לחם רב (ל"לחם משנה") קעו

כ"ש שהוספת דאין המתנה מתנה כלל דהיתה באונס אבל ודאי דעכ"פ אין מתנת האפטרופס מתנה וא"כ מזה הצד זכה האפטרופס אבל מצד החקירה הג' נראה שזכה ראובן ואומר דאף ע"ג דאין מתנת האפטרופס מתנה ונתן שלא כדין לאשתו מ"מ לא נתנה לו שהוא לא בא אלא בשליחות אשתו ואף על גב דהוא היה אוכל הפירות קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכמו שהאריך בזה החכם השלם המופלא נר"ו וא"כ כיון שלא היה כאן אונס שאנס ראובן זה כדי לחייבו מדינא דגרמי אלא שהאפטרופס נתן מתנה א' שלא כדין אין לחייב ראובן בשביל כך דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי ואינו חייב לפרוע חוב אשתו ואע"ג דהא דפסקינן בסוף פרק יש נוחלין דלוקח הוי היינו לגבי לקוחות משום דאינהו אפסידו אנפשייהו אבל היכא דלא שייך הך טעמא מבואר שם דיורש הוי וא"כ בנ"ד דלא שייך טעמא דאינהו אפסידו אנפשייהו דהא היתום קטן ליכא למימר דאפסיד אנפשיה ואם האפטרופס הפסיד לא עשה ולא כלום דאין אדם נותן דבר שאינו שלו וא"כ ודאי דבכי הא אמרי' יורש הוי. י"ל דהתוס' כתבו שם בשם רשב"א ז"ל לתרץ קושיא א' שהקשו מההיא דאשה שחבלה באחרים פטורה וכו' דאע"ג דעיקר התקנה היה דלוקח הוי היכא דאפסיד' אנפשייהו אבל היכא דאיכא פסידא דאחריני לא מ"מ לא פליג רבנן במילתא דלא שכיח מיהא דאע"ג דאיכא פסידא דאחריני אמרי' לוקח הוי וא"כ נ"ד ודאי הוי יותר לא שכיח מההיא דנחבל ובודאי דבכי הא אמרי' לוקח הוי לדעת רשב"א אע"ג דתירצו שם התוס' תירוץ אחר יכול המוחזק לומר קים לי כרשב"א ואין לחייבו: הכלל העולה שזכה ראובן בדינו מהאי טעמא ואין חייב לשלם כלום ולענין החקירה הד' דהוא חיוב האפטרופס ודאי דהוא פטור דיכול לומר קים לי כרבוותא דאמרו דהוי אונס ועוד דיש לדמותו כרבינא דפ' אלמנה ניזונת דהוה ליה זוזי דיתום וכו' וכמ"ש החכם השלם הפוסק הנז' וכל דבריו אמת וצדק ראוים לבר אוריין כמוהו וא"כ ודאי דהאפטרופס ג"כ פטור מכלום כל זה כתבתי וחזרתי על כל צדי צדדין כדי שלא להוציא ממון דכלל גדול בידינו הממע"ה אל אלהים ה' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות: עבד עבדי ה' וצדקתו. הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: ריו שאלה ראובן חייט תושב כפר א' שהיה עושה שם מלאכתו בזול להיות במקום ההוא הפרנסה בזול וההוצאות מועטות שהיה יכול שאת עשות מלאכתו בזול ונסע משם וילך לו לגור בכרך גדול אשר המזונות שם ביוקר וההוצאות מרובות ועל האופן ההוא שאר החייטים עושים מלאכתם בערך שיוכלו להשיג פרנסתם ומשנכנס ראובן הנזכר בעיר בלבל את העולם וקרא בקול גדול ליושבי העיר כי הוא יעשה מלאכתו בזול במחצית הערך שנוהגים בעיר שאר החייטים ובכן כל יושבי העיר נמשכו אחריו לתת לו מלאכת' ונמצאו החייטים תושבי העיר עשוקים וגדלה צעקתם באזני בתי דיני העיר לאמר כי ראובן מסיג גבולם במה שמוזיל במלאכתו ולסבה זו הולכים אחריו וכן מקפח פרנסת האומנים תושבי העיר כי אין לאל ידם לעשות מלאכתם באותו הערך הזול כי לא תשיג ידם פרנסתם אפילו בצמצום ושואלין ודורשים אם ראוי למחות ביד ראובן הנז' מעשות מלאכתו בזול רק שיעשה לערך שעושים החייטים ויהיה שוה עמם שירויח יותר ויטריח עצמו פחות ילמדנו רבינו הדין לאמתה של תורה לבלתי ימותו חייטי העיר ברעב הם ובניהם ח"ו: תשובה בפרק לא יחפור אמרו אמר רב הונא בריה דרב יהושע פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחרית' מצי מעכב ואי שייך בכרגא דהכא לא מצי מעכב ע"כ משמע מכאן דבני עיר א' יכולים למחות לבן עיר אחרת הבא לעירם למכור סחורה או לעשות אומנות מיהו איכא בהך דינא תרי פלוגתי חדא דלדעת ר"י הלוי והרא"ש והטור ורבינו ירוחם איירי דוקא היכא דמוכר אותו של בן עיר אחרת בשער החנונים של עיר הבא לדור שם אבל מוכר יותר בזול אין מעכבין עליו דלא עשו תקנה למוכרין כדי להפסיד ללוקחים אם הם ישראלים וה"ה והוא הטעם ודאי במי שבא לעשות אומנות בעיר אחרת אם עושה האומנות יותר בזול דלא יוכלו לעכב עליו משום דהוי פסידא דבני העיר ונראה דנפקא להו מהא דאמרי' בפרק הזהב בסופו ולא יפחות את השער וחכמים אומרי' זכור לטוב וקי"ל כחכמים וטעמא משום דמרווח תרעא וא"כ ה"ה הבא מעיר אחרת המוכר או העושה אומנות יותר בזול תבא עליו ברכה דמרווח תרעא והרמב"ן ז"ל הקשה על זה דשאני מתניתין דפרק הזהב דהוי לבני דההיא מתא אבל אבני מתא אחריתי מעכב והאריך שם ככתוב בב"י ח"מ סי' קנ"ז ונמוקי יוסף פירש דברי הר"י הלוי דדוקא כשמוכר בזול גדול אבל להוזיל יותר ממוכרי העיר ודאי מעכבים וכתב שזה דעת הרמב"ן ז"ל ויש לתמוה עליו דהא הרמב"ן מקשה על ר"י הלוי ופליג עליה בהדיא נראה שאינו מחלק בין זול רב לזול מועט וכבר הרגיש בזה הרב ב"י ונ"ל לתרץ דהרב הנמוקי ז"ל כתב כן לתרץ קושית הרמב"ן ואמר דהרמב"ן ז"ל משום דהבין להר"י ן' מיגאש דאיירי אפי' בזול מועט מקשה ליה וזהו שהקשה דאלת"ה לעולם לא יעכב שא"א שלא יוזל השער כשיש הרבה בני אומניות וכו' אבל אפשר דהר"י ן' מיגאש לא איירי אלא בזול גדול ובזה לא תפול קושית הרמב"ן ואפילו הרמב"ן מודה ליה דליכא קושיא דלעולם לא יעכב דא"א שכשיש שם הרבה בני אומניות לא יוזל דשאני הכא דהוי זול גדול ולזול מועט לא חששו לפסידת הלוקחים אבל היכא דאיכא זול רב חששו והמרדכי ז"ל בפרק לא יחפור כתב דברי ר"י הלוי ודחאם וז"ל ולא נהירא דהא אץ להם דין על אלו המביאים ובסוף פרק הזהב פליגי ר' יהודה ורבנן אם אחד מן החנונים יכול לפחות את השער עכ"ל ואיכא למידק מה הקשה מפרק הזהב אדרבה משם ראייתו של ר"י הלוי דקי"ל הלכתא כחכמים דמצי לפחות את השער ודוחק לומר דאית ליה דהלכתא כרב יהודה לגבי חכמים וי"ל דכוונת המרדכי להקשות מה שהקשה הרמב"ן ז"ל וה"ק דודאי על אלו שהם מביאים מחוץ לעיר אין לבני העיר טענה שרוצין ליקח מהם כיון שהם מחוץ לעיר דהא אפילו כשהוא מן העיר איכא פלוגתא דרב יהודה ורבנן אם יכול לפחות את השער וא"כ נאמר דאפושי במחלוקת לא מפשינן וע"כ לא איפליגו רבנן עליה דרב יהודה אלא כשהוא מן העיר אבל כשהוא מחוץ לעיר ודאי דלא מצי לפחות וכדפריך הרמב"ן ז"ל זה: נ"ל לפ' דברי המרדכי א"כ למדנו דהמרדכי והרמב"ן לית להו דר"י הלוי ולדידהו אפילו מי שבא מחוץ לעיר לעשות אומנות או למכור סחורה מוכר או עושה יותר בזול בני העיר מעכבים עליו אבל לר"י הלוי ז"ל וסייעתו שהזכרתי לעיל אינם יכולים לעכב הא חדא פלוגתא: ותו איכא פלוגתא אחרית' בהא דאמרינן אי שייך בכרגא דהכא לא מצי מעכב אי בעי' שיהא שייך בכרגא מקודם לכן או דילמא אפילו שירצה עתה לתת כרגא ומס למושל העיר ההיא שבא אם הרשות בידו ולא מצו מעכבי בני העיר דר"ת והרמב"ן והרא"ש זלה"ה אית להו דאפילו בא עתה מחדש לתת מס למושל לא מצי מעכבי ורש"י ז"ל אית ליה דבעינן שייך בכרגא מקודם: ועתה נבא לנ"ד ונאמר דודאי מן הדין גמור לא מצי בני העיר לעכב על ראובן דהוא מוזיל טפי במחצית הערך שנוהגים לעשות בעיר דלסברת ר"י הלוי וסייעתו אינם יכולין בני העיר לעכב ואפילו לדעת הרב הנמוקי שפירש דברי הר"י הלוי שיהיה בזול גדול הרי אין לך זול גדול יותר מזה וא"כ ודאי דלא מצי מעכבי בני העיר ואע"ג דאיכא דפליגי עליה כיון דהוי ספקא דפלוגתא דרבוותא אינם יכולים לעכב עליו דהא גבי בר מבואה אבר מבואה אחרינא דסלקא בגמרא בתיקו פסקו הפוסקים דכיון דהוי ספקא אינם יכולין לעכב עליו מספק א"כ ודאי היכא דאיכא ספקא אינם יכולין לעכב עליו ואם ראובן רוצה לתת מס למושל העיר ההיא כ"ש דאינם יכולים לעכב עליו דהא איכא רבוותא טובא דאית להו דהיכא דרוצה עתה לתת מס היינו שייך בכרגא דאמר תלמודא דלא מצי מעכב ואע"ג דרש"י לא ס"ל הכי רבים חלקו עליו כדכתיבנא ועוד דאין לעכבו מספק כדכתיבנא: אבל אין לזכותו מטעם דבמלכות דידן כל עיירות שלנו מקרי שייך בכרגא דכלם תחת ממשלת המלך יר"ה מלך תוגרמה פורעים המם וא"כ הרי כלם פורעים למושל א' ורש"י פי' דשייך בכרגא מקרי היכא דפורע למלך העיר הזאת וכן נראה ממה שכתוב בתשובות שבסוף ספר חזה התנופה הביאה הרב ב"י סימן קנ"ז וז"ל ובארץ שכלם לשר אחד שכלם פורעים לו מס וכו' בני העיר וכו' יכולים לעשות עיסקא מעיר אחרת אף על פי שאינם דרים שם סברא עד כאן. משמע דכיון דכלם פורעים למושל אחד סגי דהא ודאי לא היא דטעמא דשייך בכרגא כפי. מה שביארו הפוסקים זכרונם לברכה ומבואר יותר בדברי הרב מהר"י קולין זכרונו לברכה סימן קצ"ד הוא משום דהשר מרבה העולים והמסים כפי האנשים אשר בעיר שאם הם ארבעה והשר היה רגיל להטיל עליהם ארבעה זקוקים לשנה כשיהיו חמשה יטיל עליהם חמשה זקוקים ולכן זה שבא לעיר לעשות סחורה או אומנות ובסיבתו יכבד העול והמס כי כפי האנשים הסוחרים אשר בעיר כן יטיל עליהם השר העול והמס אם כן ראוי שיסייע את האנשים אשר בעיר בעול ובמס ולכן במלכות דידן מלכות תוגרמה שהמלך נוטל מס וכרגא מכל עיר כפי האנשים אשר שם וגם כפי העושר אשר בעיר זה שבא לעיר אחרת ראוי שיפרע עם אנשי העיר ההיא כי בסיבתו יבא להם עול המס יותר ממה שהיה להם דאלו כל העיירות היו כלם פורעים יחד למלך סך אחד אז ודאי אין קפידא בכך אבל כיון שמכל עיר ועיר נוטל המלך כפי האנשים והעושר אשר בעיר ודאי דשייך לדידן דינא דשייך בכרגא דאמרו בגמ' ואין טעם זה ראוי לזכות לראובן אבל מכח הטענות שכתבתי לעיל נראה לי דזכה ראובן מכח הדין ואין יכולים לעכב עליו ואף על פי שיתקשרו ויסכימו כל בעלי האומנות יחד ולעשות סדר וקצבה לשכר המלאכה ההיא ויענישו לעובר על דבריהם אין כח בידם לחייב את ראובן שיסכים עמהם ואע"ג דבפירקא קמא דבבא בתרא גבי עובדא דהנהו טבחי משמע דאי ליכא אדם חשוב בעיר יכולין להתנות ולקנוס העובר על דבריהם וכתבו הרמב"ם. ז"ל פרק י"ד מהלכות מכירה וכן הטור בחשן משפט סוף סימן רל"א היינו דוקא היכא שכלם הסכימו יחד ואחר כך חזר אחד מהם בו אבל אם מתחלה לא הסכים עמהם אינו חייב לעמוד היחיד בתקנתם והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעיין בפסקי הרב מהר"ר אליה מזרחי ז"ל סימן נ"ז בחרם הקראים ואפילו שהסכימו יחד קשיא ליה להרב מהר"י ן' לב ז"ל בפסקיו חלק א' דף ק"מ איך יש בידם כח לעשות כן וז"ל ואכתי קשיא לי דאמרינן בגמ' ה"מ דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דאתנו ואמאי יתנו להם רשות לבני האומנות א' לתקן תקנה היכא דליכא אדם חשוב והלא יש לחוש שיעשו תקנה לתועלתם ולהנאתם ויזיקו לבני העיר בהסכמתם וצ"ע עכ"ל ועם מה שכתבתי נ"ל דמתורץ הקושיא דהא דבעלי אומנות א' מתקני' אינם מחייבי' לשום א' מהם לעשות כן אלא כלם מסכימים יחד למקטן ועד גדול שלא לעשות מלאכה אלא בשכר קצוב שקוצבים הם וכיון שהם מתקנים לעצמם ואינם מחייבי' לשום אדם על כך למה לא יהיה כח בידם לעשו' כן וכי עבדים הם שלא ימשלו בעצמם לתקן הדבר הראוי להם מבלי שיחייבו לשום אדם וכיוצא בזה תירץ הרב הנז' ז"ל שם לעיל גבי בני העיר שהם מתקנים אף עפ"י שהוא