לחם רב (ל"לחם משנה") יז

הטבעת בידה מאחר שלא זרקה צריכ' גט כו' ה"נ אימא הכי הוה לה למיזרק ולא תשאר בידה ומטעם זה ג"כ אין עדות ר' ישועה המעיד כיוצא בזה דאיך הקימו לבחורה בעל כרחה ונתנו לה קדושין וקבלה הקדושין לידה ואמה היתה צועקת לשמים ואומרת כמו שעשיתם עם בתי תמצאו מן השמים מספיק לומר דהוי לאונסה דהוה לה למזרק ולמה נשאר בידה וגם עדות ר' שלמה בב"ר דוד דשמע מפי אחרים שאמר הבחור הנז' לבחורה שאם לא תקומי ברצונך אני מכה אותך יראה דאין עדותו עדות דהוי עד מפי עד גם עדות רבי שלמה גרשון אינו ענין כלל גם עדות ר' אהרן ספרדי שהוציאו לבחורה בעל כרחה בכח הנאי"פ מהדיין וכן עדות ר' שמואל בכ"ר יעקב המעיד איך המוחתורי"ש מהדיין לקחו אותה ונתנו אות' ביד בעלה ר' שבתי כהן אין עדות זה מספיק דהרי לא הזכירו שבשעת הקדושין היה זה וכדי שלא יכחישו לעדי אחרי' המעידים שהקדושין היו ברצונה ובשעת השבע' ברכות היה בלבול מצעקת אמה אומר אני דכל אלו המוחתורי"ש והנאי"פ שהביא רבי שבתי היה אחר הקדושין שהיו ברצונם וכדי שלא יכחישו העדים כת א' לחברו נאמר כן דכל שאנו יכולים ליישב העדים שלא יכחישו מיישבינן כי הא דאמרי' בסנהדרין א' אומר בשנים בחדש וא' אומר בג' אמרי' דטעו בעיבורא דירחא וכן כ' הר"ן בתשובה הוזכרה בב"י בח"מ סי' כ"ט גם עדות רבי לא זו ברור הוא דאינו מועיל כלל גם עדות ר' רפאל בכ"ר משה האומר איך נמצא בשעת הז' ברכות ושמע מפי אברהם הכהן הנז' שהיה הדבר לבחורה הנז' תרצו לקום ולעשות שבע ברכות או אלך להביא אנשי הדיין ואח"כ קמה הבחורה ואיני יודע אם ברצונה קמה או שלא ברצונה ואח"כ שמעתי קודם נתינת הקדושין שהיה מדבר וכו' דמשמע דקודם הקדושין היה מאיים אותה ומשמע דהוי לאונסה גם אין עדות זה מספיק כיון דכתוב בו איני יודע אם ברצונה או שלא ברצונה משמע דמסופק הוא דמשמע ליה קצת דלא היה כאן אונס גם עדות רבי מיכאל בכ"ר שלמה הכהן איך נמצא בבית וראה שהיו לוקחים הבחורה הנז' אנשי הדיין והתוגרמים והיתה בוכה הבחורה וגם אמה אחריה גם אין עדות זה מספיק משום דדילמא אחר הקדושין היה בשעת הז' ברכות שלא יכחישו לעדים אחרים שאומרים שהקדושין היו ברצונה כדכתיב' גם העדות אחר שהעיד רבי מיכאל פשוט הוא דאינו ענין כלל: אלא מה שאני אומר דיש עדים שמעידים שהיה לאונסה הוא מפני עדות ר' אברהם בר פנחס שהעיד שהיה מאיים את הבחורה ה"ר אברהם הנזכר באומרו שהיה רוצה ללכת לדיין ולשר ולפזר ממון ועם כל זה הקימוה בע"כ ונתנו לה קדושין וכן עדות רבי שלום יצחק שהעיד שהיה מדבר ה"ר אברהם כהן הנזכר לבחורה הנזכרת קומי ונעשה שבע ברכות דאי לא"ה אלך ואביא לאנשי הדיין ואח"כ קמה הבחורה הנז' ונכנסה לחופה וקדשה בעלה ה"ר שבתי כהן הנז' כדת משה וישראל וכן ר' נסים בכ"ר ישועה שלום ז"ל שהעיד איך נמצא בשעת ז' ברכות וראה לה"ר אברהם הנז' איך היה מדבר עם הבחורה הנז' קומי ונעשה שבעה ברכות דאי לאו הכי אלך להביא אנשי הדיין ואח"כ קמה הבחורה הנז' ועשו שבע ברכות ושמעתי ז' ברכות מפי ה"ר אברהם הנז' וקדשה בעלה ה"ר שבתי כהן הנז' ע"כ דמשמע מכל אלו העדיות דהיה מאיים לבחורה קודם הקדושין וכיון שכן נאמר דמפני איום זה שעשו לה לא זרקה מידה הקדושין והוו באונס ואף על גב דכתב הרב מהר"י קולין בסי' קפ"ו דאונס דהכחדה לא הוי אונס משום דעביד איניש דגזים ולא עביד הרי כתב שם דרבינו האיי ורבינו חננאל אית להו דאונס דהפחדה היכא שבידו לעשות הוי אונס ובנ"ד ודאי דיכול לעשות וסופו הוכיח על תחלתו שעשה מה שרצה עם הנאי"פ והמוחתורי' והרב מהריב"ל בתשובותיו ח"א ריש כלל עשרים תפס במושלם הך סברא דרבינו חננאל ורבינו האיי ז"ל דאונס דהפחדה הוי אונס ופסק שם דהמודעא מודעא ויכול להוציא ממון בכח סברא זו וכתב דראבי"ה ג"כ לא יחלוק על דברי הגאונים. איברא דקשיא לי טובא דבכלל י"ז כתב מ"מ יראה לע"ד דאין בדברי שמעון ממש כיון שראבי"ה ומהר"ם ס"ל דעביד איניש דגזים לא הוו הגיזומים והאייומים אונס ואע"ג דרבינו חננאל חולק עליהם מצי למימר קים לי כראבי"ה ומהר"ם כיון שהוא מוחזק וכו' הרי שכתב הפך ממה שכתב בכלל עשרים בתרתי חדא דכתב דהמוחזק יכול לומר קים לי כראבי"ה דלא וכרבינו חננאל ורבינו האיי ז"ל ועוד שכתב שראבי"ה חולק על רבינו חננאל ושם כתב שאינו חולק ודבריו צריכים עיון מ"מ למדנו דהוי פלוגתא דרבוותא וכיון שכן הרי לדברי אלו העדים הוי ספק מקודשת וא"כ תפסי בה קדושין: איברא דאיכא למשדי ביה נרגא דכיון דלדברי העדים האחרים מקודשת ודאית ולדברי האחרים ספק מקודשת אמאי תפסי בה קדושין הא הוי כאן ספק ספקא ספק אם כדברי העדים דאמרי מקודשת או כי הני דאמרי ספק מקודשת ואפילו את"ל דהוי כמ"ד ספק עדיין ספק לנו אי תפסי קדושין דדילמא הוי מקודשת ודאית דאונס דהפחדה לא הוי אונס מ"מ נראה דבנ"ד כ"ע מודו דגזים ועביד דהרי כפי הנראה מתוך כתב שראיתי חתום רבים מנכבדי יאנינ"ה בתחלה הלך בערכאות על דבר הממון אשר היה לו ביד חמותו ועל אודות בת זוגו וקמו רוב הקהלות והעידו לפני שופט הארץ כי היה אשתו והדיין גזר שיקחה לו לאשה א"כ ודאי דהרי היה עתה אנוסה בכל מה שיפסיד אותה אחר שהדיין גזר שיקחה לו לאשה ובודאי דבהא כ"ע מודו דהוי אונס דאין לומר בזה גזים ולא עביד דהרי כבר עשה ואריה רבעא לה אמצר' דידה שהיא גזרת הדיין שגזר שיקחה לו לאשה ולכן ודאי שהיא אנוסה בקדושין אחרונים כשמפחיד אותה ומפני טעם זה אני אומר דהוי ספק מקודשת דלפי דברי העדים שהיא אנוסה אינה מקודשת ולפי דברי העדים שהיה ברצונה הרי זו מקודשת והוי כב' אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה וכבר היינו יכולים למצא צד לומר דהוי מקודשת ודאית ולא תפסי בה קדושין מיראי הוראה אני ולכך אני דן אותה כספק מקודשת ותפסי בה קדושין שקבלה מאחר: אבל אין לומר דתפסי בה קדושין מפני שפשטה ידה וקבלה קדושין והוי כאומר לבעלה גרשתני ואע"ג דלא היה בעלה בעיר וא"כ לא הוי בפניו מ"מ הרי כתב הר"ן בפ' האשה דלחומר' חיישי' להא דרב המנונא אפי' שלא בפניו וכתב שזה דעת הרמב"ן והרב מהריב"ל בח"א סוף כלל שלישי חשש לסברא זו שכתב ונוסף עליהם סברת הרמב"ן וכמדומה שהר"ן נוטה לדבריו וכו' וגם הרשב"א נראה שחושש להא דרב הונא ודרב הושעיא וכו' וא"כ ראוי לנו לחוש דתפסי בה קדושין. לא היא דשאני הכא דאיכא קטטה ביניהם וכבר כתב הטור בא"ה סי' קנ"ב ואפי' אם היה בפניו אם היה קטטה ביניהם וכו' אינה נאמנת ועוד דהרי אמרו דאם יש א' מעיד כדבריה אינה נאמנת דמעיז' הכא נמי נתקדשה על פי הוראת רב גדול שהיא בידה שהיא מותרת שפסק לה כן על פי הנחתה ובודאי שעל זה סמכה ומעיזה א"כ ודאי מטעם זה אין לומר דתפסי בה קדושין אבל מטעמא דכתיבנא הרי זו ספק מקודשת: וכ"ת כיון שבעל אחר כך נימא דבעל לשם קדושין דחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דהא חזינן בקטן שקידש או מי שקידש בפחות משוה פרוטה דהיכא דשלח סבלונות לאחר מכאן נאמר דעל דעת קדושין הראשונים שלח ואם בעל אמרינן בודאי בעל לשם קדושין וכדכתב הטור בא"ה סימן מ"ג וטעמא דחיישינן בביאה טפי מבסבלונות דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אם כן ה"נ נימא הכי דכיון דאיש זה יודע שזה נעשה באונס ויש פקפוק באלו הקדושין ודאי דבעל לשם קדושין. לא היא דאפי' נימא דבעל לשם קדושין הרי הם באונס דעדיין האונס הראשון קיים כל זמן שלא ידענו שנסתלק האונס ועוד דהא דבעל לשם קדושין היינו דוקא היכא דמתיחד' עמו בפני ב' עדים כדכתב הטור בא"ה סוף סי' ל"א וראו היא והוא את העדים שהם עדי' בכך מה שאין כן בנ"ד א"כ נר' דלא נפיק הא איתתא מספק מקודשת אי ליכא אלא קדושין שניים לבד ויגרש א' ונושא שני ובנ"ד דשניה' כהנים יגרשו שניהם ובהא דמגרש ראשון ונושא שני נסתפק הרב מהר"י ן' לב בח"א סוף כלל שלישי אם מה שיאמר שיגרש ראשון הוי על ידי כפיה בשוטי' דומיא דחולצת ולא מתיבמת או דילמא בדברים דנימא ליה מותר שיקראוך עבריינא או דילמא דמאי דאמרי' שיגרש ראשון היינו אם ירצה לפי שהיא נתנה אצבע בין שיניה וכו' וכתב שם הן אמת כי זה ימים היה מעשה בשאלוניק"י בספק מקודשת ונתקדשה קדושי ודאי בעצת חכם ואני הסכמתי אז לומר שיכופו למקדש הראשון וכו' ע"כ: א"כ בנ"ד שהיא נתקדשה על הורא' הרב הגדול נר"ו שהיא מותרת היה מקום לומ' שיכופו לשניהם לגרש כיון ששניהם כהנים אבל מ"מ נראה דח"ו אין לנו לכוף ע"כ דהרב הגדול לא הורה לה אלא עפ"י הנחתה ואם הנחתה היא שקר היא נתנה אצבע בין שיניה דהרב לא הורה שאשה זו מותר' אלא אשה שיהיה הנחת הדברי' כך הוא מותרת אבל הרב לא ידע אם הדברים כפי מה שהניחה היא או לא וא"כ היא נתנה אצבע בין שיניה ואין לכוף לשום אחד מהם כלל כל מה שכתבתי הוא אם לא היו כאן קדושין הראשונים או שהיו העדים פסולים אבל מאחר שהקדושין הראשונים שרירין וקיימין כפי מה שהוצגו לפני הכתבים ואין בהם נפתל ועקש פשיטא ופשיטא יותר מביעתא בכותחא דאין לחוש לקדושין שקדשה שני שהרי הוא כמי שקדש אשת חברו זה נרא' לע"ד לפי הנחת השואל ואם יהיה עוד הנחה אחרת עוד לאלוה מלין הנרא' לע"ד כתבתי וחתמתי שמי: הקטן אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: שאלה כ חתן שקדש בטבעת שהיו קבועים בו ב' מרגליות וקודם הקדושין הראה הטבעת לחכם אשר שם ונתן לו רשות לקדש יורנו מורנו אם כדין עשה החכם לתת לו רשות לקדש בו ועוד יורנו אם ראוי לחזור ולקדש' עתה בקדושין שאין בהם דופי כדי לצאת ידי ספק וכמ"ש הרב ב"י בא"ה סימן ל"א בשם הרשב"א גבי קדשה בטבעת מזוהב ושכרו כפול מן השמים: תשובה ודאי דאין ראוי לעשות כן לכתחלה דהרי כתב ר"ת והביאו הטור בסימן הנז' והרא"ש בפסקיו והתוס' בפ"ק דקדושין דאע"ג דאמרו בגמ' שיראי לא צריכי שומא היינו חפץ ששומתו ידוע וכו' אבל אבנים טובות ומרגליו' וכיוצא בהן שאין בקיאין בשומתן וכו' צריך שומא ולכך נהגו העולם לקדש בטבעת בלי אבן. איברא דהרא"ש כתב דלא ברירא ליה מילתא דכיון דהעולם אין מזכירין הסכום בטבעת של קדושין אפי' שיהיה בו אבן לית לן בה דללישנא קמא דגמ' בכל דהו כ"ע לא פליגי דמקודשת וכל דהו ר"ל שקדשה סתם ומ"מ הר"ן ז"ל נתן טעם לדברי ר"ת ז"ל דיש שאינו שוה אלא מעט ואפשר שהיא סבורה כמה וכמה ובהא אפי' רבא מודה דאף ע"ג דאמר לה בכל דהו דצריכו שומא וא"כ ודאי לדבריו צריך ודאי שלא יהיה אבן ולא מרגלית בטבעת הקדושין גם הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכו' אישות כתב דדוקא שיראי שהאשה מחמדתן אינם צריכין שומא אבל דברי' אחרי' צריכי' שומא וכל זה כתב הר"ן שם בפ"ק דקדושין. איברא דאפשר דהרמב"ם לא קאמ' הכי אלא היכא דאמ' נ' ושוה נ' אבל היכא דאמ' בכל דהו דהיינו שקדשה בסת' מודה דלא צריכי שומא מ"מ מדברי ר"ת כפי מה שפי' דבריו הר"ן למדנו דטבע' שיש בו מרגליו' או אבן אין ראוי לקדש ואם קדש בו כתב שם הר"ן דלדעת רש"י אינה מקודש' ולדעת הרמב"ם מקודש' משע' השומ' ולא משע' הקדושין ואע"ג דלא נפקא לן מידי מהא פלוגתא לשיראי דהא איפסיקא הלכתא