לחם רב (ל"לחם משנה") קעג

ראובן היה חזקה ראויה ולא אבד חזקתו כלל ומה שנתן לשמעון אם יש לשמעון חזקה אחרת מכח התקנה לא הוי מתנה וחזרה החזקה לראובן כל זה כתבתי מפני שאמרו לי שיש לאנשי סופיא"ה ההסכמות הנהוגות בשאלוניק"י: ועל מה ששאל השואל אם יוכל שמעון לתבוע ללוי בעד ראובן ולתת לו ערב על ההרשאה מההיא דתרומת הדשן בכתביו סימן רי"ז לכאורה משמ' שהדין עמו ממה שכתב וז"ל ואשר דרשתני על מה שנתפשט המנהג שאחד תובע את חבירו בשביל אחר ואין הרשאה בידו רק שאומר שרוצה להתערב בעד הרשאה וכופין את הנתבע על ידי כך ותמוה אתה בדבר כיון דכתב הרמב"ם ז"ל דאפילו הבא בהרשאה גמורה אין כופין את הנתבע אלא שתקנו חכמים כדי לאיים על הנתבע א"כ כל שכן מי שאין לו הרשאה שאין כופין עד כאן לשון שאלתך. נראה דאין לתמוה על מנהג זה דבמרדכי פרק מרובה בשם רבינו יואל וכן באשר"י פרק הגוזל קמא מוכח בפשיטות דלית להו ההיא דהרב רבינו משה בר מיימון ז"ל דכתב אהא דקאמר תלמודא כל אדרכתא דלא כתיב בה זיל דון וכו' לית ביה מששא ומקשה אמאי לית ביה מששא הואיל ושלוחו של אדם כמותו למה יתנו ב"ד יד לזה לעכב ממון חבירו שלא כדין ומתרצין וכו' ואשר"י מתרץ דחיישי' שמא בטל זה ההרשאה ונמצא הנתבע מפסיד משמע דכל היכא דליכא למיחש לפסידא דנתבע כופין אותו לדון דשלוחו של אדם כמותו ולפי זה נראה עד כאן. ותמוה לי מילתא טובא דאיך דקדק הרב מאשר"י שחולק על הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל הא הרמב"ם ז"ל לא מיירי אלא בהרשאה הנעשית על המלוה מתקנת הגאונים שלא על פי דין התלמוד ועל דא כתב בהלכות שלוחין בפרק ג' והגאונים עצמם שתקנו תקנה זו אמרו שאין אומרין בו יקוב הדין וכו' ולמה יפטר שאין בהרשאה הרעועה הזו וכו' משמע דלא קאמר דאין כופין אלא בהרשאה הרעועה כזו שהיא שלא ע"פ דין התלמוד שבהרשאה הנעשית על פי דין התלמוד שהוא על קרקע או מטלטלין של פקדון כבר כתב בריש הפרק שהיתה לו קרקע וכו' ואומר לו דון וזכה וכו' ואם לא כתב לו אינו יכול לדון עמו מפני שהוא אומר לו אין אתה בעל דיני משמע דהא כשכתוב בה זיל דון וכו' כופין אותו לדון בהרשאה זו ואינו יכול לומר לו אין אתה בעל דיני ולא כתב שאין כופין אלא בהרשאה הרעועה הנעשית ע"פ הגאונים וא"כ הרב רבינו אשר ז"ל לא פליג על הרשאה רעועה כזו שמה שכתב הרב רבינו אשר ז"ל דכשכתבו זיל דון וכולי כיון דליכא פסידא דאינו יכול לבטל השליחות כופין אותו לדון דהיינו בהרשאה הנעשית על פי דין התלמוד דכן דבריו הם על דברי התלמוד אבל הרשאה על מלוה שאינה נעשית מדין התלמוד ודאי שאין אנו כופין לדון על פיה משום דודאי אית ליה פסידא דהרי יכול לבטל השליחות דאיך יקנה אדם מלוה אפילו אגב קרקע ואפילו שיאמר זיל דון וסב לנפשך וכו' דכתב הרא"ש דהוי כאלו נתנם במתנה תינח בפקדון דיכול להקנותו בקנין אבל מלוה איך נתנה לו במתנה ובמה הקנה אותה לו דמלוה אינה נקנית אפילו אגב קרקע וכמה טרח הרא"ש ז"ל בפסקיו בפ' מרובה לתת סמך למנהג איך, נהגו לכתוב הרשאה על מלוה והלא אין אדם יכול להקנות הלואתו לחבירו ואפילו בקנין אגב קרקע וכתב דנהי דאינו יכול ליתן הלואתו במתנה שליח מצי לשוייה וא"כ כיון דאינו יכול לתת לו במתנה אפילו דכתב ליה זיל דון וסב וכו' בודאי שיכול לבטל השליחות לדעת הרא"ש ואית ליה פסידא ולכך אין כופין ואפילו לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דיכול לבטל השליחות אפי' בהרשאה הנעשית על פי דין התלמוד מ"מ אהני ההרשאה הנעשית מדינא להיכא דלא ידע הנתבע הביטול כדכ' הטור ז"ל בסימן קכ"ב אבל הרשאה רעועה כזו ודאי שאינו מועיל ואפי' היכא דלא ידע אם בטל השליחות ונאבד הממון חייב לפרוע למשלח וכדברי הרמב"ם ז"ל וא"כ דעתו ודעת הרמב"ם שוים וכן נראה מדברי הטור דדברי הרמב"ם והרא"ש ז"ל שוים דהוא כתב בסי', קכ"ב דברי הרא"ש בתחלת הסי' שכתב אע"פ שלוה ששלח וכו' וטעמא משום שיש לחוש וכו' ואח"כ הביא דברי הרמב"ם בסתמא ואלו דבריו הראשונים חולקים על הרמב"ם שאומר דאין כופין לדון בהרשאה לא הוה שתיק הטור ז"ל מלפרושי אלא ודאי דס"ל דהם שוים ותימא על בעל תרומת הדשן שכתב שהם חלוקים וצ"ע: ומ"מ למדנו מדבריו אלה דיכול ליתן ערב על ההרשאה אבל כד מעיינינן אשכחינן ודאי דאין זכות לשמעון מכח טענה זו דלא כתב כן הרב בעל ת"ה אלא לקיים מנהג אותו המקום אבל במקום שאין מנהג ליתן ערב על ההרשאה ודאי שאין כופין את הנתבע בכך אדרבה יוכל לומר הנתבע קים לי כהרמב"ם דסבר דאפילו שמביא הרשאה מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את ואעפ"י שיש לדחות ולומר שהרשאה כזו הרמב"ם יודה דלא מצי למדחי ליה משום דהוי הרשאה על קרקע אם נאמר שהחזקות דין קרקע יש להם והוי הרשאה ראויה ע"פ דין התלמוד מ"מ הרי הדבר ספק בין הרבנים אם הוא קרקע או טלטל כמו שכ' מהריב"ל וכו' ולכך ודאי במקום שאין מנהג ליתן ערב על ההרשאה ודאי שאין דנין כך אבל מחמת טענה אחרת אני רואה זכות לשמעון ולומר דבנ"ד לא בעינן הרשאה משום דאין צריך הרשאה אלא בדבר של ממון משום דמ"ל ליה לאו בעל דברים דידי את אבל בנ"ד שלוי זה עובר על ההסכמה והחרם הקדום הוי מילתא דאסורא וכל א' מישראל הוא בעל דינו וב"ד עצמם חייבי' ליטפל בו להפרישו מן האיסור ובדבר כזה אין צריך הרשאה לע"ד כל זה כתבתי בנושא ונותן בהלכה לפני מורי ורבי נר"ו לא ח"ו כמורה הלכה בפני רבו לבד זה אומר שאם דעתו דעת עליון יסכים עמי בזה דברי קיימים ואם לאו אין בדברי כלום והרי הם חשובים כחרס הנשבר תבן ולא בר: נאם הצעיר וקטון אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: ריב שאלה שטר צוואת ש"מ שכתוב בלשון זה יו דיגו קי מי מיגיר שיאה אפטרופא סינייורה אי פטרונה שזברי עודה מי הזיינדה אי שוברי מיש קריאטוראש שין קי נינגונו לי פואידה דימאנדאר קואינטו ני טומאר קואינטו ני נינגונה קוזה ע"כ ואחר שמת המצוה מת בן שהיה לו ולא נשאר לו אחר אלא אשתו מעוברת נתבטל בזה האפוטרופסת או לא: תשובה בתשובות להרמב"ן ז"ל סי' קי"ח כתוב יש דרך אחרת לסלק האפטרו' אפי' תוך זמן שעשאו אפטרופס אבי יתומים הואיל ומת אחד מהיורשים בטל אפטרופס ממ"ש הרמב"ם ז"ל האחים או שאר יורשים שלא חלקו ירושת מורישם אלא כולם משתמשים בה יחד הרי הם כשותפין לכל דבר וכתב בהלכות שותפין א' מהשותפין או מהמתעסקין שמת בטלה השותפות אף ע"פ שהתנו לזמן קבוע שכבר יצא הממון ליד היורשים עכ"ל והביאו הרב ב"י בתה"מ בסי' ר"צ וכתב עליו ואין דבריו נראים כי מה שהביא ראיה מדברי הרמב"ם יש לדחות ע"כ. ובאמת שנראי' דבריו שאין הנדון דומה לזה דהתם ראוי הוא שתתבטל השותפות שיאמר השותף עמו הייתי משתתף אבל לא עם יורשיו אבל לענין האפטרופסת אפי' שמת הא' אין טעם בדבר לומר שתתבטל האפטרופסת אבל מ"מ מי הוא זה ואיזה הוא שימלאנו לבו לעשות מעשה נגד התשובה ההיא ובפרט שהיא מהרשב"א ככתוב שם שאותם התשובות הם להרשב"א ז"ל וע"כ נר' לכאורה דכיון דבנ"ד מת האחד האפטרופסת היא בטלה ומה גם דבנ"ד היא אשה אפטרופסת ואפילו שיהא לנו ספק בדין ראוי לסלקה כיון דאמרו בפ' הניזקין אין ב"ד ממנין אשה אפטרופא וכמו שכ' מהר"י ן' לב ז"ל ח"ב סי' ע"ו דף צ"ג אבל מצאתי ראיתי תשובה להרשב"א הביאה בב"י סי' ר"ן וז"ל שם בח"מ דף רמ"ט וכתב עוד שנשאל על ש"מ שאמר אני ממנה את פלוני אפטרופס על בני ולא היה לו אלא בן אחד ילוד והניח אשתו מעוברת וילדה בן אחר מיתתו והבן הראשון נפטר והנער הנולד לאחר מיתת האב הוא שהאפטרופס משתדל בנכסיו אם יש לו דין אפטרופס והשיב נ"ל שהאפטרופס קיים על הילוד לפי שדעת האב קרובה אצל בנו ואע"פ שלא נולד עדיין דעתו למנות עליו אפטרופס שהרי הוא ידע שאשתו מעוברת וכשצוה ומנה אפטרופס על הכל צוה ע"כ. ולכאורה קשו דברי הרשב"א אהדדי שכאן כתב דאף ע"ג דנפטר אחד כיון שהיה דעתו על הכל נשאר האפטרופס קיים לבן הילוד ובתשובה שהבאתי למעלה נראה דכיון שמת האחד האפטרופסת בעלה א"כ נמצאו דבריו סותרים זה את זה לכך נראה לתרץ דהרשב"א ז"ל לא כתב בסי' קי"ח עוד יש דרך אחרת וכו' משום דאית ליה דעל טעם זה סמכינן אלא משום שכבר כתב עוד שם טעמים אחרים לסלק האפטרופס עשה טעם זה סניף להם ולכך כתב עוד יש דרך אחרת וכו' כלומר סניף אחר יש לזה אבל אין זה עיקר הטעם ואין ראוי לסמוך על זה ולכך בתשובה האחרת לא סמך על זה הטעם לחוד וכתב דהאפטרופס קיים על הבן הילוד וא"כ כיון דהרשב"א עצמו מוכרחים אנו לומר דלית ליה הך טעמא עיקר בנ"ד א"כ אין לעשות טעם זה עיקר ולבטל האפטרופס אלא הוא קיים וכן נתבאר מתשובה זו שהבאתי דבנ"ד דמת הא' ונשארה אשתו מעוברת דאע"פ דבאותה שעה שמנה האפטרופס לא היה ילוד מ"מ האפטרופס קיים והוא נדון עצמו דהרשב"א שכ' בתשובה הנז' לכך נראה ודאי דאפטרופסת האשה קיים הנראה לעניות דעתי: הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה. ריג את כרוב ממ"ש נר"ו ילמדנו על ענין צוואת ש"מ שכתוב בה שבתו תהא יורשת נחלה כא' הזכרים ולא יחלקו הנכסים כ"א עד שתנשא בתו ממה שאמר לשון ירושה ודאי לא אמר כלום אבל ממה שאמר שלא יחלקו הנכסים עד שתנשא בתו ואמר הרא"ש שלשון חלק הוא לשון מתנה והביאו הטור ז"ל סי' רפ"א והכא אפשר לומר ולא יחלקו עתה אך כשתנשא בתו יחלקו כי מכלל לאו אתה שומע הן הרי אמר לבתו לשון חלק ותחלוק עם האחים או לא אמרי' כן ממאי דאמר הרא"ש ז"ל סוף סי' הנז' ובדברים שבלב לא מעקרא נחלה דאורייתא וכן ממאי שהביא ב"י בסי' הנז' תשובת הרשב"א שכל שכן האח ראוי ליירש ואין אחר ליירש עמו אף ע"פ שסלקו מנכסים כל שלא נתנן לאחר ממלא הוא יורש דמאן לירות בר קשא דמתא והאחיו' ובניהם כנכרים גמורים הם במקום בן האח הראוי לירש ואינו דומה למשנתנו וכו' הא לאו הכי היה הוא מסולק והאחים האחרים יורשים ממלא ואע"פ שלא נתנם להם בפירוש דשאני התם שכולם ראוים לירש אבל כאן אין עסק לאחיות וכו' ומה להם עסק בנכסיו יותר משאר נכרי דעלמא הרי בהדיא שאף אם היה. סברא לו' מכלל הן אתה שומע לאו הוא כשהוא ראוי לירש אבל לאחר כל שלא נתנו בפירוש לא אמרי' ועוד דנוכל לומר כי מה שאמר ולא יחלקו הנכסים כ"א עד שתנשא הבת חוזר לבנים ולא לבת כי הבנים לא יחלקו עד שתנשא הבת ועוד שאפשר לומר לא יחלקו עד אותו זמן ואותו זמן ירשו כל אחד המגיע לו כי כן אמר שתהא יורשת נחלה כאחד הזכרים וא"כ ודאי לא אמר לזכרים כי אם לשון ירושה ובכלל הבנים שירשו תירש גם הבת אבל קודם לא יחלקו ולבנים לא שייך לומר דיחלוקו לשון מתנה כי אינה מתנה כי אם ירושה על כל הנזכר יגלה עיני כי אני בחזקת סומא ותהיה אדוני לי לעינים וכעל גמולות כעל ישלם: תשובה נראה לי דהבת לא תירש כלל ולא משום מאי דכתב הרא"ש דדברים שבלב אינם דברים דשאני נדון דידן דלמ"ד מכלל לאו אתה שומע הן כמפורש דמי ולא הוי דברים שבלב וכן לאו משום ההיא דכתב הרשב"א ז"ל דהיכא דסילק את בן האח כל שלא נתנן לאחר ממלא הוא יורש דמאן לירות בר קשא דמתא לירות דאותו הנדון אינו ענין