לחם רב (ל"לחם משנה") קעט

הבל ורעות רוח מה עשה נתן לנפתלי במתנה מהיום ולאחר מיתה חלק ידוע מהחצר ובכן נחה שקטה המחלוקת כל ימי חיי ראובן. ויהי אחרי פטירת ראובן לבית עולמו נתגלגלו הדברים שנכנס נפתלי בבתים שנתן לו זקנו ולגודל זדון לבו גם לסבת האנשים המבקשים להעביר ביניהם מחלוקת היה מבקש נפתלי למכור הבתים הנז' לבני נכר זרים אכזרים כדי שימררו חייהם של האחים הנ"ל בהכעסות נמרצות באופן שהאחים הנ"ל הוציאו לפני ב"ד שטר המתנה הקדום מקויים באשרת' דדייני ונתגלגלו הדברים שנתמצעו אנשי חיל ביניהם ובקשו מעם פני שמעון אחד מהאחים הנ"ל שגם שהדין הוא שהמתנה הקודמת היא קיימת והאחרונה היא בטלה עם כל זה להיות נפתלי בן אחיהם יפייסוהו בממון ויתנו לו בעד הבתים הנז' מה שיגזור ביניהם חכם שלם שביררו ביניהם ונתרצה שמעון לבקשתם ובכן נטל נפתלי קנין ונשבע שבועה חמורה למכור כל זכותו שהיה אומר שהיה לו בבתים הנז' לדודיו בעד מה שיגזור החכם הנז' ונכתב חיובו בשטר כתוב וחתום וכתוב בשטר החיוב הנז' ששעבד נפתלי הבתים הנז' למוכרם לדודיו בסך שיעריך החכם הנז' ובכל זאת לא נח ולא שקט נפתלי כי תמיד היה הולך בחמת קרי עם דודיו והיה מבקש להפר ברית השבועה החמורה ובקש למכור הבתים לאחרים ומיחו האחים הנז' באחרים הקונים באופן שאחרי כן בהחבא מכר הבתים לזבולון שהיה דר בבתים הנז' ושטף ועבר אל ארץ אחרת מבלי הגיד דבר. ועתה באים האחים הנ"ל וטוענין על זבולון שאין במקנתו כלום יען כי לא היה לנפתלי זכות בבתים כלל מחמת המתנה הקדומה הנ"ל שהיא מקויימת וגם היום העדים מעידים על המתנה ומקבלי המתנה בניהם ובנותיהם של האחים הנ"ל הגדולים שבהם תובעים זכותם והקטנים שבהם שעדיין לא באו לכלל תביעה אבותיהם תובעים בעדם זכותם וגם כשיגדלו הם יתבעו זכותם שבבתים הנז' באופן שמקנת זבולון היא בטלה מעצמה כל שכן שמלבד טענה זו כבר כתוב בחיובו של נפתלי ששעבד הבתים עצמם למוכרם לאחרים הנ"ל בקנין ושבועה וא"כ כל אפין שוין שמקנתו של זבולון היא בטלה מעצמה ואין בה מועיל כ"ש שהמתנה הקדומה היא המקויימת ושאחריה היא הבל ואין בה ממש על כל אלה ילמדנו רבינו מורה צדק הדין עם מי ומשמי חמלתו ישקיף השקפה לטובה להוציא לאור משפט זה יען כי זבולון הנז' ואנשי ביתו מרבים הכעסות נמרצות לשמעון כדי להמרות עיני כבודו והודו כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו מלחרחר ריב ומדון ומלהטיח דברים מרים נגד כבוד שמעון וכבוד אנשי ביתו דברים לא נתנו ליכתב ושכרו כפול מן השמים: תשובה דברים פשוטים אני רואה כאן דכיון דהמתנה קדמה לבני גד ואשר א"כ אין לו לנפתלי כלום וא"כ זבולון הבא מכחו אין בדבריו ממש ועוד כיון דנפתלי נטל קנין ושבועה למכור בסך אשר יגזור החכם א"כ הרי קנו האחים דהיינו הא דאמרי' בספ"ק דע"ז כדשיימי ביה תלתא וכו' וכתבו הטור בח"מ סי' ר"ו וכתב שם הרב ב"י בשם הרשב"א וז"ל אבל אם קבל מוכר שיתן בכמה שיאמר או ישום א' מן השוק או ב' מיד שמשך או שהחזיק בקרקע קנה והיינו דאמרי' התם בסמוך כדאמרי בי תלתא וכו' ולאשמועי' דאע"ג דהתם לא קנה קמא משום דלא סמכא דעתייהו היכא דתלו בשומא או באמירה דאחריני סמכא דעתייהו זה וזה אין יכולים לחזור בהם וכן הוא האמת ע"כ הרי משמע דקנה ואין יכול לחזור בו המוכר ואף ע"ג דאין כתוב בחיוב השטר שמוכרו לו מעכשיו בעד מה שיגזור החכם אלא שיתחייב למכור לא איכפת לן דהתם נמי הכי אמר ליה כשאמכרנה אמכרנה לך כפי מה שישומו אותו בי תלתא וכן כ' הטור שם בסי' הנז' ואע"ג דבנ"ד לא החזיק בקרקע ולא אמר מעכשיו וליכא אלא קנין וכתב שם הרב ב"י תשובת הרשב"א ז"ל דהיכא דקנו מידו למכור הוי קנין דברים כבר כתבתי בפסק אחר דאולי הרשב"א יודה כשכתוב בשטר שמחייב למכור ולא כ' הרשב"א ז"ל אלא דוקא כשקנו מידו שימכור ולא הזכירו לשון חיוב בשטר דלא קאי קנין אחיוב אבל היכא שהזכירו חיוב בשטר לא ומנא אמינא לה מהא דכתב הטור בסי' קנ"ז גבי היכא דנהגו הכותל מהוצא ודפנ' וז"ל וכתב הרמ"ה ז"ל ומיהו דוקא דקנו מיניה דמחייב ליתן כך וכך דדרך הודאה היא אי נמי דרך שעבוד דשעביד נפשיה להכי ולאו קנין דברים הוא אבל אם קנו מידו לתת כך וכך או לבנות כיון שאין קנין נופל על החיוב ולא על גוף הממון אלא על הנתינה עצמה והנתינה אין בה ממש אלא מעשה בעלמא הוי קנין דברים דמצי הדר ביה ואיכא מרבוותא וכו' ע"כ הרי דדעת הרמ"ה הוא נראה לכאורה כדעת הרשב"א ומחלק בין היכא שהזכיר לשון חיוב או לא הזכיר וא"כ אם בשטר החיוב נזכר לשון חיוב ודאי דמהני: איברא דהוקשה לי שם באותו פסק על חלוק זה מתשובת הרשב"א כתב הרב ב"י הלכות קנין סודר סי' קצ"ח ששאלוהו על מי שיצא עליו שטר שכתוב בו אתן כך וכך וכל אתן ואעשה לאו כלום הוא והשיב דכל שקנו מידו אע"פ שלא אמר בלשון חיוב חייב דקנין מילתא אלימתא היא ומתקן הענין וכאלו מחייב עצמו באותו דבר שאמר ליתן וכו' ע"כ א"כ הכא נמי בלמכור או לקנות נימא דהקנין מתקן הענין והוי כאלו מחייב עצמו למכור או לקנות ואי לשון חיוב מהני אליבא דהרשב"א גבי מחייב למכור ליהני כשיהיה בו קנין והקנין יתקן אותו אלא משמע דאפי' שיאמר שיחייב למכור הוי קנין דברים ולא דמי לחיוב לתת דהתם הוי שמחייב המעשה של הנתינה אבל המכירה לא הוי חיוב על נתינת הקרקע אלא פועל המכירה והוא קנין דברים ועדיין צ"ע ומ"מ בין כך ובין כך בנ"ד יצאנו מידי כל ספק שהרי כתוב בשאלה שכתוב בשטר המכירה ששעבד הבתים ואהא ודאי שפיר שייך קנין והוי דבר שיש בו ממש אשעבוד הבתים א"כ למדנו דבטענה הזאת ג"כ מלבד הראשונה זכו האחים בדינם ומה שכתוב בשאלה דבעד חלק הקטנים טוענים אבותיהם ודאי דאבותיהם יכולים לטעון דלא גרעי בניהם הסמוכים על שלחנם מיתומים שסמכו אצל בעל הבית דיכול לטעון בשבילם וכדכתב הטור בסי' ר"צ וא"כ כ"ש אביהם שיכול לטעון בעדם ולתבוע זכותם ואפילו הרמ"ה דכתב הטור בשמו בסי' הנז' דבעי שיהא הקטן בן ט' גבי יתומים שסמכו אפשר דגבי אביהם מודה דאפי' לא יהו בן ט' יכול לתבוע זכותם ואפי' אם לא יטעון אביהם זכותם חייבים ב"ד להטפל בנכסיהם וכדכתב הרב ב"י בסי' הנזכר תשו' הריטב"א על יעקב שנתן לבניו בית א' וכו' והשיב כשם. שב"ד חייבים להטפל בנכסי יתומים כך חייבים להטפל בנכסי כל אדה שאין לו מי שיטפל בהם ואפילו הוא גדול אלא דאפטרופא לדיקנני לא מוקמי' ש"מ דוקא לדיקנני הא לקטנים מוקמינן אע"פ שאינם יתומים וכו' ע"כ משמע דחייבי' ב"ד לפקח על נכסי קטנים ולהעמיד להם אפטרופס לטעון בשבילם ואגב גררא אני מודיע לשואל דאם כתוב בשטר המתנה שנתן ראובן לנכדיו בני שני בניו אין בנותיהם בכלל ולא נתן אלא לבנים ולא לבנות ואף על גב דקי"ל בפרק מי שמת גבי שולח חפצים ואומר יתנו לבני דהבנות בכלל ויתנו לבנים הראוי להם ולבנות הראוי להן שאני התם כדכ' הרא"ש טעמא דהיינו אומדים דעתו של אדם דחפץ בכבוד בנותיו שתהיינה מלובשות בכבוד וכו' אבל בא' שנתן מתנה לבני אחר דלא שייך הך טעמא ודאי דאין הבנות בכלל דאין בלשון בנים בנות וכדכתב הרא"ש ז"ל שם בכלל פ"ה וז"ל דאין הבנות בכלל בנים כדכתיב ויולד בנים ובנות וכו' וכן המרדכי בריש פרק מי שמת כתב בשם רבינו מאיר על עסק אדם שיש עדים שהתנה עם בניו הראשונים קודם שנשא אשתו השניה שכל בנים שיולדו לו ממנה ירשו חלקם בשוה להם והשיב זו אינה צריכה לפנים חדא דבת אינה בכלל בנים דתנן בנזיר הריני נזיר כשיהיה לי בן ילדה בת טומטום ואנדרוגינוס אינו נזיר ופריך בגמרא פשיטא ע"כ הרי דבין בלשון תורה בין בלשון בני אדם דהיינו נדרים אין הבת בכלל הבן וא"כ בנ"ד ודאי דאין הבנות של האחים בכלל המתנה ועוד דאפילו באומר ינתנו לבני דהבנות בכלל כתב הרמב"ם ז"ל דאם הוא דבר ראוי לבנים ולבנות ינתן לבנים וא"כ קרקע זה שראוי לשניהם ינתן לבנים ואין הבנות בכלל והוצרכתי להאריך כל זה מפני שראיתי שכתב השואל ומקבלי המתנה בניהם ובנותיהם של האחים הנ"ל ובתחלת השאלה כתב לתת במתנה גמורה בחייו לנכדיו בני שני בניו ואם לשון זה כתוב בשטר אין לבנות זכות במתנה כמו שכתב אלא שאפשר שבמתנה מפורשות הבנות ולא דק השואל בתחלת השאלה כיון דלא איכפת ליה למאי דמבעיא ליה ומ"מ אמרתי לפרשו להתלמד במקום זה או במקום אחר: הכלל העולה דמילי דזבולון נעשו זבל ודבריו דברי הבל: הק' חייא אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה. ריט שאלה ראובן שהיה נשוי עם לאה והיו לו ב' חצרות א' ישן וא' חדש ואח"כ נשא אשה אחרת עליה בחייה ונתן לשניה חצר החדש במתנה גמורה ולאה לא נתרצית לחתום לו ואח"כ מת ראובן ולאה רצתה לגבות כתובתה ובאו ב"ד מומחים וגבו לה החצר הישן עם קצת זכות מהחצר החדש הנז' כדי להשלים סך כתובת לאה וכתבו לה שטר גוביינא מכל כל ואחר זמן מכרה השניה לשמעון חצר החדש הנזכר כפי מה שהיה כתוב בשטר המתנה הנזכרת ולא ידעה לאה מאומה שמכרה השניה זכות חצר החדש שנתנו וגבו לה ב"ד ואחר זמן מכרה לאה ג"כ ללוי החצר הישן הנז' עם כל זכיות הכתובים בשטר הגוביינא הנז' ועם אותו זכות שגבו לה ב"ד מקצת החצר החדש הנז' עתה שמעון ולוי מערערים זה על זה שמעון טוען כיון ששטר המתנה קודמת לשטר הגוביינא אין כח ביד ב"ד לעקור כח וזכות שטר המתנה אע"ג דלאה לא נתרצית לחתום לו וכל מה שכתוב בשטר המתנה לקחתי מאשה השניה ולוי טוען כיון ששטר כתובת לאה קודם אפילו לשטר כתובת השניה ולאה לא נתרצית לחתום לו ודאי דכל הקרקעות הן אחראין וערבאין לכתובת אשה הראשונה ובודאי דכיון דב"ד גבו הכתובה מהחצר הישן עם קצת זכות מהחצר החדש ודאי דהוי ידעי שפיר מה שעשו וכל מה שכתוב בשטר הגוביינא לקחתי מלאה יורנו מורנו הדין עם מי ואפילו אם החזיק שמעון שני חזקה אם הדין עמו או לא: תשובה דברים פשוטים אני רואה כאן דודאי החצר החדש נשתעבד לכתובת אשה הראשונה ומה שמכר או נתן הבעל בלא רשות האשה לא מהני אלא עד שעת טרפא אפילו שימכור מנכסיו כדכ' הרמב"ם בסוף הלכות מכירה כ"ש אם אלו הקרקעות היו נכסי צאן ברזל מהראשונה דאם מכר בנכסי צאן ברזל איכא מאן דסבר דהמכר בטל מיד כדכתב הטור סי' צ"ט בא"ה ובין כך ובין כך כשתבא האשה לגבות כתובה טורפת ואין כאן פלוגתא כלל אלא שאין נפרעים מאותם הנכסים שהה משועבדים אם יש שם בני חורין ובנ"ד ב"ד שהגבו לאשה קצת החצר החדש לתשלום כתובתה כיון דב"ד מומחים הם חזקה ודאי שעשו הדבר על הדין ועל היושר ואלו היו שם בני חורין לא היו מגבים לה מן החצר החדש המשועבד וכ"ת לא ידעי ב"ד שנתנו הבעל לאשה שניה במתנה והיה משועבד ולפי' הגבו ממנו אע"פ שהיו שם בני חורין לא היא דודאי כיון דאיכא שטר אית ליה קלא כדאמרי' בפרק ח"ה גבי שלש לקוחות מצטרפים וכולם בשטר משום דשטר אית ליה קלא וא"כ ודאי ידעי שהיה משועבד אלא שראו שלא היו שם בני חורין ולכך הגבו לראשונה קצת מן החצר החדש וחזקה על ב"ד מומחה שאין דבר תקלה יוצא מתחת ידו וא"כ מה שקנה שמעון מהחצר החדש מן השניה החלק שהגבו לראשונה לא קנה כלום וזכה לוי בדינו אבל אם החזיק שמעון שני חזקה בזה היה נראה לכאורה דיש