לחם רב (ל"לחם משנה") קעב

זה הוציא מעשה ב"ד שאמת הוא שהחזיק ראובן כמנהג החזקות ובאותו מעשה ב"ד כתוב ג"כ שנתן ראובן חצי חזקה לשמעון שניו אז השיב לוי חצי החזק' שלך אינה כלו' כי כבר יש לך חזקה אחר' ובהסכמו' כתוב כי מי שיש לו חזקה א' אינו יכול להחזיק בחזקה אחרת השיב שמעון אם חצי החזקה שלי אינה כלום א"כ הרי חזרה החזקה לבעלה הראשון דהיינו ראובן כי ראובן החזיק בה מתחלה ונתן חצי החזקה לשמעון השיב לוי מאחר שראובן אינו תושב סופיא"ה אינו יכול להחזיק חזקה בסופיא"ה ועוד אפילו אם נאמר שיכול ראובן להחזיק פה בסופיא"ה מ"מ כבר אבד חזקתו כיון שהלך מסופיא"ה למוניסטירי"ו השיב שמעון אם הלך ראובן מסופיא"ה לא הלך לעקור דירתו מסופיא"ה כי לא היה לו מעולם דירה בסופיא"ה אדרבה יש אומרים שהלך להביא את אשתו ובניו לסופיא"ה ואפילו לא הלך להביא אשתו לא הלך לעקור דירתו מסופיא"ה ושלא לבא עוד כי אם הלך לו להסתחר ויבא בתוך שנה או פחות כי לא עזב חזקתו עדיין שלש שנים שנאמר שמחל חזקתו ואדרבה אפילו בהיותו חוץ לסופיא"ה הוא פורע מעות החזקה כנהוג יורנו מורנו הדין עם מי ועוד יורנו מורנו אם יכול שמעון לתבוע ללוי שלא יחזיק בעבור ראובן בלי הרשאה אבל אומר שמעון שיתן ערב ללוי שלא יעכב ראובן על זה וכמו שכתב תרומת הדשן בפסקיו וכתביו סימן רי"ז ושכרו כפול מן השמים: תשובה נר' שאין בטענותיו של לוי ממש ועתה אשיב עליהן אחת לאחת למה שטוען שחצי החזקה שהחזיק שמעון אינה חזקה מפני שיש לו חזקה אחרת באו דבריו בשאלה סתומים דלא נתבאר אותה החזקה של שמעון אם קנאה בדמים או החזיק בחצר הגוי מכח התקנה דאם קנאה בדמים יש מקום לספק ולומר דאעפ"י שיש לו חזקה קנויה יכול להחזיק באחרת מכח התקנה שהרי הרב מהריב"ל ז"ל כתב בכלל ז' בפסקיו הראשונים שהגם שכתוב בתוך ההסכמות עוד הסכימו ששום יהודי לא יוכל לשכור יותר מחצר אחד וחנות אחד מכל מקום אמדינן דעתייהו דבוודאי כוונת מתקני ההסכמה היתה שלא יזכה אדם מכח התקנה אלא בחצר אחד וחנות אחד אבל אם קנה אדם חצר אחד קנין כספו למה לא יהיה לו עוד חלק ונחלה עוד מכח התקנה וכבר כתב הרשב"א ז"ל בכמה תשובות דבתר כוונת מתקני ההסכמה אזלינן כמ"ש הרב הנז' באותה תשובה ואעפ"י שיש לפקפק בהך אומדנא דדילמא כוונתם שלא יחזיק א' בכמה מקומות כדי שירבו היושבים בעיר וא"כ כיון שיש לו דירה בעיר לא יזכה עוד מכח התקנה וראוי שישאר המקום כנוי לחברו שיבא וידור שם נשאר הדבר בספק אם נכנס זה בתוך ההסכמה אם לאו והגם כי הלשון מורה שזה נכנס בכלל הסכמה שכן כתוב שלא יוכל לשכור יותר מחצר א' וכו' משמע בין שקנאו בין שלא קנאו והרב הנז' כתב שם דלא כתב הרשב"א ז"ל כן אלא היכא דהלשון משמע הכי אבל כשהלשון פרטי לא נעשהו כולל מכח האומדנא מ"מ בנ"ד נעשה מהכולל חלקי ונאמר דמ"ש לא לשכור ר"ל להחזיק בשניהם מכח התקנה דאין דוחק כ"כ לעשות מהכולל פרטי כמו מהפרטי כולל ואם כן כיון שהיה לנו ספק אם נכנס בהסכמה היה ראוי להחמיר אם יש בהסכמת סופיא"ה חרם כמו שיש בהסכמת שאלוניקי דספק חרם להחמיר כמו שנבאר בעזרת האל יתברך ולכך ודאי שכיון שזכה שמעון מספק לא יוכל להכנס לוי שם: אבל אם החזקה הזאת החזיק בה שמעון מכח התקנ' ודאי שטענתו של לוי היא נכונה שאינו יכול להחזיק שמעון בשתי חזקות וחזרה החזקה לראובן שנתנה לו ועתה נבאר שחזקתו של ראובן היא ראויה ונבטל טענותיו של לוי במה שטען שמפני שראובן אינו תושב מסופיא"ה אינו יכול להחזיק שם זו אינה טענה כלל דבלשון ההסכמה כתוב שכל יהודי שיניח חצר או חנות שישליכו אותו מהחצר וכו' שום יהודי אחר לא יוכל לבא לאותו חצר וכו' ואם כן כיון דלשון ההסכמה הוא סתום בכל גוונא משמע ואפילו יהודי מעיר אחרת יכול להחזיק שכן כתוב שכל יהודי וכו' ואי אמרת דאינו יכול להחזיק מטעמא דאמרינן בפרקא קמא דבבא בתרא בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב ופירש רש"י זכרונו לברכה מטעם פסיקת החיות כלומר דמביא כאן ומוכר סחורותיו ואם כן החזיק שלא כדין ואין חזקתו חזקה זה אינו כלום דהרי אמרו שם דאי שייך בכרגא לא מצי מעכב ופירש רש"י זכרונו לברכה שנותן כסף גולגלתו למושל עיר הזאת עד כאן והאידנא במלכות תוגרמה ודאי כלנו פורעים למלך אחד ועוד שאפילו שהיה פורע ראובן למושל עיר אחרת הרי לדעת רבינו משה בר נחמני והרב רבינו אשר ורבינו תם זכרונם לברכה אם רוצה להיות שייך עמהם בכרגא ולישא וליתן בעול כמו בני העיר לא מצו בני העיר לעכב עליו כמבואר בטור חשן משפט סימן קנ"ז בבית יוסף ואף על פי שהרב מהר"י קולין כתב בסי' קצ"ב שרבו החולקים על רבינו תם מכל מקום הרב רבינו אשר זכרונו לברכה והרמב"ן מסכימים לסברתו כדפרשתי ואל תשיבני ממה שכתב שם הרב הנז' דמה שאמרו בגמ' אי שייך בכרגא לא מצי מעכב היינו על פי ב"ד אבל אם תגבר יד בני העיר לסגור דשא באפיה הן על יד השר הן ע"י שום מונע פשיטא שהרשות בידם וכדפי' ולא יחלוק ע"ז כי אם עקש ופתלתול אשר לא ידע ולא יבין ולא הגיעו להוראה עד כאן דיש לומר דמה שאמר הרב הנזכר הוא קודם שהחזיק אבל בנדון דידן שזה ראובן החזיק על פי הדין אעפ"י שהיו יכולים למחות בו בני העיר אם תגבר ידם מ"מ עתה שכבר החזיק הרי נעשה כאחד מהם ויש לו חזקה בעיר ואין יכולים למחות בו אלא כל זמן שבא לזכות מן ההפקר כמו שנראה מאותה דמהרי"ק אבל אחר שזכה לאו כל כמינייהו למחות בו ודאי כזה וא"כ כיון שראובן זה רוצה לפרוע מס עם בני העיר ההיא ולישא וליתן עמהם בעול לא מצו לעכב עליו ודי בזה לבטול הטענה הראשונה: ומה שטען שכיון שהלך מסופיא"ה אבד חזקתו לכאורה היה נראה דהדין עמו ממה שכתוב בהסכמות אי אנשי מיזמו פארטיינדושי די לה טייר' פואיר' טראפיאשגר לה חזקה ודקדק מכאן הר' מהר"ר יעקב ן' חביב שאם הלך מן העיר ולא העביר החזקה שאבד חזקתו כמ"ש הרב מוהריב"ל בכלל שביעי שאלה מ"ז וא"כ נראה לכאורה שכיון שראובן זה הלך אבד חזקתו וכד מעיינינן אשכחן דלאו כלום היא חדא שהרי הרבה אומרים שזה ראובן לא הלך אלא להביא אשתו ובניו ולא עשה מעשה מוכיח על כך שעוקר דירתו מכאן ובשלמא אם היה כאן עם אשתו והיה מוליך אשתו עמו או אשתו הולכת אחריו כההיא עובדא דמוהריב"ל ז"ל י"ל ודאי שכוונתו לעקור דירה כיון שעשה מעשה מוכיח על כך שהוליך אשתו עמו אבל זה מי יאמר לנו שלא הלך להביא אשתו ובניו כמו שרבים אומרים או להסתחר וכי תימא עדיין לא היה כאנשי העיר כדי שתאמר שצריך שיעשה מעשה מוכיח שעוקר דירתו מהעיר שלהיות כאנשי העיר צריך שישב שם י"ב חדש וא"כ אין צריך לנו הוכחה לעקור דירתו מ"מ כיון דהחזיק בחצר ונתן החצי לשניו והחצי שייר לעצמו נראה שכוונתו להשתקע בעיר הזאת מדשייר לעצמו חצי החזקה ואפילו נאמר דהדבר ספק אם בהסכמה יש חרם ספק חרם להחמיר וכמ"ש הרשב"א בסי' תקצ"א ולענין מה ששאלת אחר שהיה הדבר מסופק אם להיתר אם לאסור וכו' והשיב דע כי זו ספקא דאורייתא הוא דאסור לעבור על החרם דבר תורה כי בכל המקומות הרגילו לומר משביעי' אנו מחרימין אנו ויש כאן שבועה גם כי ארור יש בו שבועה כדאיתא בשלהי שבוע' העדות אסור להקל עליו וכו' ע"כ נראה משם דחרם ראוי להחמיר בספקו איברא דנראה משם דהטעם הוא משום דבכל חרם מזכירין בו בלשון שבועה שאומרי' משביעין אנו ועוד שאומרי' לשון ארור אבל מלשון חרם עצמו נראה ודאי מדברים אלו שאין להחמיר בספקו וכן נראה בתשו' אחרת גבי עובר על החרם שכתב כיוצא בלשון. הזה הביא' הרב ביי בטור ח"מ סי' ל"ד שכתב שם והעובר על החרם שאמרת וכו' וא"כ לפי זה אין ראוי להחמיר בספקו אלא לאותם ששמעו החרם וענו אמן דבשבוע' ביטוי כשהוא מושבע מפי אחרים ולא ענה אמן אינו כלום והיינו הצד החמור שיש בחרם משא"כ בשבוע' כמ"ש הריב"ש בסי' קע"ב וז"ל ויש צד חמור בחרם מה שאין בשבועות שהמושבע מפי אחרים. וכו' אבל בחרם אע"פ שלא קבל עליו וכו' וא"כ כיון דטעמא דהרשב"א לא הוי אלא משום שרגילים להזכיר שבוע' בלשון החרם א"כ דוקא למי שענה אמן יש להחמיר בספקו אבל לא לאשר לא ענו ולדורות הבאים שמן התורה אינו כלום אע"פ שיש קצת תימא על הרשב"א איך לא ביאר זה מ"מ עכ"פ נמשך כן מדבריו וא"כ לפי טעם זה אע"פ שיהיה חרם בהסכמ' בנ"ד אזלי' להקל לדידן דלא שמיע לן החרם ואין לנו איסור מן התורה זה היה נראה לכאורה. אבל מצאתי להריב"ש בסי' רס"ו דהעובר על החרם דהוא פסול וכתב שם גם הרמב"ן ז"ל כתב שהעובר על החרם הרי הוא כעובר על השבועה כמ"ש בפלגש בגבעה וכו' ותניא בילמדנו וכי שבועה היתה שם אלא ללמדך שהשבועה הוא חרם וחרם הוא שבוע' וכ"כ הרשב"א בתשוב' שאסור לעבור על החרם דבר תורה ודנין בספקו להחמיר כספקא דאורייתא ע"כ נראה מטעמו של הרמב"ן ז"ל דאפי' בלשון החרם עצמו יש להחמיר כמו בשבועה מדקרי ליה קרא לחרם שבועה וא"כ לפי זה אפילו שלא יענו אמן מטעמא דחרם יש להחמיר בספקו כשבועה וחרם לא בעי עניית אמן כמ"ש למעלה בשם הריב"ש דעובר על החרם נמצינו למדין לדעת הרמב"ן בנ"ד דאיכא חרם דאזלי' ביה להחמיר וכן נראה דעת הריב"ש ולכאורה יש לדקדק בדברי הריב"ש דהוא כתב בסימן קע"ג וז"ל וכן נראה שכל אותם הבעיות ששאלו בגמרא אם המנודה אסור בהן וסלקן בתיקו ופסק בהן הרי"ף ז"ל לקולא וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם נראה שגם במוחר' הדין כן שהרי לא הזכירו בו אסור רק שנין ושכירות ועסק זולתי בכדי חייו וכן נראה מרבי אליעזר הגדול שהיה מניח תפילין ובפ' אלו מגלחין אם מנודה אסור בתפילין וסלק' בתיקו וכו' ע"כ וכיון שהוא ז"ל כתב כאן בסי' רס"ו דהעובר על החרם כעובר על השבועה ומן התורה הוא פסול כטעמא דהרמב"ן ז"ל א"כ איך כתב שם שדני' בספקו להקל שכתב דה"ה במוחרם דאזלינן לקולא באותם בעיות כיון דאיסור חרם הוא דבר תורה יש להחמיר בספקו ועוד קשה מה ראיה זו שהביא מרבי אליעזר הא דרבי אליעזר הוי נדוי כמ"ש הוא לקמן ולכך היה מניח תפילין אבל בחרם אזלי' לחומרא ודאי דכל הני בעיי דמנודה וכי תימא הוא סובר דהא דרבי אליעזר הוי חרם ליתא שאחרי כן כתב והרמב"ן ז"ל פירש דרבי אליעזר חרם הוה וכו' וכתב נראה שדעתו שהמוחרם אסור בכל אותם הדברים שזה הוא רחוק ממ"ש למעלה נראה שגם במוחרם הדין כן וכו' משמע דמ"ש למעלה היה ודאי שלא כדעת הרמב"ן ז"ל וכן הוא למטה הסכים לומר דההוא דרבי אליעזר הוי נדוי ואלו היה מביא ראיה זו לפסק הרמב"ם והרי"ף ז"ל דפסקו במנודה לקולא היה ראיה טוב' אבל מלשונו משמע דמביא ראיה למוחרם מיהו לקושיא ראשונה י"ל דאף ע"ג דמוחרם איסורו מן התורה מ"מ כל הני כגון חליצת התפילין ונעילת הסנדל הכל הוי מדרבנן ולכך אזלי' בהו לקולא ולקושיא שנית צריך עיון: למדנו לפי זה דכיון דבנ"ד איכא חרם אזלינן לחומרא אפי' למי שלא ענה אמן כדעת הרמב"ן והריב"ש ז"ל ואפשר דהרשב"א ז"ל מודה לטעמו של הרמב"ן אלא דנתן טעם אחר ומפני כן כתב הריב"ש ז"ל בסי' רס"ו וכן כתב הרשב"א וכו' ואלו היה ביניהם חלוק לענין שלא ענו אמן היה לו לבאר. בר מדין איכא טעמא אחרינא בנ"ד דאפילו שלא יהיה חרם בהסכמה אמרי' דודאי דעתו של ראובן להשתקע כאן שהרי כתוב בשאלה ופורע מעות החזקה כנהוג וכיון שפורע החזקה ודאי שהחזקה של