לחם רב (ל"לחם משנה") קסח

שאומר לעדים פ' חייב לי כך יכך ואני צריך לפשר וכו' א"כ בלא מודעא נמי היתה המחילה וכו' משמע מכאן דס"ל דהוי כמתנה מדקאמר דלא צריכא מודעא וכדכתב הרב מהריב"ל ז"ל בפסקיו שלישיים סימן כ"ח מ"מ ודאי שאין פי' דברי התשובה כך דקשיא לי בגוה טובא חדא דנראה דהרא"ש פליג מדידיה אדידיה דבתחלה כתב בנדון דידיה דהוא פשרה דלאו מודעא היא משום דלא כתב בה אנן ידעינן באונסיה משמע דדמי פשרה למכר דאי דמי למתנה בגלוי דעתא בעלמא סגי כדאמרינן בפרק חזקת ולבסוף כתב תימא אי מהניא מודעא היכא שאומר וכו' א"כ בלא מודעא וכו' משמע דדמי למתנה מדקאמר דבלא מודעא סני וא"כ דבריו סותרים ועוד קשה במה שכתב שם דאם היה אונס לא צריך מודעא והביא ראיה מדרבא דקאמר לא כתבינן מודעא וכו' ופרשב"ם דבשדה סתם זביניה זבין דלא הוי אונס ובשדה זו לא בעי מסירת מודעא דכיון דהוא אונס לא בעי מודעא וא"כ הכא נמי כיון דהוי אונס לא בעי מודעא ומה ראיה זו הא איפסיקא שם בגמרא חזקת הלכתא דלא כרבא דבין בשדה זו בין בשדה סתם זביניה זבין וכתבי' מודעא אזביניה כרב הונא וכדכתב שם רשב"ם וכן הוא בעצמו כתב כן למטה בסימן ז' דג' חלוקים יש בבטול מודעא וכו' וזה דבר פשוט ודאי לכנ"ל לפרש דבריו כך דהוא כתב למעלה א"כ לא תועיל שום פשרה ומחילה בקנין כלומר דלעולם ימסור אדם מודעא ויאמר מפני שהוא כופר מה שחייב לי אני מתפשר עמו ואח"כ הביא ראיה אחרת ואמר דאי אמרת זה אונס א"כ אליבא דרבא דקאמר דלא בעינן מסירת מודעא היכא דאיכא אונס א"כ אין לך שום פשרה ומחילה שתועיל שהרי הכל הם באונס שמחמת שלא רצה ליתן תביעתו הוצרך להתפשר עמו וא"כ ע"כ צריך אתה לומר שאין זה אונס וא"כ לפי זאת הראיה של הרשב"ם שהביא אינו אלא מקושר עם מ"ש למעלה לא תועיל שום פשרה ומחילה וכו' וזהו שכתב למטה תימא אי מהניא וכו' א"כ בלא מודעא נמי היתה בטלה כלומר אליבא דרבא בלא מודעא היתה בטלה ולא תמצא שום פשרה אליבא דרבא קיימת ומיניה נשמע לדידן דכיון דעכ"פ צריך אתה לומר אליביה דאין זה אונס גם לדידן נמי לא הוי אונס כנ"ל לפרש תשובה זו וא"כ לפי זה למדנו לדעת הרא"ש ז"ל דפשרה הוי מכר כדעת הרמב"ם ז"ל וא"ת הא לקמן בכלל פ' סימן י"א כתב ומה ששאלת אם יאמרו ראובן ושמעון שלא ידעו דבר מחוב וכו' איני רואה כאן אונס להוציא ממון מיהודה שהוא מוחזק וכו' והא אותו הנדון הוי פשרה וכתב דאינו רואה אונס להוציא ממון משמע דאם היה שם אונס היה מוציא ממון והא אמרי' לדעת הרא"ש ז"ל דפשרה הוי במכר ובעי מסירת מודעא ואפילו היה שם אונס כיון שאין שם מודעא אין ראוי להוציא ממון וי"ל דאין הכי נמי אלא לרווחא דמילתא קאמר הרא"ש דאין שם אונס כדי להוציא ממון אפילו שתהיה שם מודעא וכן מה שאמר בסמוך בסימן י"ב בסוף השאלה האיך יוכלו לבטל הפשרה בלי שום אונס לא תדוק מיניה הא אם היה שם אונס היא בטלה אלא ע"כ צריך מסירת מודעא ואם היה שם אונס לא היה בטלה אלא במסירת מודעא ומ"ש האיך יוכלו לבטל כלומר אין צד לבטלה בלי אונס שאם היה אונס היה צד לבטלה אם היה כאן מודעא אבל השתא אין שום צד לבטלה מ"מ למדנו דדעת הרא"ש ז"ל דפשרה כזביניה ובעי מסירת מודעא וא"כ אפילו נדמה נ"ד לפשרה לכ"ע צריך מסירת מודעא וראובן זה לא מסר א"כ השטר קיים וחיובו חיוב גמור: ועל השאלה הב' אם יוכל אברהם לתבוע לדין לראובן אחר שעמד בדין עם מורשה שלו ודאי דאין צריך לעמוד בדין עם אברהם וכדכתב הרא"ש כלל פ"ה סימן ה' למה שאלתם לפסוק פעם אחרת דין שנפסק כבר ב"ד בתר ב"ד לא דייקי וכן כתוב בתשובות שבסוף ספר חזה התנופה ראובן ושמעון שבאו לדין וכו' אינו זקוק לירד עמו לדין וכו' כאשר הובא בב"י ח"מ סי' י"ב וא"כ כיון שראובן זה עמד בדין עם שלוחו ב"ד א' ידונו לו ולא בתי דינין הרבה. ועל השאלה הג' אם יוכל ראובן להשביע לאברהם וליעקב אחיו על דבר הרבית שלקח אביהם ושלקח אברהם נראה דדין זה הוא מחלוקת בין הפוסקים דהמרדכי בריש מציעא כתב בשם ר' שמחה דבאומר לחבירו גזלתני או גנבתני דלא נתקנה שבועת היסת על זה דבדבר איסור לא מהימנינן לתובע וכן בתשובות להרמב"ן כתוב אם ראובן תבע את שמעון גזלתני או הלויתני ברבית אין משביעין אותו כיון דלדברי התובע נעשה חשוד והרב ב"י בח"מ סי' ע"ה כתב ותלמידי הרשב"א כתבו ומיהו הטוען לחבירו מנה של רבית יש לי בידך וכו' דעת מורי שאינו נשבע מפני שלפי טענתו וכו' וטעמא דאינו ראוי וכו' ועוד דלפי דבריו של זה אע"פ שמחזיר הרבית אכתי פסול הוא דהא לא מתקן וכו' ולכאורה איכא למידק דהאי ועוד דלפי דבריו וכו' היינו מאי דקאמר מעיקרא ומאי חדש ונראה דמעיקרא קאמר דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן דודאי זה לא לקח רבית דבשלמא גזלה איכא למימר משום מלוה ישנה אבל ברבית ליכא למימר הכי והשתא קאמר דאפילו דנחזיקינהו ברשע ונאמין לדבר זה הרי נעשה פסול לדבריו ואין ראוי להשביעו וזה ברור ובספר י"ד בסימן קס"ט כתב הטור ראובן שאומר לשמעון לקחת ממני רבית מיד ליד ושמעון משיב לא לקחתי אלא ע"י גוי כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה וכו' אבל אם משיב איני יודע אם נתת לי וכו' צריך לישבע וכו' ע"כ א"כ נראה ודאי דהרא"ש ג"כ מודה לדין זה דהיכא דזה טוען מנה הלויתני ברבית וזה טוען להד"מ דאין להשביעו כל כך אך ראיתי להרב ב"י שכ' דהרא"ש ז"ל יודה היכא דטוען לא היו דברים מעולם דמשביעין אותו דע"כ לא קאמר דנאמן בלא שבועה אלא באומר לקחתיו ע"י גוי והקשה דכשאמר לא היו ד"מ נמי ניהמניה במגו דאי בעי אמר ע"י גוי לקחתיו ותירץ דמגו לאפטורי משבועה לא אמרי' ע"כ. ואני שמעתי ולא אבין דהא אליבא דהרא"ש קיימינן והוא ז"ל דחה בריש פרק כל הנשבעין דברי הר"י ן' מיגאש דס"ל דלא אמרי' מגו לאפטורי משבועה והעלה דאמרי' מגו לאפטורי משבועה וא"כ נראה דלדעת הרא"ש ז"ל אפילו בטענת להד"ם ניהמניה במגו דאי בעי אמר לקחתיו ע"י גוי וא"ת אי כשאמר להד"מ נאמן למה כשאמר איני יודע כתב הרא"ש ז"ל דצריך לישבע שאינו יודע וכבר הקשה קושיא זו הרב מהר"י ן' לב ז"ל בפסקיו השניים סימן מ"ו ונ"ל לתרץ דכיון דזה אומר איני יודע וזה טוען ברי אמרי' ודאי דזה דאומר איני יודע קים ליה דודאי נטל ומ"ש שאינו יודע מפני שהוא בוש לומר שנטל רבית לכך רמה שבועה עילויה כי היכי דנפרוש ויודה והרב רבינו ירוחם כתב בסוף נתיב ח' הטוען לחבירו נטלת ממני רבית ומשכון היה לי אצלך והוצרכתי לתת לך רבית והלוה כופר או שטוען וכו' נאמן בלא שבועה וכו' ואם המשכון בידו ואמר מלוה שעל ידי גוי בא לידו שנטל הרבית בלא שבועה ואם כבר נתן הלוה הרבית אין יכולת בידו להוציאו דאין אדם משים עצמו רשע לומר נתת לי רבית החזירהו לי שהרי לאו דלא תשימון קאי בין למלוה בין לערב והיה לו להפסיד משכונו קודם שהיה נותן לו רבית ע"כ ודבריו הם תמוהים חדא דלמה חזר וכתב ואם כתב נתן הלוה וכו' שכבר אמרו זה הדין למעלה ועוד דשינה כאן הטעם דלמעלה אמר טעמא דלא שביק וכאן אמר טעמא דאין אדם משים עצמו רשע וכבר הוקשה קושיא זאת למהריב"ל בפסקיו השניים סימן מ"ו ותו קשיא לי למה אמר שהרי לאו דלא תשימון קאי למלוה וערב אטו אנן בלוה קיימים והיכי מייתי דלאו דלא תשימון במלוה וערב טפי היל"ל דהלוה לא היה לו ליתן רבית ולעבור על לאו דלא תשיך למה הביא הלאו שאינו עובר הלוה וע"כ שמ"מ עובר משום לפני עור לא תתן מכשול כיון שהמלוה עובר על לאו דלא תשימון והלוה מכשילו מ"מ יותר היה ראוי שיביא הלאו שעובר על הלוה בעצמו ותו במלוה גופיה ליכא לאוי אחריני הרי המלוה עובר בששה לאוין כדכתב הרמב"ם ז"ל ולמה הביא זה הלאו יותר מן האחרים היל"ל שעובר בו' לאוין ונ"ל ליישב דבריו דהך דקאמר ואם כבר נתן הלוה הרבית וכו' קאי אמאי דקאמר ואם המשכון בידו כלומר דאם המשכון ביד המלוה והלוה נתן לו הרבית כלומר הקרן חייב לו והרבית שלם לו כמו שהוא נהוג פעמים הרבה השתא ודאי הלוה לא עבר משום לא תשיך דכיון דלוה חייב לו קרן אומר אני בעד הקרן נותנו וכשנעשה חשבון אנכה אותו אבל המלוה עובר משום לא תשימון דעבד שומ' אבל על השאר לאוין אינו עובר עדיין כיון שעדיין חייב לו הלוה כשיבא ליפרע לו ינכה לו מחובו לכך הזהיר הלאו דלא תשימון וקאמר דעובר לוה עליה משום לפני עור דמכשיל למלוה שיעבור על לא תשימון ומ"ש היה לו להפסיד משכונו כלומר אף ע"פ שיאמר הלוה שנותן לו הרבית מפני שאיים לו שיכבש משכונו ויפסיד אותו היה לו להפסיד ולא להכשיל למלוה שיעבור על לאו דלא תשימון ומה שהזכיר כאן טעמא דאין אדם משים עצמו רשע לרבותא נקטיה דהוה אמינא דלא שייך כאן האי טעמא דאין אדם משים עצמו רשע כיון שהוא חייב לו עדיין וינכה לו מחובו ולא עבר הוא כלל על לאו דלא תשיך קמ"ל דאפי' הכי איכא הך טעמא משום דמכשיל למלוה שעובר על לאו דלא תשימון כנ"ל ליישב דברי תשובה זו של הר"ם ז"ל מ"מ למדנו דדעתו ז"ל הוא דנאמן בלא שבועה הרי כל הפוסקים מוסכמים דאין צריכין לישבע יעקב ואברהם אחיו: איברא דהרשב"א כתב הרב ב"י בי"ד סימן הנז' דסבירא ליה דנשבע שבועת היסת אבל קשה לי דהרי תלמידי הרשב"א כתבו דעת מורי שאינו נשבע וכו' כמו שהבאתי למעלה וסתם מורה שלהם הוא הרשב"א ואפילו שנאמר שהרשב"א ס"ל דנשבע וכן רבינו מאיר שהביא המרדכי שחולק על רבינו שמחה מ"מ לא הוו אלו תרי לגבי כל הני רבוותא וא"כ ודאי דאין נשבעין ועוד אפילו הוי פלוגתא דרבוותא הרי כתב מהריב"ל ז"ל בפסקיו השניים סימן מ"ו דכי היכי דאמרי' קים לי לענין ממון הכי נמי אמרינן קים לי לענין שבועה. איברא דהא מילתא לא ברירא לי אלא אליבא דהרא"ש ז"ל דקאמר דמגו לאפטורי משבועה אמרינן דמה לי ממון מה לי שבועה דאם לא ישבע משלם וכדכתב בריש כל הנשבעין וא"כ לדידיה ממון ושבועה שוין ואתי שפיר אבל להר"י ן' מיגאש דחלק בין ממון לשבועה ואמר דאע"ג דאמרינן מגו לאפטורי מממון לאפטורי משבועה לא אמרי' אפשר דלענין קים לי ג"כ לא נלמוד מממון לשבועה מ"מ לענין נ"ד כבר כתבתי דרוב הפוסקים ס"ל דאין נשבעין וא"כ ודאי דהם פטורים משבועה: ועל השאלה הד' אם יוכל יעקב להשביע לראובן כיון דלא השביעו בב"ד כשתבע ממנו ודאי דיכול להשביעו דאע"ג דשתק והלך, לו מה בכך האי שתיקה לאו כהודאה דמי דהרי כתב הטור בח"מ בהלכות טוען סימן פ"ו אמר לו מנה לי בידך והלה שותק ואמר לעדים אתם עדי ושתק הנתבע אין שתיקתו כלום וכו' א"כ ג"כ נאמר כאן דמשום דשתק לא נאמר דהאמינו במה שאמר שאין לו וא"כ ודאי שיכול להשביעו וענין שבועה זו כתב הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות מלוה שהיא תקנת הגאונים וכתב שם מי שהוחזק שהוא עני וכשר והולך בתום והדבר גלוי וידוע לדיין ולרוב העם וכו' והוחזק התובע וכו' יראה