לחם רב (ל"לחם משנה") קעה

חולקת ולשון יחלוק כתב הטור בח"מ סי' רי"ג דהוי לשון מתנה ואף ע"ג דהזכיר ג"כ לשון ירושה הא קי"ל דכיון דהזכיר לשון מתנה בין בתחלה בין בסוף מהני וכדכ' הטור בסי' רפ"א ועדיין יש לפקפק קצת ולא אאריך בו כי לא נשאלתי על זה לבד זה אומר דאין בדברי שמעון ממש הנלע"ד כתבתי: הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: רטו שאלה ראובן היה נשוי עם רחל בת שמעון והניח בן קטן וצוה מחמת מיתה שיהיה לוי אפטרו' לפקח על נכסי עזבונו ועניניו וראובן היה לו עם שמעון חמיו דין ודברים ותביעות וראובן בראותו כי מת חמיו ולא הספיק לתבוע תביעותיו וטענותיו עמו שם לדרך פעמיו אל המקום אשר שם האפטרופס בהרשאת רחל אשתו כדי לתבוע מהאפטרופ' חלק הירושה בעש"ג המגיע לאשתו כפי דיניהם ואיים וגזם דברים הרבה כדי להפחידו ולאיימו אך לא הוליכו בפני עש"ג רק מחמת אימת האיומים והגזומים נתפשרו עמו ונתנו לו י"ב אלפים לבנים וכתבם בכתובת אשתו ונוסף על כתובתה שהכניסה לו המעות הנז' לנכסי מלוג ואחר ימים או שנים נפטרה לב"ע רחל אשת ראובן והאפטרופס תובע מראובן המעות הנז' שנתן לו באומרו כי כשנתנם לו היה אנוס ומתייר' בפני עש"ג וראובן טוען שלא עשה לו שום אונס מאחר שלא הוליכו בפני עש"ג רק מתוך הדברים וההפחדות נתפשר עמו ובאו לידו במתנה גמורה והעד שכתבם בכתובת אשתו לנכסי מלוג עוד טוען ראובן שאף את"ל שהדברים הם כמו שטוען האפטרופס שהיה אנוס כשנתנם כיון שהוא לא קבלם אלא בהרשאת אשתו ובשליחותה והיא זכתה בהן מנכסי אביה ואח"כ זכה הוא מכחה א"כ אפי' את"ל שהיה לאפטרופס או ליתום דין ודברים בתביעה הנזכר ולבטל הפשרה כל ריבם וטענותם אינו אלא על רחל כיון שהיא הזוכה ראשונה אמנם עליו אין להם שום תביעת דין ודברים עתה ילמדנו רבינו אם זוכה ראובן בטענותיו אלו להפטר מתביעת האפטרופס או לא ושכרו מן השמים: תשובה אחרי רואי מה שכתב אחד מיוחד מגדולי הדור כתר תורה וכתר כהונה החכם השלם כמהר"ר שלמה הכהן הגדול מאחיו נר"ו אמרתי מי הוא זה ואיזה הוא שיבא אחרי המלך ודעת שפתיו ברור מללו מילין לצד עילאה אך אמנה אלכה נא כעני המלקט חוטט בגדיש עיר וקדיש אדברה נא דעתי הקלוש הטובה היא אם רעה ואומר דיש לחקור בנ"ד ד' חקירות הא' אי חשבינן אונס להני הפחדות והויא המתנה בטלה או דילמא לאו אונס הוא הב' את"ל דאינו אונס המתנה שנתן האפטרופס היא מתנה או לא. הג' את"ל דאינה מתנה אם הבעל חייב לשלם מה שנתן האפטרופס לאשתו או דילמא בעל בנכסי אשתו לוקח הוי ואינו חייב. הד' אם יש לחייב האפטרופס מפני שפשע ונתן מנכסי היתומים או לא. ואשיב על הראשונה דעיקרא דהאי מילתא איתא בפ' כל הנשבעין אמר רב נחמן האי מאן דנקיט נרגא בידיה ואמר איזיל ואקטליה לדיקלא דפלניא ואשתכח דקטיל ושדי לא אמרי' דהוא קטליה אלמא עביד איניש דגזים ולא עביד וכו' ע"כ ופסק מכאן הרב מהרי"ק בסי' קפ"ה על מה שטען שמעון שנתן לגיסתו אשת אחיו יתר על כתובתה שבאונס נתן מפני שראובן אחיה גזם להביא אותו בעש"ג דודאי לאו אונס הוה דהשתא במילי דממונא כההיא דפרק כל הנשבעין אמרי' עביד איניש דגזים ולא עביד ק"ו להפיל חבירו לתוך מכמורת ולהביאו בערכאות שלהם דאמרי' דעביד איניש דגזים ולא עביד וכתב שדעתו של מהר"ם כן הוא דכתב המרדכי פרק כל הניזקין מעשה ביהודים שדחקו חבריהם בתפיסה לקבל בחרם לתת להם כך וכך ופסק הר"ם דאין באותו חרם וכו' ולא דמי לגזרה קמייתא ומציעתא דסיקריקון וכו' משמ' מתוך לשונו דבהיות היהודי ירא פן יהרג ואפי' בחששא דעלמא וכו' דאמרי' דאגב אונסיה גמר ואפילו הכי משום דהוו מגזמי להו לא חשיב להו יראים פן יהרגו משום דעביד איניש דגזים ולא עביד וכו' ולכאורה איכא למידק בדבריו דאיך מוכיח כן מדברי מהר"ם אדרבה לשונו של מהר"ם ז"ל משמע איפכא דמדקאמר לא דמי לגזרה קמייתא ומציעתא דסיקריקון משמע דלבתרייתא דסיקריקון מיהא דמי ובבתרייתא דסיקריקון אמרי' דהוי אונס דגזים ועביד אע"פ דאמרו בגזרה בתרייתא כל דקטיל ליקטלוה מ"מ הוי קצת אונס דמשום הכי הלוקח מן הסיקריקון אינו כלום דבאונס נתן דאפשר דעביד נהי דלא הוי אונס גמור לומר דגמר ומקנה וא"כ ה"נ אע"ג דאמרי' דלא הוי אונס היינו אונס גמור לומר דאגב אונסיה גמר ומקני אבל מ"מ אונס מיהא הוי דהא מדמי ליה לבתרייתא דסיקריקון ונ"ל דסבור הרב מהרי"ק דאם אמרי' דגזים ועביד ודאי דהוי אונס גמור בהחלט משום דהיהודים יראים פן יהרגו ואם אמרי' דגזים ולא עביד ואינו ירא שיעשה כן לא הוי אונס כלל אע"ג דבסיקריקון בגזרה בתרייתא הוי אונס מקצת מ"מ שאני סיקריקון דודאי יראים שיעשו מפני שהיו עושים עד עתה והוי קצת אונס ומה שכתב מהר"ם ז"ל דלא דמי לגזרה קמייתא ומציעתא דמשמע הא לבתרייתא דמי לאו משום הא דגזים להרוג אותו אלא משום ההכאות והיסורין שהכם ושמו אותם בתפיסה כמו שנז' שם ומשום הכי דמי אבל לא משום ההפחדה שהפחיד להורגו דבהא ודאי גזים ולא עביד ולא הוי אונס כלל זה נראה ליישב דעת הרב במה שדקדק מדברי מהר"ם ז"ל אף ע"פ שאין דיוק זה מוכרח ומ"מ קשה בדברי מהר"ם איך כתב דלא דמי לגזרה קמייתא ומציעתא הא לבתרייתא דמי הא אמרו שם במשנה אחרונה דהכי קי"ל דאפילו בבתרייתא הוי אונס גמור וגמר ומקני וי"ל דהרב נתן הטעם למשנה הראשונה דלא דמי לקמייתא ומציעתא ומינה נפקי' למשנה אחרונה נמי דלא דמי לבתרייתא מהך טעמא משום דודאי יראים שמא יהרגו כמו שהיו הורגים עד עכשיו מ"מ למדנו שהרב מהר"ם סובר דעביד איניש דגזים ולא עביד ולא הוי אונס כלל עוד דקדק שם הרב שראבי"ה סובר כן שכתב, כי בעינן אנו יודעים באונסיה דפלניא בעובדא דוקא כשראינו וכו' או שכובש שטר משכנתא דהוא כמאן דעבד כיון דברשותיה למעבד ויוכל לעשות אבל בדברים שהפחידו וכו' ולכאורה איכא למידק דאיך דקדק מראבי"ה כן הא הוא אמר דכיון שהפחידו בדבר שיכול לעשות משמע דכיון דבידו אמרי' דגזים ועביד וי"ל דמ"מ מדקאמר כיון דברשותיה הוא למעבד ויכול הוא לעשות משמע דלא סגי דיכול לעשות לחודיה אלא דליהוי ברשותיה כגון ההיא דמשכנתא דהשטר הוא ברשותו ויכול לכפור אבל לגזם לעשות דליתיה ברשותיה אע"פ שיכול לעשות עביד איניש דגזים ולא עביד א"כ למדנו שהר"ם ז"ל וראבי"ה סוברים דאונס דהפחדה לא הוי אונס ורב האי ורבינו חננאל שם הרב מהרי"ק דהם סוברים דהוי אונס וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות מכירה שכתב אחד האונס את חבירו כשהכהו או תלאהו עד שמכ' או שהפחידו בדבר שאפשר לו לעשות בין בידי גוים בין בידי ישראל הרי זה אונס ומעשה באחד ששכר פרדס מחבירו וכו' לפיכך אם תבעו וכו' ואיכא למידק בדבריו דמתחלה משמע דמפ' ההוא עובדא דפרדסא ששמעו העדים ההפחדה מדהביא ראיה מיניה לענין ההפחדה דהוי אונם וכמו שכ' שם ה"ה ז"ל שזה נלמד מאותו מעשה שהביא ולבסוף כתב לפיכך אם כפר וכו' משמע דפי' אותו מעשה אחר שכפר בב"ד וכדכתב ה"ה ז"ל וא"כ אינו ראיה כלל לענין ההפחדה דהוי אונס וכבר הקשה זה הרב הגדול מהריב"ל בפסקיו שלישיים סי' כ"ח והניח הקושיא בצ"ע וברשותיה דמר נראה לי לתרץ דמ"מ אע"פ שכפר בב"ד מ"מ למדנו דענין ההפחדה הוי אונס משום דאי ההפחדה לא הוי אונס מה איכפת לן שכפר בב"ד הא היה לו להביאו לידי שבועה ובודאי שיפרוש דלא חשיד אשבועתא וא"כ אינו אונס אלא ודאי מאחר שמאיימו על כך הוי אונס וא"כ יפה נלמד משם דההפחדה הוי אונס מ"מ למדנו דדעתו הוא דההפחדה הוי אונס וכן דעת הרשב"א ז"ל דכן כתב שם ה"ה גם הרמב"ן ז"ל נראה שדעתו כן שכתב גבי עובדא דפרדסא ויש מי שאומר דלהכי אייתי ליה ללמדך דאונסא דהפחדה בעלמא הוה וטעו וכו' ותו דאי משום הא לא אצטריך לה ומשנה שלמה שנינו לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל דאמר ליה נחת רוח עשיתי לסיקריקון דומיא דלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה ומחמת יראה הוא דעבד שכן פירוש משנתנו וכן פירשה רש"י ז"ל ומשם אנו למדים דאפילו מחמת יראה מקחו בטל הואיל ומפחידו מי שספק בידו לעשותו ע"כ ואיכא למידק דהיכי הוה שמעינן ליה מסיקריקון שאני סיקריקון דודאי גזים ועביד דאי לא תימא הכי אמאי מדייק מחזר ולקח מבעל הבית והיינו לפי' רש"י ז"ל דלשאר הפי' דהראשון נוח לי והשני קשה הימני אין כאן ראיה היה לו להרמב"ן לדייק מסיקריקון גופיה אליבא דכולהו פירושי דאמאי מקחו בעל הא מה שנתן לסיקריקון הוי מתנה גמורה דגזים ולא עביד אלא מאי אמרת דשאני סיקריקון דודאי גזים ועביד ולהכי מייתי ראיה מיניה א"כ כשלקח מבעל הבית נמי נימא דהיינו טעמא דמקחו בטל משום דירא מסיקריקון דודאי גזים ועביד ולא יהיב זוזי כדכתב רבינו לקמן בדף מ"ב אבל הכא בשטר משכנתא אפשר דגזים ולא עביד ולהכי אצטריך לומר דהוי אונס וצ"ע מ"מ למדנו שדעתו דההפחדה הוי אונס נמצא שלדעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א ורב האיי ורבינו חננאל ז"ל כולהו אית להו דהוי אונס וכי תימא תקשה להו ההיא דפרק כל הנשבעין דקאמר דעביד איניש דגזים ולא עביד. י"ל דיתרצו כמו שרצה לחלק מתחלה מהרי"ק דמאי דאמרי' דגזים ולא עביד שלא לחייב לו על ככה אבל ודאי דאידך מסתפי דילמא גזים ועביד והוי אונס וא"כ כיון דהוי פלוגתא דרבוותא ודאי דיכול ראובן המוחזק לומר קים לי כהני רבוותא דאמרי דלא הוי אונם. ואם תאמר דההפחדה מערכאות של גוים מדין מסור נגעו בה כמו שנראה מאותה תשובה דמהרי"ק בסי' קפ"ו דדמה ליה למסור וכן בתשובת המרדכי פרק הגוזל בתרא גבי אותה התשובה שקבל ר' אפרים על רבי יואל ורבי יואל על ר' אפרים בערכאות משמע התם מדברי מרדכי דהיינו מסור וא"כ כיון שברר האפטרופס שהתרה לראובן שלא ילך בערכאות ודאי דאמרי' אז דגזים ועביד דהא במי שאמר אלך ואמסור כתב הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק פ"ד מתרין אותו על ככה ואם התרו בו ואמר שילך שכל הקודם להורגו זכה משמע דכשהתרו בו אמרי' ודאי דגזים ועביד ונראה דנ"ד אם יברר האפטרופס שהתרה לראובן שלא ילך בערכאות א"כ ודאי דגזים ועביד והוי אונס. י"ל דאע"ג דהתם אמרי' דגזים ועביד היינו כשאינו בא לו מחמת תביעה אלא אמר אלך ואמסור מפני שהוא רשע וכיון שהתרו בו ומ"מ העיז פניו ודאי אמרי' דגזים ועביד אבל הכא כיון שראובן תובע שהיה חייב לו אביו של היתום אפשר דאף ע"פ שהתרו בו מ"מ גזים ולא עביד ומה שאומר כן הוא כדי שהאפטרופס יפרע לו ואין זה נקרא מעיז פניו כשיאמר שילך אע"פ שהתרו וא"כ אמרי' דגזים ולא עביד וא"כ ודאי דיכול לומר ראובן קים לי כהני רבוותא דסבירא להו דגזים ולא עביד ולא הוי אונס ואבא אל החקירה השנית ואומר דודאי אף ע"פ שלא יהיה אונם מ"מ מתנת האפטרופס אינה מתנה שהרי כתב הרמב"ם בפ' ל' מהלכות מכירה שאין מתנת האפטרו' מתנה מפני שאין אדם נותן דבר שאינו שלו וכי תימא שאני הכא דמתנה זו היא לתועלת היתומים דראובן זה היה מגזם להוליך לאפטרופס בערכאות והיה בא הפסד ליתומים. י"ל דאני בא עליך משני צדדין מה נפשך הוי אונס או לא הוי אונס אי הוי אונס א"כ אין מתנתו מתנה ואי לא הוי אונס ג"כ אין מתנתו מתנה מאי אמרת דלא הוי אונס אבל האפטרופס דמה בדעתו דהיה אונס כהנהו רבוותא דסברי דהוא אונס מה נפשך הוי טעות הך שדמה אפטרופס או לא הוי טעות אי הוי טעות דאינו אונס אפטרו' שטעה בכל שהו חוזר וא"כ כיון שהמתנה שלא כדין נתנה דלא היה כאן אונס חוזר ואם היה אונס