לחם רב (ל"לחם משנה") קעד

לפלוגתא דמכלל לאו אתה שומע הן דאפילו מ"ד מכלל לאו אי אתה שומע הן מודה בנדון דהרשב"א כיון דלא הזכיר לבני אחיות כלל אבל בנ"ד הרי הוזכרה הבת דאמר שלא יחלקו עד שתנשא בתו משמע כשתנשא בתו תחלק עם שאר האחים וגם אין לומר דלא יחלקו לא קאי אלא לבנים דכיון דמתחלה השוה הבת והבנים ואחר כך כתב ולא יחלקו וכו' נראה ממשמעות הלשון דעל כל האמורים קאמר וכבר כתב הרשב"א ז"ל בתשובה הוזכרה בב"י סי' מ"ב בח"מ וז"ל כלל גדול אמרו המוציא מחבירו ע"ה וכו' ופעמים שיד בעל השטר על העליונה בזמן שהלשון שאמר כולל לפי דעת השומעים ולפיכך מי שכתב סתם ע"ד משמעות השומעים הוא בוטח שאלולי כן הו"ל לפרש כיון שהוא יודע שמשמעות סתמן של דברים הפך כוונתו ע"כ בנ"ד ג"כ משמעות הלשון דאבת קאי וא"כ אין לבטל זכות הבת מאלו הטעמים אבל מה שאני אומר שאין לבת זכות משום דהא מילתא תליא בפלוגתא דר' מאיר ורבנן אי אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן או לא דאמרי' בפרקא קמא דנדרים גבי א' שאמר חולין שלא אוכל לך דלר"מ דבעי תנאי כפול ולית ליה מכלל לאו אתה שומע הן הוא מותר ואע"ג דמשמע מה שלא אוכל לך חולין הא מה שאוכל לך קרבן ולרבנן דפליגי עליה אסור ופסקו הפוסקים כר' מאיר וכן כתב הטור בי"ד סימן ר"ד עיין שם ואע"ג דהרי"ף ז"ל בתשובה פסק כרבנן דלא בעינן תנאי כפול וכמו שכ' הטור בשמו שם כיון דרובא דרבוותא פליגי עליה נקטינן כוותייהו ועוד דמוקמינן נחלה דאורייתא בחזקתה ולא מעקרינן לה אלא במילתא ברירא וכיון דאיכא ספקא דפלוגתא דרבוותא אמרי' דירשו היורשים בדין תורה והבת לא תירש כלל וכ"ת נדון דידן עדיף מחולין לא אוכל לך דהתם אע"ג דאמר חולין לא אוכל לך אינו מוכרח שנאמר אבל מה שאוכל קרבן אבל הכא נראה הדבר במוכרח יותר שהרי אמר לא יחלקו עד שתנשא משמע דכשתנשא יחלקו דכיון שאמר עד אותו זמן משמע דבאותו זמן יחלקו מ"מ אפילו ירצה החולק לחלוק ויחלק בין נ"ד לההיא דהתם נביא לו ראיה ממקום אחר היכא דאמר לא חולין שאוכל לך דהתם ודאי הדבר מוכרח לומר לא חולין הוי אבל קרבן יהא מה שאוכל לך ומ"מ כ' הר"ן ז"ל בפ"ק דנדרים דלר"מ דבעי תנאי כפול ולית ליה מכלל לאו אתה שומע הוי מותר דהיינו מכלל לאו אתה שומע הן וכמו שכ' גבי ההיא דתניא לחולין שאוכל לך אסור קשיא טובא למה אסור והא מכלל לאו אתה שומע הן וכו' לפיכך יש מי שאומר דלא גרסינן ליה וכו' ואחרים מקיימים הגירסא בשם הראב"ד וכו' משמע מהתם כדכתיבנא ואף ע"ג דהתוספות והרא"ש פליגי עליה וכמו שכ' הרב ב"י בסי' ר"ד מ"מ כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא מוקמי' ממונא בחזקתיה ולא מעקרינן נחלה דאורייתא וא"כ נדון דידן ודאי דגרע טובא מההיא דלא חולין שאוכל לך ופשיטא דלרבי מאיר דקי"ל כוותיה לא אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן דהתם ודאי עדיף דהדבר מוכרח שאומר לא חולין שאוכל לך משמע אלא קרבן ומ"מ אמר רבי מאיר דלא מהני וא"כ זכינו לדון ברד דאע"ג דהזכיר בסוף ולא יחלקו דמשמע הא כשתנשא בתו יחלקו דהוי לשון מתנה לא מהני כלל ואף ע"ג דיש דברים דמהני גלוי דעת ולא בעינן תנאי כפול כההיא דזבין ארעתא למיסק לארעא דישראל וכמו שכ' הטור בח"מ סי' ר"ז שאני התם דאין אדם עשוי למכור קרקעותיו שהוא מתפרנס מהם וכמו שכ' שם הטור ולהכי בגלוי דעת סגי אבל הכא אדרבה כל מה שאנו יכולים לקיים הירושה דאורייתא ולומר דהאי גברא לא ליעבר אחסנתא אמרי': הכלל העולה דלא זכתה הבת כלל: הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה. ריד אור בהיר כזוהר הרקיע יאיר עינינו בענין ראובן שהיה מטיב בכל יום לשמעון קרובו ויהי ביום מותו צוה לתת צדקות לאחרים באופן שחלק את שמעון מהם אבל אמר שבתו תנשא עם בן שמעון ואפילו שלא יהיה לו משוה פרוטה ומעלה ובתו תהיה חולקת נחלה כאחד בניו הזכרים למעליותא ולא יחלקו נכסי עזבונו עד שתנשא בתו הנז' ויהי היום בא שמעון לקיים דברי המת ממאנת הבת ומורדת מאמר אביה שאומרת אינה חפצה בבן שמעון ועתה אומר שמעון שאלו היה יודע ראובן שבתו לא היתה עומדת בדבורו לא היה מצוה שתנשא בתו עם בנו והיה נותן לו מתנה מק"ו ומה למי שלא היה קרוב דעת עליו ולא היה מטיב עמו נתן מתנה והוא שהיה קרובו וקרוב דעתו עליו ובכל יום היה מטיב עמו הטבות אין מספר לא כ"ש שהיה נותן לו מתנה וא"כ עתה שהבת ממאנת ומורדת טוען שמעון שרוצה כל אשר הרבה לתת לבתו שהיא חלק א' כאחד הזכרים וראיה לזה שאמר אח"כ ולא יחלקו עד שתנשא וא"כ הוא איך א"כ יכולים לעשות בגדים תכשיטין ושמושי ערש וגם שהוא לא אמר שהיה החלק ההוא בנדונייתא באופן שרצה ראובן שיעשו לבתו בגדים תכשיטין ושמושי ערש ואחרי כן יחלקו ובפירוש זה מיושב לשון למעליותא שהוא בלתי מובן אלא שזו היא הוספה על נדונייתא והואיל שגלה דעתו במתנה אומר שמעון דאמדינן דעת ראובן שהיה רוצה להטיב לו כאשר כן דרכו כל הימים והיה נותן לשמעון המתנה אשר גלה אח"כ ואם לא יהיה חלק כא' בניו לפחות אומר שמעון שלא יצוייר שאלו היה יודע ראובן שבתו לא היתה עומדת בדבורו היה נותן לו מתנה הן אלה כלל דברי שמעון. ועתה המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים יביט ויראה ממעון קדשו סברת שמעון זה אשר צלל במים אדרים מרוב דוחקו מה עלה בידו ובשכר זאת אל אלהים ה' ישמרהו ויחייהו ומכל צרה ונזק יצילהו אמן: תשובה בפ"ב דביצה גרסינן ההוא גברא דאמר להו הבו ד' מאה זוזי לפלניא ולינסוב ברתי אמר רב פפא ד' מאה שקיל ברתיה אי בעי נסיב ואי לא בעי לא נסיב טעמא דאמר הבו ליה ולינסוב אבל אי אמר לנסיב והבו אי נסיב שקיל ואי לא נסיב לא שקיל ע"כ וכתבו התוספות שם בדבור המתחיל נזיר ואינו מגלח וכו' ודוקא דקאמר הכי אבל אם אמר איפכא על מנת שאצא משום חגיגה הרי עלי תודה לא וכן בנזיר וכן משמע בסמוך דקאמר טעמא דאמר ליה הב ליה ולנסיב וכו' וכן פירש בקונטרס שפי' טעמא וכו' ע"כ נראה לכאורה דטעמא הוי דהא דקאמר הבו ליה ד' מאות זוזי תחלה משום דתפוס לשון ראשון כמו דהרי עלי תודה ואצא ידי חגיגה וכו' דטעמא הוי הכי והתוס' מדמו להו אהדדי וא"כ כי היכי דהתם אפילו אמר על מנת שאצא משום חגיגה לא מהני הכי נמי כשיאמר הבו ליה ד' מאות זוז על מנת שישא בתי אמרינן דתפוס לשון ראשון ויתן לו ד' מאות זוז כמו שאמר תחלה ואע"פ שלא ישא את בתו כמ"ש אח"כ ע"מ שישא את בתו לא מהני וזה דבר תימא שאין השכל סובלו דשכיב מרע ודאי דיכול לחזור בו ולהטיל תנאי בדבריו וכשאמר ע"מ שישא את בתו ודאי דמהני תנאה ושאני בתודה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כדפרש"י ודבריו הראשונים שאמר הרי עלי תודה מהני ומ"ש אח"כ ע"מ שאצא וכו' לא מהני כלל וכבר הקשה זה הרב בעל תרומת הדשן בפסקיו סימן ש"כ ולכך נראה לי ודאי כוונת התוספות דאית ליה טעמא דההיא דאמר הבו ד' מאות זוז לפלוני כמו. שפירש הרי"ף בפרק מי שמת שכתב שם וז"ל לישנא קמא לישנא דמתנה הוא בין בזוזי בין בברתה וכו' והרב מהר"י אדרבי ז"ל פירש דבריו בפסקיו יפה בסימן ש"ט וז"ל ופי' דבריו שבלשון ראשון התחיל בלשון מתנה אמר: הבו ליה וכו' ומלת הבו מושך עצמו ואחר עמו כלומר הבו ליה זוזי. והבו ליה דלנסיב ברתיה אבל לישנא בתרא ברתיה תנאה זוזי מתנה ע"כ ואליבא דכ"ע בין לרש"י בין לתוספות בין להרי"ף ז"ל פירושא דשמעתא הכי הוה ומה שכתבו התוספות וכן משמע דקאמר טעמא דאמר ליה וכו' כוונתם הוא שהוקשה להם אמאי מייתי בגמרא ההוא עובדא דההוא גברא התם דאינו ענין לההוא שקלא וטריא ונר' כמפסיק בדברים שאינם צורך בענין לכך כתבו דהביאו התלמוד לומר דכי היכי דהתם יש חלוק בין אמר ראשונה הבו ליה זוזי לכשאומרו באחרונה הכי נמי הכא גבי האומר הרי עלי תודה יש חלוק בין אמר הרי עלי תודה תחלה לאומר ע"מ שאצא משום חגיגה תחלה אבל טעמא דהא מילתא לא הוי כטעמא דאידך דטעמא דתודה הוי משום דתפוס לשון ראשון וטעמא דעובדא דההוא גברא הוי כדפירש הרי"ף זו נראה כוונת התוספות בודאי ולא כמו שחשב בתחלה הרב בעל תרומת הדשן דנתלה בדבור זה שכתבו התוספות וכן משמע בסמוך וכו' והוה משמע ליה דהני תרי דיני חד טעמא אית להו וליתא כדכתיבנא וזה רמז בסוף דבריו שכתב ונראה דהרוצה לדחוק קצת יתיישב לו דלרש"י והתוס' סבירא להו נמי לפרש הכי ע"כ א"כ למדנו בנ"ד לכאורה דמה שכתוב בצוואה שבתו תנשא לבן שמעון ומה שכתוב שבתו. תהיה חולקת נחלה הא בהא תליא ואם לא תנשא לבן שמעון לא תחלוק נחלה משום דדמי לההיא דאמר התם לנסיב ברתי והבו ליה ד' מאות זוזי וכן כ' הרב מהר"י אדרבי ז"ל בתשובה הנז' גבי ש"מ שצוה שינתן לבת שמעון שלשים אלף לבנים לנדוניית' וכו' ותנשא הנערה לאה הנז' עם זבולון בן לוי דאלו היה אומר בהפך דהיה מזכיר הנשואין תחלה הוה אמרי' דהא בהא תליא וז"ל שם ולא אמר תנשא הנערה לאה עם זבולון וינתן לה מנכסי שלשים אלף לבנים דאז הוה משמע דהוי תנאה ע"כ א"כ בנ"ד שהזכיר הנשואין תחלה ודאי דאמרי' דהא בהא תליא כך נראים הדברים לכאורה אבל מ"מ נראה לי כד מעיינינן שפיר דשאני בנ"ד דהוי בתו ואי אמרו בגמרא הכי היינו גבי אחר דאולי התנה כן כדי תועלת בתו ואפי' בנדון דהרב מהר"י אדרבי ז"ל הוי בת אחיו ואמרי' דלא גמר לתת לה בהחלט כנ"ד אבל גבי בתו כנדון דידן נאמר דדעתו של אדם קרובה אצל בתו ויהיב לה מתנה החלטית בלי שום תנאי כלל אפי' שלא תנשא לבן שמעון וכיוצא בזה חלק הרב בעל תרומת הדשן סי' ש"נ גבי ראובן שצוה מחמת מיתה שינתן מנכסיו לבת בנו עשרים ליטרין ותקנה בהן חגורה כתב שם וז"ל מה שאין כן בנ"ד דאמרי' בפרק יש נוחלין וכו' דעתו של אדם קרובה אצל בנו וה"ה מסתמא אצל בת בנו ונוכל לומר דגמיר ודאי להקנות לה ומה שצוה שתקנה בהן חגורה יפה כדי להראות לה חבה גם בנ"ד נאמר דאהני לן הך טעמא דדעתו של אדם קרובה אצל בתו לומר דגמר ויהיב בלי שום תנאי ועוד יש סיוע מלשון הצוואה שכתוב בו שבתו תנשא עם בן שמעון וכו' ובתו תהיה חולקת וכו' ולשון ובתו השני הוא מיותר דבה קאי ועסיק והיה לו לומר ותהיה חולקת נחלה וכו' ומדקאמר ובתו משמע דהוא דבר נפרד ואינו נקשר עם האמור לעיל אלא מצד שהי' חביבה לו שהיא בתו ודעתו קרוב' אצלה התנה כן וכיון שכן למדנו דאין זה תלוי בזה אלא מתנת בתו הוי אפי' שלא תנשא לבן שמעון וא"כ ודאי לפי זה אין מקום כלל לטענת שמעון הבאה בשאלה שבשבילו נתן הש"מ לבתו המתנה שנתן דלאו הא בהא תליא דהש"מ רצה לעשות חסד עם בתו לה לבדה ומה לו אם ישא את בנו או לא ישא ואפילו תחלוק על כל מה שכתבתי ותאמר דהמתנה שנתן לבתו היא תלויה כשתנשא היא לבן שמעון ותדמה נדון דידן לעובדא דתלמודא מפני שהדברים אשר כתבתי הם מסברא ואינם מוכרחים כ"כ מ"מ לא זכה שמעון בדינו כלל דכשתתבטל המתנה תחזור הירושה לבנים כדין תורה אבל שנתן לשמעון מה שלא צוה המת כלל מהיכא תיתי זה דבר שאין לו שחר הרי הטיבו המת במה שצוה שתנשא. בתו לבנו ואם היא לא רצתה אין בידו עון אשר חטא א"כ לא זכה שמעון בשום פנים כלל והאריכות בזה מותר אבל מה שיש עדיין לדקדק הוא אם המתנה לבתו היא קיימת מפני שהזכיר חולקת נחלה ולשון נחלה הוי כאומר לבת בין הבנים שתירש לא אמר כלום אלא שיש לומר שהרי הזכיר