לחם רב (ל"לחם משנה") קסז

שאחזו אלא דוקא גבי נשתתק ואם כן כיון שזו הגיעה לעונת הפעוטות ולא עוד אלא שהיא בת עשר שנים ודאי דמתנתה מתנה כדאמרינן בפרק הניזקין דהפעוטות מתנתן מתנה אחד מתנת בריא ואחד מתנת שכיב מרע וכתב הטור בהלכות אונאה ומקח טעות סימן רל"ה בשם הרמ"ה דכיון שהיא בת עשר שנים בחזקת חריף ואינו צריך בדיקה והרא"ש ז"ל הוסיף לומר דאף על פי דאינו חריף כיוון דאינו שוטה והוא בן עשר מתנתו מתנה וא"כ האלף זהובים שהיה מגיע לה שהרי לגדולה ולקטנה הניח אלפים שמגיע לגדולה אלף נראה דודאי מתנתה שנתנה לאמה הויא מתנה: אלא שמצד אחר היה נראה לומר דאין מתנה זו מתנה מפני שמדברי שכיב מרע זה נראה כוונתו במה שאמר שאם יחיו וכו' ואם ימותו וכו' ולא פירש זמן התחיה כמה יחיו כדי שיתנו לה האלף זהובים משמע דכוונתו לומר דכל עוד שהן בחיים, יתנו להן האלף זהובים ואחרי מיתתן יהיו המעות להקדש ומ"ש אם יחיו רצונו לומר כל זמן שיחיו יתנו לה האלפים זהובים, ואף על פי שלשון אם יחיו אין משמע פירושו כן אלא נראה שהוא מלה תנאית מכל מקום ע"כ צריך לפרש כן דבריו מדלא פירש ולא נתן קצבה עד כמה יחיו כדי שיתנו להם אלו האלפים זהובים אלא ודאי דכוונתו לומר דכל זמן שיחיו יהיו להן ואחר כך יהיו להקדש וכיון שכן הרי זה כאומר נכסי לך ואחריך לפלוני והא קיימא לן דאף על גב דאם נתן הראשון במתנה אין לאחריך כלום משום דאין לו אלא מה ששייר ראשון היינו דוקא במתנת בריא אבל במתנת ש"מ לא דאין מתנת ש"מ קונה אלא לאחר מיתה וכבר קדם לו אחריך וכן כ' הטור ח"מ סימן רמ"ח והוא מבואר בפ' יש נוחלין ואם כיון דאחר מיתת הבת המעות הם להקדש אין כח לתת לה במתנת ש"מ לאמה כלום מטעם זה יש לבטל מתנה זו: אלא שעדיין יש לקיימה מטעם אחר אם אין לראובן בן אחר זולת אלו הבנות דאלו המעות אעפ"י שנתן לבנותיו במתנה דהא איכא פלוגתא דרבוותא דאיכא דסברי דאפי' אמר לשון מתנה ביורש הוי לשון ירושה ואין לה הפסק והוא דעת הגאונים והרמב"ם בפ"ב מהלכות זכיה וכיון שכן זכו הבנות מתורת ירושה לדידהו כיון שהן ראויות ליירש דהא אין לראובן בן אחר ומ"ש אחר כך והשאר להקדש כשימותו מילי דכדי נינהו דירושה אין לה הפסק ואף על גב דאיכא רבוותא דפליגי אוקי ממונא בחזקת יורשים ואין להקדש כלום וכבר כתב כן הריב"ש ז"ל בסימן קס"ז בענין כזה דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אי לשון מתנה מהני ביורש או לא דאין מוציאין מחזקת היורש על הספק דומיא דשכיב מרע שחלק נכסיו לעניים וכו' דסלקא בתיקו וכתב הרב רבינו משה בר מיימון זכרונו לברכה בפרק ט' דחוזר וכן רוב הפוסקים ואף על גב דהרב רבינו אשר לא כתב כן וכדכתב הטור סימן ר"נ כולי עלמא פליגי עליה ולא עבדינן כוותיה וכן כתב הרב רבינו שלמה ן' אדרת ז"ל בתשובה בנדון כיוצא בזה הוזכרה בבית יוסף סימן רמ"ח וכתב שחכמי צרפת הודו לדבריו ואם כן כיון שאין לירושה זו הפסק המעות הן שלה ויכולה ליתן במתנה שכיב מרע לאמה האלף פרחים שמגיע לה שהרי צוה אביה שיתנו לה אם תחיה והרי היא חיה אחרי כן: איברא דאיכא למימר ולפרש דברי הש"מ דה"ק אם יחיו בנותי יתנו לנשואיה ב' אלפים פרחים ואם ימותו קודם נשיאיה הוא מסלק יורשיו ואעפ"י שזה הפי' הוא דחוק בדברי הש"מ משום דלא הזכיר זמן הנשואין בדבריו מ"מ כיון שאמר אם יחיה ואם ימות דמשמע שהוא תנאי משמע טפי פי' זה מהפי' שפירשתי למעלה ולפי פי' זה ודאי דכיון שמתה קודם הנשואין לא זכו היורשים דהרי לא נתן להן אלא אם יחיו עד זמן הנשואין ואם נפרש דבאותה שעה שצוה הש"מ היו חולות ואמר אם יחיו ר"ל שאם יחיו מחולי ההוא יתנו להן ב' אלפים פרחים הרי כיון שחיו אחר כך ודאי דזכו במתנה וא"כ בין שנפרש כפי' זה בין כפירוש הראשון שפירשתי זכתה הגדולה בחלקה שהיא האלף וכיון שכן דאיכא לפרושי הני פירושי ופי' שפירשתי דתלה הדבר בזמן הנשואין הוא דחוק כיון שהוא לא הזכיר זמן הנשואין כלל ואפילו לא יהא פי' דחוק מ"מ הדבר שקול וכיון שכן מוקמינן ממונא בחזקתייהו שהן יורשות ולא מפקיעין מינייהו הירושה הנוגעת מדין תורה וא"כ הרי זכו במתנה והמתנה שנתנה הגדולה לאמה מאלף פרחים היא מתנה: הקטון אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: השאלה הזאת היתה ארוכה אין צורך להדפיס' ומתוך התשו' יובן ענינה. רז תשובה תחלה אני בא לדון על השטר של הד' אלפים שנתחיי' ראובן לאברהם אם הוא שריר וקיים או הוא בטל ומבוטל מפני שראובן נתחייב באונס ואו' דהאונס שטען ראובן מפני ששמעון הלך והסתיר כל הנכסים אשר לו ביד אוהביו והיה רוצה ללכת מראגוז"ה אין זה אונס גלוי ומבורר ואין ראוי להשיב עליו אבל מה שהיה מגזם בעל השטר לראובן אחר שהבטיחו על חלקו כפי גזרת ב"ד שיוליכו בעש"ג ויתבע ממנו הכל נראה לכאורה דאם יברר ראובן בעדים הגזום הזה שהיה עושה לו שזה אונס שהרי כתב הטור ח"מ בסי' ע"ז בא' שהלוה לשנים כתב בעל העיטור דיגבה מכל א' חלקו ואם לא ימצא לגבות חלקו מכל א' ואז יגבה מא' הכל וכתב שם הרב ב"י ז"ל בשם רבוותא שמסכימים לדעת בעל העיטור והרמב"ם ז"ל מכללם והעלה שהלכה כן וכן הרב מהרי"ק ז"ל בסימן קפ"ג כתב כן ותמה על בעל הטורים שכתב שדעת הרמב"ם שלא כדעת בעל העיטור אלא שודאי הוא מסכים לסברתו ובסימן ק"כ כתב ונניח כל זה דאע"ג דנאמר דהרמב"ם ס"ל דשנים שלוו בשטר א' וכו' וכדברי בעל העיטור כאשר כתב בס' ח"מ משמו מ"מ חזינן לפוסקים וכו' כתב הרמב"ן וז"ל שנים שלוו וכו' ואם לא היה וכו' עכ"ל הרמב"ן כמו שכתב בעל ח"מ משמו ע"כ ולכאורה נראה משם דהוא גורס בדברי הטור אבל הרמב"ן כתב שנים שלוו וכו' ולא גריס הרמב"ם וא"כ הוא תימא על תמיהתו שתמה בסימן קפ"ג שהיכן מצא בעל הטורים להרמב"ם ז"ל שאומר כן הא כיון שהוא גורס בדברי הטור הרמב"ן במקום הרמב"ם היכן ראה שהטור אומר בשם הרמב"ם דפליג על העיטור ונראה לישב ולומר דודאי היא גריס הרמב"ם ולכן תמה בסימן קפ"ג ומ"ש בסימן ק"כ ה"פ ונניח כל זה דאע"ג שנאמר וכו' כלומר אעפ"י שנאמר דהרמב"ם אית ליה כדעת בעל העיטור כאשר כתב בספר הח"מ משמו של בעל העיטור ולפי זה צריך לגרוס עכ"פ בדברי הטור הרמב"ן במקום הרמב"ם מ"מ חזינן לפוסקים וכו' ולכך כתב שכתב הטור בשם הרמב"ן כן מפני שזה נמשך מהנחתו שהניח ומה שתמה בסימן קפ"ג היא על הגירסא אשר יש לנו בדברי הטור אבל בסימן ק"כ שינה הגירסא מחמת ההנחה כנ"ל ליישב דבריו מ"מ למדנו שרוב הפוסקים מסכימים לדעת בעל העיטור ומה גם להחזיק ממון דודאי לא יגבה מכל א' אלא חלקו דלאוקומיה ממונא בחזקתיה אזלינן אפילו בתר המיעוט ומפני כן הרב מהרי"ק ז"ל פסק בסימן ק"כ הפך ממה שפסק בסימן קפ"ג דבסימן קפ"ג נטה לסברת בעל העיטור ובסימן ק"כ נטה לסברת הרמב"ן משום דלעולם רצה להחזיק הממון ובסימן ק"כ היה מסייע הרמב"ן לנתבע ובסימן קפ"ג היה מסייע בעל העיטור וא"כ בנ"ד ודאי נראה שהדין היה שלא לתבוע תחלה מראובן אלא חלקו וכיון שראובן הבטיחו לתובע על חלקו לא היה לו לתבוע מראובן דאף ע"ג דכתוב בשטר ששניהם פרענים א' לאחר ושניהם נתחייבו יחד וכל אחד מהם בפני עצמו בעד כל החוב וא"כ נראה לכאורה דיכול לתבוע ממי שירצה זה אינו כלום דהא כיון דכל א' הוא חייב על חלקו וערב על חלק חבירו לפי דעת בעל העיטור וסייעתו א"כ יש לנו לדונו על חלק חברו כדין ערב וכבר כתב הטור בח"מ סימן קכ"ט בשם ר"ת דאף על פי שיאמר ממי שארצה אפרע לא יפרע מן הערב תחלה ואעפ"י שיאמר ממי שירצה אפרע תחלה כתב שם הטור בשם הראב"ד דלא יפרע מן הערב תחלה וכמו שכתב בהשגות וכתב ה' המגיד פרק כ"ה מהלכות מלוה ולוה שכן דעת הרשב"א ז"ל וא"כ ודאי דהמוחזק יכול לומר קים לי כהני רבוותא ואעפ"י שיש לחלק דשאני הכא שהזכיר שכל א' חייב על כלו ולשון חייב משמע בלוה על הכל ודמי למאי דכתב הרא"ש ז"ל בתשובותיו כלל ע"ד סימן ט' דכיון שכתוב בו ששניהם לוים וקבלנים פשיטא שיגבה מאיזה מהם שירצה מ"מ ודאי דיש לחלק בין כתוב בו לוה לכתוב בו חייב והוא מבואר נמצינו למדים שהדין היה שלא יתבע מראובן תחלה ומה גם אחר גזרת ב"ד שגזרו שיבטיח כל א' על חלקו וראובן עשה כל עה שגזרו עליו ושמעון לא עשה דודאי צריך לתבוע משמעון חלקו תחלה וכיון שכן מה שהיה מגזם התובע לראובן להוליכו בערכאות שלא כדין היה ומחמת הגזום הזה עשה ראובן החיוב וא"כ לכאורה נראה דהוי אנוס ואין חיובו חיוב וכי תימא עביד איניש דגזים ולא עביד ואין זה אונס הא כתב מהרי"ק ז"ל בסימן קפ"ו בשם רב האי ור' חננאל ז"ל ועוד פוסקים אחרים כאשר כתבתי אני בפסק אחר דאונס דהפחדה הוי אונס היכא שיש בידו לעשות וכיון שיש ביד תובע זה לעשות עם ראובן רעה ולהוליכו בערכאות ודאי דהוי אונס ועוד דאפילו מהר"ם וראבי"ה דכתב הרב מהרי"ק שם דסבר דאונס דהפחדה לא הוי אונס אפשר דמודו בנ"ד דהוי אונס משום דלא אמרו אלא בהפחדה שיעשה עמו דבר שלא כדין דודאי אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן וגזים ולא עביד אבל נ"ד ודאי דעביד דמורי התירא לנפשיה כיון דכתוב בשטר שכל אחד פרען בעד חברו דהא רבים מהפוסקים מסכימים דאפילו שנים שלוו שיכול לתבוע מהא' הכל וא"כ ודאי דהכא גזים ועביד כל זה היה נראה להפך בזכות ראובן ולבטל השטר אבל כד מעיינינן אשכחינן דלאו מילתא הוא כלל דאע"ג דנאמר דנדון דידן הוי אונס ע"מ בעי מסירת מודעא דנ"ד ודאי לא דמי למתנה דבגלוי בעלמא סגי או באונס בלא מסירת מודעא כדאמרינן בפרק חזקת אלא דמי לזביני דהא כתב מהרי"ק בסימן קפ"ו דכיון דמטי ליה הנאה לנותן מן המקבל דמיא לזביני דאין הולכים אחר צמצום ההנאה דמטי ליה מיניה הישוה שוה מה שנתן לו חברו תמורתו כ"ש בנ"ד דודאי ההנאה דמטי ליה מיניה הוי יותר ממה שהוא נתן דהא ראובן זה חייב וערב בעד העשרה אלפים לבנים משמעון והוציא אותו התובע מערבותו ונתרצה דמה שעשה לו שטר מערבות ד' אלפים דודאי קבל יותר הנאה הוא מן התובע ממה שנתן הוא לו ואפי' לסברת הרנב"ר ורשב"ם ושאר הפוסקים שהוזכרו בב"י סי' ר"ה דס"ל דהולכים בתר צמצום ההנאה דמטי ליה מיניה משום דסברי דליכא לדמויי ליה לאשה כמדמי ליה מהרי"ק ז"ל כמבואר שם בנ"ד ודאי אין כאן חולק דההנאה דמטי ליה מיניה היא יותר ממה שהוא נותן כדכתיבנא ואפילו שתשיב על זה ותרצה לחלקו מזביני עכ"פ אי אתה יכול לדמותו למתנה אלא על הרוב תדמהו לפשרה והרי כתב הרמב"ם שהיא כמכר ואע"ג דהרא"ש בתשובו' כלל ע"ב סימן י' במה שכתב בסוף אותה תשובה הילכך אי מהניא מודעא היכא