדיינים ידונו ואחרים יקבלו עדות זה דבר שאין לו שחר וא"כ כיון דדיני גטין וקדושין כדיני הלואו' דמיא סגי בג' וחד מינייהו דגמיר בין לדין ובין לקבלת עדות ואפי' הרי"ף דכתב דבעינן תלתא מומחין אפשר היה להסכים סברתו עם הרא"ש והרמב"ם ולומר דלא כתב כן אלא לכתחלה ומ"ש בסוף דבריו וכל המקבלי' ואינן ראויי' לקבל עדות כאלו מקבלים עדות שקר ואין ראוי לדון על פי אותו השטר אפשר דאיירי בדליכא אפי' חד דלא גמיר ואפי' הרמ"ה לא אמר בפי' דבעינן שלשתם דגמירי דהטור בסי' ג' כתב יראה מדבריו כלומר דאינו מוכרח דאפשר לומר דמאי דקאמר הרמ"ה דוקא דגמירי לא אתא לומר דבעינן כולהו תלתא גמירי אלא דאיכא בינייהו חד דגמיר ולפי זה בחד דגמיר לכולהו סגי אלא כיון שהטור לא הבין כן בדברי הרמ"ה וגם פשט לשון הרי"ף בתשובה משמע כדברי הרמ"ה נאמר דהוי פלוגתא דרבוותא. מ"מ למדנו דהרבה מחלוקות איכא אי בעינן תלתא דגמירי או לא ומשום הא ודאי דיינינן להני שקבלו עדות בנ"ד כיון דליכא בהו אלא חד דגמיר דהוי ספק אי מהני או לא והויא ספק מקודשת על פי קבלת עדותן אעפ"י שיהא העדות מספיק: שנית שלא עשו דרישה וחקירה ואפילו שהיה ב"ד חשוב היה צריך שיעשו דרישה וחקירה והם לא שאלו מה ליל שני היה באיזה יום או מה סעודה היתה באיזה מקום וכל שאר דרישות וחקירות ומשום