לחם רב (ל"לחם משנה") קסו

משמע דבין במלוה בין בפקדון מודה רב דדוקא קאמר אלא דלא אמר רב כן אלא גבי תובע ונתבע ואז אמר דשוה קאמר דומה לחילוק שחלק שם הרב רבינו נסים מסברתו. ותו קשיא לי טובא דקשו תשובות הרשב"א אהדדי דבההיא תשובה קמייתא דהביא מהרי"ק ז"ל דשטרי העסק כתב דאפילו מנכסי לא אמרי' דליפות כחו קאמר כמו גבי מחמרא דאמרי' בגיטין פרק התקבל דשאני הכא דהוצרך להזכיר מנכסי כי היכי דלא תימא דוקא קאמר ובההיא תשובה דסוף סי' רע"ג שהביא מהרי"ק ז"ל משמע דמשום מנכסי לההיא דמחמרא וכי היכי דהתם איכא תלתא מילי דאי אמר שוה והחמיץ הפסיד לפי חשבון ואי אמר מדמי הפסיד ג"כ לפי חשבון אלא הם יטרחו וימכרו ויתנו להם המעות ואי אמר מחמרא אפילו החמיץ או נאבד אינו מפסיד כלום הכי נמי גבי מנכסי שכן כתב שאלו אמר מנכסי שוה שש מאות זוז אם נאבדו קצת וכו' משמע דהשתא דלא אמר שוה אלא ארבע מאות זוז מנכסי הוי כאלו אמר מחמרא וליפות את כחו וכסברת השואל ששאל שם באותה תשובה שהוזכר בתשובות להרמב"ן ז"ל סימן ס"ב ומדברי התשובה האחרת שהבאתי משמע דלא אמרי' דליפות את כחו קאמר כדכתיבנא וצריך לי עיון. מ"מ למדנו דיש כאן שני דרכים הדרך הראשון אי תלי הא פלוגתא בפלוגתא דרב ושמואל ומאן דאית ליה התם דשוה הכ' נמי והוא הדרך שדרך הרשב"א ז"ל בקצת תשובות וגם אני הלכתי על זה הדרך למעלה והדרך השני דאפילו רב מודה בהא וכמו שכתב הרשב"א בסוף התשובה ועוד נראה דאפילו רב לא נחלק וכו' ומפני שהרב מהר"י קולין ראה סוף התשובה כתב שלא מצא חולק להרשב"א על כך כלום כדרך השני שכתב ונסתלקה הקושיא שהקשיתי למעלה דאיך כתב דאין כאן חולק על זה כיון דתלי הא פלוגתא בהא דהוא ז"ל כתב כן כפי הדרך השני שכתב הרשב"א דל ומ"מ הרב מהר"י קולין ז"ל כתב שם בסי' רנ"ג בתשובת הריטב"א שחולק על זה וכתב שאין דרך הרשב"א ברור לו שכתב שם אין הדבר ברור אצלי לחוש למנה קבור וכו' ובין כך ובין כך אני אומר דבנ"ד דהוי הקדש אפשר דאפי' הרשב"א יודה מטעמא דכתיבנא לעיל דאי אמרת דלית ליה או למנה קבור קאמר ואנן לא ידעינן לה מנה קבור א"כ נמצא ההקדש מפסיד ובודאי דכשהוא נודר בהקדש אין דבריו לבטלה אלא דבריו ומלוליו ברורים וידועים והצוואה קיימת ומה גם למאן דאמר דספקא דהקדש הוי תיקו דאיסורא וכמו שכתבתי לעיל שהביא הרשב"א מי שאומר כן גם המרדכי בפרק מי שמת כתב כן בשם רבינו מאיר ז"ל גבי אלמנה שלא היו לה בנים והיתה מוטלת על ערש דוי ואמרה לקהל וכו' יעו"ש וא"כ ודאי ראוי לצדד להחמיר בהקדש ונראה לי דהצוואה קיימת אע"פ דלא אמר מנכסי מטעם חומרא דהקדש כדכתיבנא אע"פ דמדברי הרב רבינו שלמה ן' אדרת נראה דבהא דבעינן מנכסי ליכא פלוגתא ותשובת הרי"ף שכתב הטור בסימן ס' ראובן הוציא שטר על שמעון שכתוב בו מחמת שנתתי לו מאה זהובים וכו' דלא מהני מפני שלא היו לה באותה שעה דטעמא של הרי"ף מפני דאית ליה דדוקא קאמר ולא שוה קאמר ואפילו רב דפליג בפרק שבועת הדיינין דאית ליה התם שוה הכא מודה דהוי דוקא וכדכתב שם הרב ב"י בשמו משמע דלהרי"ף ג"כ בעינן שיזכיר מנכסי לפי מה שכתב הרשב"א ז"ל טעמו: איברא דיש לדקדק דדין זה של הרי"ף כתבו הרב רבינו משה בר מיימון בפרק כ"ב מהלכות מכירה וכתב עליו ה"ה דהוא פשוט ומ"מ בריש פרק עשירי מהלכות זכיה כשכתב בשם הרשב"א ז"ל דבעינן גבי נותן שיזכיר מנכסי נסתפק בו אם רבינו יסבור כן שכתב שאפשר לחלק משום דשאני גבי נותן דאינו מוציא דבריו לבטלה ושוה קאמר ולפי מה שכתבתי בשם הרב רבינו שלמה ן' אדרת ז"ל דטעם דינו של הרי"ף בתשובה גבי נותן משום דדוקא קאמר א"כ ע"כ יסבור הרמב"ם דינו של הרשב"א כיון שכתב דינו של הרי"ף בפרק כ"ב מהלכות מכירה גם הריטב"א שדחה דינו של הרשב"א בתשובה וכתב שאין הדבר ברור אצלו וכמו שכתב ב"י תשובה בסימן רי"ג קשה עליו דבסימן ס' הביא הרב ב"י ז"ל תשובתו על ענין מי שנתן מאה בשטאטיש שאינו כלום מפני דלא היו לו באותה שעה וגם דאין מטבע נקנה בחליפין ואמאי נימא דשוה קאמר ודברים אלו צריכין עיון וישוב: מ"מ נראה מדברי הרשב"א דכל אפין שוין דבעינן שיזכיר מנכסי ואעפ"כ מפני חומרת ההקדש אני מקיים הצוואה ומכל מקום אני אומר דביד הגזברים לתת חלק טוב מחלק ההקדש שנותנים לעניים של הקדש צפת תוב"ב אם יראה בעיניהם להחכם גיסו של הנפטר שירד מנכסיו והוא נצרך לכך כדכתיבנא לעיל: הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: רה שאלה דונה פאטה בת ה"ר יעקב ן' וארון נוחו עדן שצותה מחמת מיתה וז"ל קי דייטין אאון יתום קי טיניאה סו מאדרי אין קאזה סוברי קואטרו טיינטוש אש' קי לי דיויאה לה מאדרי אה איל יתום קי לי קונפלייסין אה איל יתום דיגו די לה מונידה קי טייני אין קומירגינה אשטה קאנטדאד די מיל אש. עוד צותה קי אחר די דאדו לו דיגו קי סודו לוקי ריסטה די שו אזיינדה טאנטו מונידה קומו רופה די אשוגאר אי לאש קאזאש קי טייני אין קומירגינה אי אונוס טילאריש אי אונאש מנודינסייאש קי אלייא איי פארה איל היגו אי הינה די דונה אסתר אירמאנה די סו פאדרי אי אלגון אוטרו יורש סי סי אלייארי קי טודו סי ליש די קי סי ריפארטה אינטרי אילייוש קומו פואירי לה ליי עתה שואל השואל אם זכו בני דונה אסתר בשאר הנכסים הנזכרים שהם פיגו אי פיגה הנזכרים הם לבדם יזכו באותן הנכסים ושאר היורשים היתומים הנזכרים לעיל שצותה הנפטרת לתת להם אלף לבנים לכל אחד מהם אין להם שום חלק בשאר הנכסים ומה' תהיה משכורתו שלמה: תשובה בסוף פרק יש נוחלין תניא שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לאשתי נוטלתן ונוטלת כתובתה ואם אמר בכתובתה ידה על העליונה רצה נוטלתן רצה נוטלת כתובתה. ונחלקו המפרשים ז"ל היכא דאמר תנו מאתים זוז לאשתי סתמא דרשב"ם ז"ל אית ליה דדיניה כדינה דסיפא דידה על העליונה והרא"ש ז"ל אית ליה דדיניה כדינה דרישא ונוטלת את כתובתה כל זה מבואר בפסקי הרא"ש ובדברי הטור ח"מ סימן רנ"ג: איברא דקשיא לי על הרא"ש דהוא כתב בריש כלל פ"ג בעובדא דרבי משה ן' זמרא דזיכה למ' זאמילה אשתו אלפים זהובים דידה על העליונה אם תרצה תטול אותם או תטול כתובתה ואמאי הא התם אמר לאשתו סתמא ולא אמר כתובתה והוא סובר דכיון דאמר סתמא נוטל את שתיהן והדבר צריך עיון אם לא שנאמר שחולק בתשובה עם מה שכתב בפסקים כמו שדרכו כן בקצת מקומות מכל מקום למדנו דהוי פלוגתא דרבוותא היכא דאמר דנותן לאשתו סתמא או לבנו כל כך מעות אם הוא עודף על כתובתה והירושה ואם כן נראה לכאורה דנ"ד דמי לההיא והיתומים היורשים שנתן להם אלף לבנים לכל אחד סתמא לרשב"ם ידם על העליונה ולהרב רבינו אשר זכרונו לברכה נוטלתן ונוטלים הירושה: אבל הא ודאי לאו מילתא היא ודברים פשוטים אני רואה כאן דכיון שזאת האשה צותה שיתנו לכל יתום אלף לבנים מהשני יתומים והשאר לבני אחות אביה אי איתא דכוונתה שיחלקו גם כן עמה היתומים היורשים הנזכרים היה לה לומר והשאר יהיה להם ולבני אחות אביה כיון דבדידהו קא עסיק אלא ודאי מדפתח בהו ושביק להו ולא עוד אלא שאמרה אוטרו יורש סי סי אלייארי משמע דלא על יורש הידוע לה קא אמרה אם כן משמע דאין כוונתה לתת לבד אלא אלף לבנים לכל אחד דוקא ומה שאמרה אי אלגון אוטרו יורש סי סי אלייארי רצונה לומר יורש אחר זולת היתומים וכי תימא דילמא לא הוה סליק אדעתא דהיתומים הנזכרים יורשים לה והיתה סבורה שאינם יורשים לה מן הדין דאם היתה סבורה דהם יורשים לה ודאי דהיתה מפרשת ואומרת שירשו עם בני אחות אביה כיון שהם יורשים כיון דכוונתה שיחלוקו בני אחות אביה עם שאר יורשים אשר הם יורשים בדין תורה ומאי שנא הני מאחריני ודמיא הא להא דאמרינן בפרק מי שמת דמי ששמע שמת בנו וכתב נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו דאומדים דעת הנותן ומתנתו בטלה דאם היה סבור שבנו קיים לא היה כותב נכסיו לאחרים הכי נמי אם סבורה שאלו הם היורשים לא היה שבקה להו ויהיב לשאר יורשיו יש לו' דלא דעי דהתם ודאי דבטעות היה כיון שראינו ששמע שמת אבל הכא מאן לימא לן דהוה בטעות אדרבה נימא דאעפ"י שידעה שהם יורשים לא רצתה לתת לה אלא ליורשיו האחרים ועוד דהתם אומדנא דמוכח הוא דלא שביק איניש בריה ויהיב לאחרינא כדמשמע מדברי הרמב"ן ז"ל הביאו הטור חשן משפט סימן רמ"ה אבל הכא ליורשיו דידיה קא יהיב אלא שסלקה מזה ונתנה לזה ואפשר דה"ה והוא הטעם אם היה נותן בהדיא דשמע שמת בנו לבן אחר כל נכסיו דלא היינו מבטלים המתנה מכח האומדנ' דכיון דיהיב לבריה אחרינא נימא דלאו משום ששמע שמת האחר הוא אלא שרצה לסלק מזה ולתת לזה ואי אמרינן הכי לא הוי אלא משום דיהיב לאחרינא ע"כ אמרתי הדבר פשוט בעיני שאין היתומים היורשים בכלל מה שאמרה אי אלגון אוטרו יורש ולא זכו אלא כל אחד אלף לבנים הנלע"ד כתבתי וחתמתי: הקטון אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: רו שאלה ראובן. ש"מ צוה לפני מותו שתהיה אשתו אפטרופ' על כל נכסיו ולראובן הנז' שתי בנות קטנות וצוה ג"כ ראובן הנז' שאם יהיו הבנות בנותיו שנתון יתנו להן שני אלפי' פרחים מנכסיו ואם ימותו הבנות ח"ו שיסלקו ליורשיו בחמשים פרחים לכל אחד מהם והשאר יהא קדש ואח"כ נפטר ראובן הנז' לבית עולמו וחיו הבנות איזה זמן אח"כ ננפו הב' יתומות הנז' ממגפה והקטנה מהן מחמת חולי המגפה נסתלק ממנה הדבור והגדולה שהיתה בת עשר שנים שאלו את פיה קודם מותה אם נותנת במתנה הב' אלפים פרחים לאמה שהם אותם שצוה אביה קודם פטירתו ואמרה הן אחר כך הבנות הנז' מתו גם שתיהן ביום אחד וחיי למר ולכל ישראל שבקו ילמדנו רבינו אם זכתה היתומה במה שצוה אביה לפני מותו ואת"ל שזכתה מתנתה מתנה או נאמר כיון שהיא מעצמה לא צותה שיתנו המתנה לאמ' אלא שמחמת שהיתה חולה בחולי מסוכן ושאלו את פיה אם היתה נותנת המתנה ואמרה הן מי נאמר שאין דבריה קיימים מחמת שהיא מעצמה לא אמרה דבר על זה ילמדנו רבינו המורה לצדקה ושכמ"ה אנ"ס: תשובה מה שטען השואל שאין המתנה מתנה מפני שלא אמרה מעצמה דבר אין זו כלום דאפילו בגטין תנן בפרק מי שאחזו דמי שנשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו דבודקין אותו וכותבין ונותנין הנייר והא התם דהוא לא התחיל לרמוז אלא שאנחנו שואלים אותו וכיון שהרכין בראשו סגי והוא הטעם בנ"ד שאמרה הן ואף על גב דהתם צריך בדיקה אם הוא מיושב בדעתו או לא גבי ש"מ לא בעינן הני בדיקות כדכתב הריטב"א בתשובה הוזכרה בבית יוסף סימן ר"נ דלא הוזכרו אותן הבדיקות בפרק מי