לחם רב (ל"לחם משנה") טז

דאתחזק אמרי' התם דלא חיישי לקלא דבתר אירוסין כו' וא"כ כיון דנ"ד לא הוי אלא קלא דבתר נישואין לא משגחי' לה ומפני שהרב נר"ו משמ' ליה ההיא עובדא בקלא דבתר אירוסין הוצרך לחלק מנ"ד להתם ולפמ"ש הר"ן אין אנו צריכין לכך ומ"מ החילוק שחלק הרב נר"ו הוזכר שם בדברי הר"ן למילתא אחריתי ואגב גררא אמינא דקשיא לי טובא בדברי הטור א"ה סי' ל"א שכ' בשם הרמ"ה בהך עובדא כדברי אביי ורבא דחיישי' אם יצא עליה קול שיש עדים וכו' וז"ל כתב הרמ"ה אי קדיש במידי דלא ידעי' השתא אי הוי ש"פ בעידן קדושין או לא וכו' ואם א"א להתברר ע"י עדים שהיה ש"פ בשעת קדושין וכו' ולא שרינן לה אפי' העדים רחוקים מכאן הרבה וכו' אבל לא אסרינן לה ע"פ אשה או קרוב וכו' משמע מלשונו דאם אינו ש"פ דשרינן לה והוא ז"ל כתב לעיל בשם הרמ"ה ז"ל גבי קדשה בדבר שאינו שוה פרוטה וכו' אם ילדה משני ולא גירש ראשון הולד כשר דנהי דחיישי' לקדושי ראשון וכו' משמע דפסק כשמואל דחיישי' שמא שוה פרוטה במדי והיא מקודשת וא"כ אמאי שרינן לה אפי' שלא יהיה שוה פרוטה וכ"ת הרמ"ה איירי בדבר שאינו יכול להתקיים כגון תבשיל או ירק וס"ל כהרמב"ם דאינה מקודשת כיון שאינו שוה פרוטה באותו מקום ובהא קאמר דאם יש עדים שהיה שוה באותו מקום פרוטה באותה שעה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת זה א"א דהרמ"ה אית ליה כר"י ז"ל דכתב שם הטור דפליג על הרמב"ם דלעולם הוי קדושי ספק אפילו אינה מתקיימת למקום שש"פ דמפני כן הכשיר הולד מן השני משום דס"ל דטעמא דאיסור פחות מש"פ לא הוי דאורייתא משום דשוה באותו מקום אלא אפילו שוה במקום אחר אין בו איסור תורה דאין להקדש אלא מקומו ושעתו וטעם האיסור הוי משום דגזרינן הא אטו הא וכיון דלא הוי טעמא אלא משום גזרה לכך כ' הרמ"ה דאין הולד מן השני פסול וכן כתב שם הרב ב"י דטעמו של הרמ"ה משום דסבר כר"י וכיון שכן לית ליה דינא דהרמב"ם דתבשיל או ירק אם קדשה בו אינה מקודשת. ואם נאמר דהרמ"ה מאי דכתב האיסור וההיתר הוא לענין הולד דאי איכא שוה פרוטה הולד מן השני ממזר ואי פחות משוה פרוטה אין הולד פסול ואי איכא עדים במ"ה חיישי' להו והוי הולד פסול מספק לא משמ' הכי מדבריו שכתב לשון שרינן לה ולשון אסרינן לה דמשמע דלא איירי אלא לענין האשה עצמה. וגם יש לי לתמוה על הרב ב"י שכתב שם דפסק הרמ"ה כרב חסדא ולא ידעתי היכן ראה כן אדרבה בהדיא פסק כאביי ורבא שכתב אלא אפילו יצא קול שיש עדים שהיה שוה פרוטה חיישי' להו והוא מפרש כפירוש התוס' דהא איכא סהדי באידית ר"ל דיצא הקול שיש עדים במ"ה ורב חסדא לא חייש ואביי ורבא חיישי ופסק כוותייהו דחיישי' לקול וצ"ע. ומ"מ היינו דוקא דיצא קודם האירוסין כדכ' הר"ן ז"ל וכדכתיבנא לעיל וכן רבינו ירוחם שכתב בנתיב כ"ב ח"ב זולתי אם יצא קול עליה שיש עדים במ"ה שנתקדשה איירי בכה"ג שכן כתב אח"כ ודין הקול לקמן שכתבנו כלומר האי קול דאמינא הוא בענין שנכתב לקמן שיהי' בכל דיניו וקודם אירוסין עלה בידנו דאפי' יצא הקול שיש עדים במ"ה שנתקדשה לה"ר דוד ארוטי לא חיישי' ליה כלל כיון דהוי בתר נשואין דר' יעקב ארוטי וזה פשוט מאד: אך מה שכתב הרב הנז' דאם יבאו עדים כשרים ויעידו על זאת האשה שנתקדשה בפניהם לר' דוד ארוטי דכיון דיש עדים דשמעו מפי ר' דוד ארוטי שהודה בפניהם שלא נתקדשה לו הוו כתרי ותרי והוי ספקא דרבנן ולא תצא מר' יעקב ארוטי לזה אומר דקשה הדבר בעיני להתיר וכמו שאבאר בה"י אך אמנה אכתוב ראשונה כפי הנחתו הנאמנה כתב הרב נר"ו דבההיא ברייתא דפ' האשה שנתארמלה שנים אומרים נתקדשה וכו' הקשה התלמוד מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא וכו' וכתב הרב מהריב"ל בראשונות סימן י"ז דהקשה ההגה"ה וא"ת רישא בחזקת פנויה וסיפא בחזקת אשת איש וכתב על זה הרב הנז' דלדידיה לא קשה הך קושיא משום מה שכתב ר"ת דחזקה דאשה דייקא ומנסבא מרעא לה להך חזקה ותמה עליו הרב נר"ו דמ"מ אפילו למה שכתב ר"ת אכתי באשם תלוי קיימא ובשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה אפילו אשם תלוי ליכא. הן אמת זה לי ימים רבים נתקשה אצלי קושיא זאת בדברי הרב הנזכר ומה גם תתחזק הקושיא אחר שאנו רואים שבעלי התוס' שתרצו לעיל ההיא דר"ת הקשו ההיא קושיא דהגה"ה שכתבו שם וא"ת שנא ושנא דרישא אית לן לאוקומה בחזקת פנויה וסיפא בחזקת אשת איש ולדברי הרב מהריב"ל לא הוו מקשו ולא מידי דכבר מתורצת הקושיא כמ"ש לעיל בדבור המתחיל הבא עליה באשם תלוי קיימא אלא ודאי דכוונתם פשיטא כמו שכתב הרב הפוסק נר"ו דחזקה דדייקא ומנסבא מרעא לה לחזקה דאשת איש ומוקמינן חזקה בהדי חזקה והוי כאלו אין כאן חזקה כלל ומשום הכי הבא עליה באשם תלוי דאין בה לא חזקת איסור ולא חזקת היתר אבל ברישא שנים אומרים נתקדשה וכו' אית בה חזקת היתר דפנויה ואוקמה אחזקה ומ"מ קשה לי קצת בדברי התוס' שכתבו וסיפא בחזקת אשת איש דחזקת אשת איש כבר איתרעאי בחזקה דדייקא והיה להם לומר וסיפא ליכא חזקת היתר אבל חזקת איסור ליכא דכבר הורעא ותו קשיא לי במה שכתבו וי"מ כיון דלא מפליג בין באו עדים וכו' מלבד מה שדקדק הרב המובהק נר"ו דמ"מ נימא ברייתא כרבנן והאי דקאמרה אם נשאת תצא שנשאת לאחר ולא לאחד מעדיה אבל רישא אפילו נשאת לאחר לא תצא דאוקמה בחזקת פנויה דטפי עדיף האי תירוצא ממאי דתריץ אביי תרגמא בעד א' דמשבש הברייתא דקאמרה שנים אומרים נתקדשה וכו' ומ"מ דברי הרב מהר"י ן' לב ז"ל תמוהים וכמו שכתב הר"ב נר"ו: עוד כתב דאע"ג דתרי ותרי ספקא דרבנן ולדברי התוס' אם נשאת לאחר דתצא מדרבנן וכ"כ הטור בסי' מ"ז מ"מ לא נפקינן להך אתתא מר' יעקב ארוטי כיון דהשנים שאומרים שנתקדשה לר' דוד ארוטי לא באו אלא אחר שנשאת לה"ר יעקב ארוטי ובהא כ"ע מודו דכיון דהוי ספקא דרבנן אם נשאת לא תצא: ועוד טעם אחר בנ"ד שזה האיש ר' יעקב ארוטי חקר ודרש וידע שלא היה שום חשש קדושין לר' דוד ארוטי עם אשתו והוא אומר בריא לי והוי כנשאת לאחד מעדיה: ואני אומר אם נ"ד היה דומה לההו' דתרי ותרי ודאי דהיו מספיקין אלו הטעמים להקל כיון דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן ובמילתא דרבנן יספיקו אלו הטעמים ומה גם דיש לסייע הטעם האחרון מההיא דפרש"י גבי היא גופה באשם תלוי קיימא שתירצו בגמ' באומרת בריא לי שרוצה לומר שאין לבי נוקפי ודלא כהר"ן שחלק עליו בכתובות פ' האשה שנתארמלה דהאשה ראתה שמת וכיון דלרש"י אף על פי שלא ראה הדבר אלא כיון שסר החשש מלבו מהני לאפוקי מאשם תלוי א"כ בנ"ד ג"כ ה"ר יעקב ארוטי חקר ודרש ונסתלק הספק מלבו ואין לבו נוקפו ואם כן הוי כאומר ברי לי ואע"ג דהר"ן חלק על פרש"י מ"מ כיון דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן אזלינן בתר המקיל בדבר דרבנן: אך אמנה אעיקרא דדינא פירכא דלעניית דעתי אין לדמות נ"ד לתרי ותרי דבפ' האומר אמרינן המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו אפילו שניהם מודים ואמר ליה רב אשי לרב כהנא מאי דעתיך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי אף כאן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי אמר ליה התם לא קא חייבא לאחריני הכא קא חייבא לאחריני ע"כ. א"כ כי היכי דהדאתו לא מהני ולא מידי משום הנוגע לאחרי' ה"נ הכחשתו לא מהני ולא מידי דהעדים באים לאוסרו בקרובותיה ולאוסרה לכל העולם לא מהני ולא מידי ואפי' יאמר עוד היום ר' דוד ארוטי שלא קדשה כיון דאיכא עדים שקדשה והיא אסורה לכל העולם מה לנו ולהכחשתו וא"כ אין כאן תרי ותרי דאלו העדים שקדשו בפניהם אומ' שאעפ"י שהוא אומר שלא קדשה דאינו כן אלא שקדשה ובודאי שהם נאמנים לאוסרה לכל העולם ולאוסר' בקרובותיה והרי הרב מהר"י קולין בשרש ע"ד החמיר להצריכה גט אעפ"י שהמקדש חזר בו והעדים חזרו בהם מפני שהם חתומים על השטר בלבד ובלי שום קיום בשטר ואעפ"י שדחה הרב מהר"י טאייטאצק ז"ל הוראה זו בשתי ידים וכמבואר בפסקי הרב הגדול מורי הראשונים סי' נ"א מ"מ לא דחאוה מהלכה אלא מפני שהשטר לא נתקיים אבל אם השטר היה מקוים או העדים היו מגידים בפיהם ודאי דמהני אליבא דכ"ע אעפ"י שהמקדש היה חוזר והיה אומר שהוא שקר דמה לנו ולדברי המקדש כיון דאיכא עדים במילתא דאיסורא לאוסרה לכל העולם ודאי דבתר עדים אזלינן ולא מפיו אנו חיים ומה גם כי בנדון דידן לא אמר ר' דוד ארוטי בב"ד מעולם שלא קדשה אלא חוץ לב"ד ומילתא דלא מתאמרא בב"ד יכול לחזור בו ולסתור דבריו בב"ד כמו שפשוט כל זה גבי עדות שהעד יכול לחזור ולסתור דבריו שאמר חוץ לב"ד וכן גבי טוען כתבו כן הפוסקים דיכול לסתור טענותיו שאמר חוץ לבית דין א"כ ודאי דאם יבאו עדים יהודים כשרים ויאמרו שקדשה בפניהם כדת וכהלכה כה"ר דוד ארוטי דהיא מקודשת לו: אבל דבר זה זר בעיני מאד דשם לא היו נמצאים יהודים ואם ירצה ר' דוד להביא עדים על כך הדעת נותנת שהם עדים שקרים ולכן אני אומר שלא יקובלו עדים כאלו אלא בפני גדולי ישראל הבקיאים בדרישה וחקירה וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בתשוב' כלל מ"ו סי' ג' דבנדון זה לאסור אשה על בעלה הכל מודים דבעינן דרישה וחקירה ובודאי דהב"ד הבקיאים בדרישה וחקירה יוציאו בנ"ד הדבר לאמתו וכל עדים שיביא ר' דוד ארוטי מתוך דרישתם וחקירתם יפסלום בית דין כי בודאי הדעת נותנת כפי הדברים הבאים בשאלה שכל עדים שיביא על כך עידי שקר הם זה נלע"ד לחתום בשולי חכמת הדרת הרב המובה"ק נר"ו: נאם הקטון אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה יט ראיתי השאלה ערוכה בכל ושמורה אך לשרה צרה ויגון אמצא הן כל ראתה עיני בראשונה עדות נאמנה איך נתקדשה לרבי שבתי כהן ובאחרונה נתקדשה פעם אחרת ונכנסה לחופה עמו וראיתי העדיות חלוקות יש אומרים כי באחרונה נתקדשה לאונסה ויש אומרים לרצונה ואחר הקדושין שניים הלכה היא וקבלה קדושין מאחר על זה רבו כמו רבו הקטטות והנראה לע"ד בנדון זה הוא דאם לא היו כאן הקדושין הראשונים מטעם השניים הייתי אומר שהיא ספק מקודשת מפני שיש בהם ספק אם היו לאונסה או לרצונה ואם היו לאונסה ודאי אינה מקודשת כדאמרינן בריש האשה נקנית מדעתה אין בעל כרחה לא וכתבוהו הפוסקים הטור בסימן מ"ב בא"ה והרמב"ם בפ"ד מה' אישות וכיון שהעדים הם מערכה לקראת מערכה אלו אומרים נתקדשה לאונסה ואלו לרצונה הוי כב' אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה דלא תנשא ואם נשאת תצא אלא אם נשאת לא' מעדים כדאמרינן בפ"ב דכתובות וכתבו הטור בא"ה סימן מ"ז: והנה העדים האומרים שהיה לאונסה אינם לא ר' שמואל אלוף שהעיד שנמצא לשם שהקימו הבחורה שרה בע"כ שלא היתה רוצה הבחורה הנז' לקום והקימוה מצד אחד אשה אחת ומצד אחרת אשה אחרת ונתנו לה קדושין ונשאר הטבעת לידה ועשו שבע ברכות דאין עדות זה מספיק לומר דהוי לאונס' דמ"מ כשקבלה אמאי לא זרקה מידה וכדכתב המרדכי בסוף מסכת גיטין מה שהעד אומר שראה שלקח ידה בעל כרחה ונתן