לחם רב (ל"לחם משנה") קע

היה רבית גמור וכיון דהוי רבית הוי ההוספה כמאן דליתיה ולא יכול לומר אדעתא דהכי לא ירדתי כיון דמתחלה ירד בפי' על דעת רבית וכן נתרץ לקושית הרשב"א דכאן אמרינן דבטל מקח ולא אמרי' יתקיים המקח ולא יהיה התנאי תנאי משום שיאמר הלוקח לא עשיתי איסור בעת התנאי דאפשר דלא אחזיר המעות ויהיה המקח מקח אבל מ"מ כיון שאפשר לבא לידי אסור אמרו חכמים דבטל מקח והוי הלואה גמורה לדעתו וכיון דאתא לידן אתינא דיש ליישב מה שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו כשהביא לשון ר' האי או פוסק על הפירות עד שלא יצא השער ולא נתייקר השער דקשיא ליה להרב ב"י ז"ל אפילו נתייקר נמי דמאי שנא מהוסיף בדמי ואפשר לומר דלא כתב לא נתייקר השער אלא משום שלא יוכל לחזור הלוקח ג"כ דאי לא מצי למימר הלוקח אדעתא דהכי לא ירדתי כדכתבו תלמידי הרשב"א ז"ל אבל בהוסיף בדמי אינו יכול לחזור לא המוכר ולא הלוקח ואף על גב דהמוכר יאמר אדעתא דהכי לא ירדתי כיון שבשעת התנאי היה רבית גמור לא מצי למימר הכי כדכתיבנא א"כ למדנו דעת הרשב"א נגד דעת הריב"ש ופשיטא דלו אנו שומעים. ועתה נבא לנ"ד אלו היינו אומרים דהמכירה הזאת באומדנא דמוכח כדכתב השואל היתה על תנאי שיחזיר לו למכור ודאי דהוי כאלו אמר לכשיהיו לי מעות החזירה לי והוי הלואה גמורה ונשרפו הבתים ברשות המוכר וחייב ליתן לו העשרה אלפים לבנים אלא שינכה לו שכירות הבתים נמצא דהטענה אשר בה חשב המוכר להציל עצמו היא לרעתו וכפא דחק נגרא בגויה נשרוף ליה חרדלא ואם כוונת השואל הוא דאף ע"פ שלא פירש כן בעת המכירה סתמו כפירושו מ"מ אינו שוה לו דכל מה שמשתדל להטיל תנאי במכירה נעשו המעות הלואה אבל לפי האמת המכירה מכירה דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ובודאי דהמכירה היה מכירה חלוטה ואע"פ שהעמיס ראובן דמי שכירותם על שכר הבתים אין זה הוכחה דכבר כתב הרב מוהריב"ל ז"ל בפסקיו חלק ב' סי' ע"ד בנדון כיוצא בזה בשלמא אם היה תנאי בין המוכר ובין הקונה שאם יגרש התוגר לשמעון שיחזיר לו המעות שקבל ממנו הויא דמי להלואה וכו' וכל גווני דאפשר למימר ולתקן כי היכי דלא להוי רבית אמרינן דאחזוקי אנשי ברשיעי וכו' והרב הגדול מורי נר"ו בתשובותיו סי' ק"ח השיג עליו וכתב ולא עוד אלא אפי' שהיו מתנים שאם יגרשהו התוגר לקונה מהבתים אין כאן צד איסור וכו' יעו"ש מ"מ למדנו מדברי הרבנים שהמכירה מכירה גמורה ואין זו טענה דאע"פ שהעמיס דמי השכירות על הבתים כך היה תנאי ביניהם ולא מפני תנאי זה נתבטלה המכירה ומה שטען שימכור אלו כעצים ואבנים לפי הערך שהיו שוה הבתים בבנינם וכו' נראה לי דכיון דבשטר המכירה כתוב שנתחייב למכור לו אותם הבתים ונשרפו הרי נתבטל החיוב ואינו מחויב למכור לו העצים והאבנים דהכי אמרי' המשכיר בית לחבירו ואמר בית זה אני משכיר לך ונפל הבית אינו חייב לבנותו משום דמשמע בית זה דכיון דקאמר זה ונפל אזדא ליה וכדאמרינן בפרק הבית והעליה אי דקאמר עליה זו כיון דנפל אזדא ליה ואע"ג דהטור ז"ל כתב בסימן שי"ב בשם הרמ"ה דאם יש עציו ואבניו כדי ליקח אחר יקח ואם אין בהם כדי ליקח ישכור אפילו הרמ"ה יודה בנ"ד דע"כ לא קאמר התם אלא מפני שהשכיר לו בית זה והרי נשתעבד לו כל גוף הבית והעצים והאבנים אבל מי שנתחייב למכור לחבירו בית זה ודאי פשיטא ופשיטא דמודה הרמ"ה דכיון דנפל נסתלק חיובו וא"כ בנ"ד שכתוב בשטר שנתחייב למכור אותם הבתים אשר בחצר הא כיון דנפלו אזדו ואינו חייב למוכרם ודברים פשוטים הם בעיני וכבר היה אפשר לבטל תנאי זה משום מאי דכתב הרשב"א ז"ל בתשובה הוזכרה בב"י סימן ר"ו דמי שקנו ממנו בעדים שימכור ביתו אינו אלא קנין דברים ואוקי ההיא דאמרי' בגמרא אי מזבינינא להאי ארעא לדידך מזבינינא כשקנה האי ארעא מהשתא והחזיק בה בתנאי שאם ימכרנה שתהיה קנויה לו וכו' משמע דקנין שקנו ממנו שימכור לא מהני ונראה דהא מילתא תליא בפלוגתא דרבוותא הביא הטור ז"ל בסי' קנ"ז גבי היכא דנהגו לעשות מהוצא ודפנא וקנו מידו לעשות בנין זה אינו יכול לחזור דכ' שם בשם הרמ"ה ומיהו דוקא דקנו מיניה דמחייב ליתן כך וכך דדרך הודאה הוא א"נ דרך שעבוד דשעביד נפשיה להכי ולאו קנין דברים הוא אבל אם קנו מידו לתת כך וכך או לבנות כיון שאין קנין נופל על החיוב ולא על גוף הממון אלא על הנתינה עצמה והנתינה אין בה ממש ולא מעשה בעלמא הוי קנין דברים וכו' ואיכא מרבוותא דסבירא להו קנין לתת לאו קנין דברים הוא וכו' ופלוגתא זו כתבה ר' ירוחם בנתיב ט"ו והביא' הרב ב"י בסי' קצ"ה א"כ היה נראה לכאורה דלמ"ד דהוי קנין דברים הך תנאי שהתנה שמעון למכור לראובן הוי קנין דברים ולדעת הרשב"א וקצת מרבוות' אין חיובו חיוב וא"כ אין לחייבו למכור ואוקי ארעא בחזקתיה ואם כן אפילו אם הבתים היו קיימים לא היה מחויב למכור שמעון אבל אין טעם זה מספיק לפי האמת משום דכיון דאיכא קנין ומעכשיו בשטרא סגי כדמשמע מדברי נמוקי יוסף בריש בתרא ואע"פ שמשמע מתשובת הרשב"א ז"ל שצריך שיאמר הרי היא קנויה לך מעכשיו ויהיה הקרקע ביד הלוקח מ"מ כיון דכתוב בשטרא שיחויב למכור סגי דע"כ לא קאמר הרשב"א אלא שלא הזכיר בשטר חיוב למכור אלא שימכור אבל כיון שהזכיר שיחויב למכור קנין קאי אחיוב כדדייק לשון הרשב"א ז"ל שכתב לשון נופל על החיוב וכו' משמע דכשהזכיר חיוב סגי אבל בנדון דהרשב"א לא הזכיר חיוב. איברא דקשה קצת דהרב ב"י כתב בסי' קצ"ה תשובה להרשב"א דהשיב דכל שקנו מידו אע"פ שלא אמר לשון חיוב חייב דקנין מילתא אלימתא היא ומתקן הענין וכאלו מחייב עצמו באותו דבר שאמר ליתן וכו' א"כ הכא נמי נימא דהקנין מתקן הענין והוי כאלו פירש שמחייב למכור וא"כ אמאי כ' הרשב"א ז"ל הכא דהוי קנין דברים מ"מ מכח הטענה הראשונה זכינו לדון דעכשיו דנפל אינו מחויב שמעון למכור העצים והאבנים ונתבטל החיוב: הכלל העולה דאין לו לראובן על שמעון כלום והעצים והאבנים הם של שמעון ואינו חייב למוכרם לו חזר השואל ושאל לו נשרפו קצת הבתים וקצתם קיימים אם מחויב למכור לו שמעון הבתים שנשארו לערך שהיה מוכר לו כולם כיון שנתחייב למכור לו כל הבתים עם כל הזכיות ועתה שנשרפו קצתם יחויב למכור השאר לפי הערך גם בזה אני אומר דלא צדק בטענתו דאמרי' בפרק המוכר את הספינה כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה ופי' רשב"ם כור בשלשים אני מוכר לך צריך היה למעות כנגד דמי הכור ולא נתכוון זה שיהא קונה פחות מכור ולא יותר מכור אלא כור בצמצום מקנה לו לא פחות ולא יותר ע"כ הכא נמי אמרי' כיון שנתחייב למכור לו כל הבתים בסך כך כלם נתחייב ולא קצתם דמתכוין למכור כלם לא פחות ולא יותר נמצא דלא זכה. ראובן בדינו כלל: הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: רט שאלה ראובן מת וחיי לרבנן שבק והניח בניו יתומים קטנים ולא הספיק לצוות את ביתו למנות אפטרופס על נכסיו שהיו חייבים לו יהודים ותוגרמים והוא ג"כ היה חייב ליהודים ותוגרמים כדרך הסוחרים וכל מה שהיו חייבים לו התוגרמים היה בחוגי"ט וטישקייריש באופן שהיה כח ביד היתומים לגבות החוב ההוא בעש"ג והניח ג"כ חצר בבתים בנויים ושדות וכרמים וכסף וזהב ומטלטלים ושפחה א' ואשתו אלמנה בכה תבכה על בעלה ולא ידעה מה לעשות בנכסי עזבון בעלה ראובן הנז' ובפרט לגבות חובות התוגרמים וג"כ הכרמים שהניח שעתידים להיות ארץ גזרה מבלי היות משגיח עליהם והקהל ב"ד אביהם של יתומים לא השגיחו למנות אפטרו' אלא הניחו לאלמנה הנז' לאבד הממון הנז' ואחר עבור ב' שנים מכרה האלמנה הנז' ברשות ב"ד חצר של בתים שנשרפו לשמעון בסכום מעות פחות ממה שהיה שוה והחזיק בו הקונה כמה שנים ויהי היום שהגדילו היתומים קמו וערערו במכירת אמם ורוצים להוציא הקרקע מתחת יד הקונה באמרם שאין מעשיה קיימין מכמה אנפי חדא שהקונה אינה את אמם אונאה גמורה ולקח החצר בזול ועוד שמכרה קרקע ללא צורך ותועלת היתומים שאפילו מכרה לפרוע חוב אביהם עכ"ז היה לה למכור המטלטלים שהם קודמים לקרקע וכסף וזהב ולא קרקע ומה גם שהיו מטלטלים משכון ביד נאזי"ר העיר ומכרו הקרקע לפדות המטלטלים שהם דברים העשויים לעשות בלויי סחבות כנודע לכל שער עירנו וגדולה מזו שהיה לה למכור השפחה שמכרה אחר מכירת הקרקע ללא צורך רק ליתן המעות ברבית מקודם ולפרוע החוב הנז' משום שהשפחה עשויה שתמות וג"כ היה לה למכור הכרמים שהיו עתידים להעשות ארץ גזרה או דברים אחרים דאית בהם חשש גנבה ואבדה ולא הקרקע אשר ע"כ נראה שלא עשתה מעשיה בחכמה ובעצת ב"ד יפה ויהי כראות הב"ד שקראו אותם ב"ד טועים קם חכם הקהל עם שני אנשים אחרים ואמרו אנחנו היינו ב"ד ונתננו רשות למכור החצר ולא השפחה בעבור שהשפחה היתה צריכה לאלמנה לשמשה והאלמנה צועקת ואומרת שדברי הב"ד הם שקר ואדרבה היא בקשה מהם שימכרו השפחה שהיה לה פחד שתברח מפניה אחר מיתת אדוניה וטוענים היתומים אם האמת אתכם למה לא מכרתם המטלטלים וכסף וזהב שמכירתם קודמת למכירת קרקע והב"ד אומרים שמכירת הקרקע נראה להם שהוא תועלת היתומים בעבור שהמטלטלים הם שמורים מעין כל ולא יחטפו אותם בעלי חובות משא"כ הקרקע והיתומים אומרים שטענתם זו שקר ואין זה תועלת ברור למכור קרקע של יתומים קודם המטלטלים והראיה על זה שאחר שמכרה אמם הקרקע הנז' קמו עליה בעלי חובות ומכרה כמה כסף וזהב לפרוע להם וא"כ מה הועילו הב"ד במכירת הקרקע ועוד למה לא חטפו הכרמים והשפחה שהיו הכל יודעים בהם אם היה כח בידם לחטוף אשר ע"כ אומרים היתומים שמה שטוענים הב"ד הם בוקי סריקי זאת ועוד אם כוונתם היתה לתועלת היתומים היה להם למכור הכרמים שהיו עתידות שלא לעשות פרי בשנה שאחריה מהעדר משתדל בעבודתם ועוד שאם היה כח ביד הב"ח לטרוף החצר למה לא טרפו הבתים קודם השרפה שהיו בקומתם ובצביונם אשר ע"כ אומרים היתומים שהב"ד הנז' טעו במכירת החצר הנז' טעות גמורה ועשו מעשיהם שלא ע"פ הדין ומה גם שמכרה האלמנה שלא בהכרזה ולא כתבו אדרכתא ולא דקדקו בשומא והם אומרים שכל דבריהם היו לתועלת היתומים והיתומים טוענים עוד שא"כ שכל מעשיהם היו לתועלתם למה לא השגיחו שנתאנית האלמנה במכירת הקרקע ועוד למה לא השגיחו גם על המטלטלים והחובות אלא על מכירת קרקע זה דוקא אשר ע"כ אומרים היתומים שאין הב"ד ב"ד יפה והמכירה אינה מכירה עתה יורנו מורנו מורה הצדק הדין עם מי ושכר האדון כפול ומכופל מאת ה' מן השמים: תשובה בפרק הניזקין תניא האפטרופסין תורמין וכו' ומוכרין להם בהמה עבדים ושפחות בתים שדות וכרמי' להאכיל אבל לא להניח וכתב הרב מהריב"ל ז"ל בפסקיו הראשונים סימן ע"ח בשם הר"ן ז"ל שאם עבר על דברי חכמים ומכר מה שלא היה לו למכור מה שעשה אינו עשוי וא"כ אלו אשה זאת בלא רשות ב"ד היתה מוכרת קרקע של יתומים אפי' אי דייני' לה כדין אפטרו' משום דהיתומים סמכו אצלה ודמי לההיא סבתא דהוו יתמי סמיכי אצלה דאמרינן בפרק הניזקין דמכירתה מכירה בנכסי יתומים מ"מ כיון שעברה ע"ד חכמים שמכרה, קרקע היכא שהיה להם מטלטלים מה שעשתה אינו עשוי וכל: זה אפילו לדעת הרא"ש ז"ל דאית ליה דיתומים שסמכו אצל ב"ה הוי כאפטרופא ממש ואפילו בקטן ממש וכמו שכתב הטור בח"מ בסימן ר"צ