לחם רב (ל"לחם משנה") קסא

מה שתובע ע"פ דבורו או אם אין נזקקין לו אלא על פי שבועתו יורנו רבינו הדין ושכרו כפול ומכופל מן השמים. תשובה איכא לאסתפוקי בנ"ד תלתי ספקי חדא דנראה דשכיב מרע זה האמין לשותפו עליו ובודאי דדבריו קיימים אפילו בלא קנין על הנאמנות דהלכה רווחת היא דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו אך איכא רבוותא דסבירא להו דאין נאמנות מועיל לגבי יורשים אפילו פירש בפירוש שיהא נאמן עליו ועל יורשיו וכמו שכתב הטור ז"ל באהע"ז סי' צ"ח ורבינו חננאל ור"י ז"ל פסקו כאבא שאול דלא מהני כלל גבי יורשים אפילו פירש לי וליורשי ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל עד כאן: שנית שאפילו שהאמינו על מה שיאמר אפשר לומר דהאמינו בשבועה דהרי כתב בעל התרומות בשער כ"ו הביאו הרב ב"י ח"מ סי' ע"א ומסתברא דאי כתיב ליה בשטרא דאת מהימנת עלי לומר לא נתפרעתי ולא כתב בה בשני עדים כשרים ואף בלא שום שבועה אפי' הכי אי טעין לוה דפרעיה בינו לבינו לא משבעינן ליה ואף ע"ג דאמרי' בעלמא מאי נאמן נאמן בשבועה הכא ליכא למימר הכי דהא בלא תנאי נמי נאמן בשבועה וא"כ תנאי לאפטורי משבועה אתא ואיכא מאן דפליג בסברא זו וסבירא ליה דכל נאמן סתם בשבועה קאמר עד כאן. הרי דאיכא מאן דאמר דלא נאמן אלא בשבועה ולא האמינו אלא לכך ואפילו לסברת בעל התרומות לא אמרי' דהאמינו בלא שבועה אלא בשטר משום דבלא תנאי היה נאמן בשבועה ותנאי לאוסופי אתא אפילו בלא שבועה אבל בנ"ד דהוי על פה וליכא למימר למאי הימניה דאהניא ליה דיטול בשבועה מיהא דבלא נאמנותו לא היה נוטל אפילו בשבועה מודה בעל התרומות איברא שכתב עוד שם בשם הרמב"ן שאפילו במלוה על פה אמרי' דהימניה בלא שבועה דלשון נאמן משמע בלא שבועה. שלישית דהרמב"ם ז"ל כתב בפי"א מהלכות מכירה ופ' כ"ה מהלכות מלו' דהמחייב עצמו בדב' שאינו קצוב אינו חייב ובפ' כ"ה ממלוה כתב הטע' כיון שאינו יודע הדבר ששעבד עצמו לא סמכא דעתו ולא שעבד עצמו ודברי' של טעם הן למבין ע"כ. א"כ בנ"ד הרי חייב עצמו בדבר שאינו קצוב דאמר כל מה שיאמר פ' ומי יודע אם יאמר שחייב לו אלף אלפים או פחות וא"כ אינו חייב לדעת הרמב"ם ורבותיו וא"כ לכאורה נר' בנ"ד כיון דאיכא ספקא דפלוגתא דרבוות' ונכסי בחזקת יורשי' קיימי יוכלו לו' דלא מבעיא דבלא שבועה לא גבי דהרי איכא תרי ספקי דפלוגתי כדכתיב' חדא אי נאמנות מועיל לגבי יורשים שנית אי נאמנות הוי אפילו שלא בשבועה אלא אפילו בשבועה לא גבי משום דהא איכא פלוגתא אחריתא דהרמב"ם ז"ל ורבותיו סברי דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא מהני ויוכלו היורשים המוחזקים לומר קים לן כוותייהו: אלא דכד מעייני' שפיר נ"ל לסלק כל הני ספקי הספק הא' נסתלק ממאי דכתב הרב ב"י בא"ה סי' הנז' בשם רב נטרונאי וז"ל כתב רב נטרונאי בתשו' הנז' הא דאמ' אבא שאול ן' אימא מרים אבל מה אעשה וכו' ה"מ דכתב לה בשעת קדושין וכו' אבל פטר' בשעת מיתתו ואמ' תנו לה כתובתה. ואל תשביעו אותה דבריו קיימים ונוטלת שלא בשבוע' וכו' דכיון דקא מפקיד בשעת מיתה כמקבלת מתנה דמיא ע"כ. א"כ בנ"ד כיון דצוה בשעת מותו ליכא פלוגתא כלל ואפי' הרא"ש ז"ל וסייעתו דפסקו כאבא שאול מודו בנדון דידן דאבא שאול לא פליג בנדון דידן וכמו שכתב רב נטרונאי וכדכתיבנא: והספק הב' דנאמנות איכא מ"ד דהוי בשבוע' משמ' דסבר' יחיד הוא דבה"ת עצמו הסכים אח"כ לסבר' הרמב"ן דאפי' מלוה ע"פ כשהאמינו עליו הוי אפי' בלא שבוע' ואעפ"י שמתחל' כתב לדחו' דברי איכא מ"ד דבלא תנאי נמי היה נאמן בשבועה דמשמע דדוקא בשטר אמרי' הכי כדכתי' היינו להקשות ולדחות הסברא ההיא כפי דעתו דסובר דנאמן ר"ל בשבועה אבל כד הביא דברי הרמב"ן דלשון המאמין לחברו לו' לו נפרע משמע בלא שבועה לא פליג עליה ומודה לו בעל התרומות וכיון דיחיד הוא האי איכא מ"ד לא מצו היורשים המוחזקים לומר קים לן כוותיה דאין לומר קים לי כפ' היכא שכל חכמי ישראל חלוקים עליו וכבר כתב הרמב"ן בתשובה ההיא שהביא בה"ת דדעת הראשונים ז"ל בחבוריהם כן הוא: והספק הג' נסתלק. עם מה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה הוזכרה בב"י בח"מ סימן ס' לסתור דעת הרמב"ם ז"ל דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב דלא מהני ז"ל מעשים בכל יום שאדם מחייב עצמו בקנין במה שיאמר פלוני במקח וממכר ובנדונייאות הבנות בין בדבר שיש לו קצבה בין בדבר שאין לו קצבה ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל ע"כ. והאמת שזו קושיא גדולה להרמב"ם זכרונו לברכה דכל פשרה איך יתקיים לדעתו ז"ל דודאי אדם מחייב בקנין מה שיגזרו עליו ואינו יודע אם מעט או הרבה וכן מ"ש בסוף ע"ז כדאמרי בי תלתא כדשיימי בי תלתא וכו' ואיך מתחייב עצמו במה שיאמר א' מן השוק והוא דבר שאין לו קצבה ובפסק אחר הארכתי בדבר זה ליישב דעת הרמב"ם ז"ל ושם כתבתי דיש חלוק בין היכא דמתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב למתחייב מה שיאמר או ישום פלוני דבהא סמכא דעתיה ודאי. וראיה לדבר מתשובת הרשב"א ז"ל הוזכרה בבית יוסף ז"ל ח"מ סוף סימן ר"ו שכתב שם וז"ל אבל אם קבל המוכר שיתן בכמה שיאמר או ישום א' מן השוק או שנים או יותר וכו' היכא דתלו בשומא או באמירה דאחריני סמכי דעתייהו עד כאן. משמע דיש לחלק היכא דתלי בשומא של אחריני דאז אמרינן דס"ד אם כן בנדון דידן שאמר שהאמין לשותפו כל מה שיאמר סמכא דעתיה וידע ודאי דחברו הוא אדם נאמן ויאמר האמת ואם כן הוא חייב אפילו לדעת הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל: ועוד יש טעם אחר לסלק הספק הנז' דהמרדכי כתב בס"פ שור שנגח ארבע וכו' וזה לשונו מפרש רבינו מאיר דברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמו כמסירה המועלת בכל מקום באיזה צד שתועיל שהרי כל דברי ש"מ ומצוה מחמת מיתה אסמכת' היא אם ימות תנו ואפילו הכי היכא דמת קנו ע"כ וכיון דאלימי דברי ש"מ דאפי' במילת אסמכתא קני ה"ה בהא דדבר שאינו קצוב דהוי משום ליתא דאסמכתא וכיוצא בזה כתב הרב מהריב"ל ז"ל בפסקיו ח"א דף קמ"ה דכיון דבערבות ליכא אסמכתא משום טעמא דבההיא הנאה אלימא ההוא טעמא לדבר שאינו קצוב וכיון דהא מילתא דדבר שאינו קצוב הכל חלקו עליו על הרמב"ם ז"ל בזה דחיין ליה בגילה דחיטיתא ולא משוינן ליה חולק על כל הפוסקים ז"ל במאי דלא אתפרש בהדיא דהיכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר. הכלל העולה דגובה שמעון זה מן היתומים מכח צוואת המת אבל מ"מ מטילין חרם סתם דלהא לא מהני הנאמנות וכמ"ש הטור בח"מ סימן ע"א ואפשר דאפילו שבועה מטילין על שמעון כיון דכבר כתבתי לעיל דאיכא מ"ד דהנאמנות הוי בשבועה אע"ג דרבים חלוקים עליו אם יראה לב"ד במקום נכסי יתומים להחמיר עליו ולהשביעו הרשות בידם אבל מן הדין הגמור חרם סתם מטילינן ובהא סגי ליה. הנראה לע"ד כתבתי וחתמתי שמי: הקטון אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: ר שאלה ראובן תושב צידון נפטר לבית עולמו הצדק ונשארו ממנו שלש בנות הגדולה מהן הוא כבת שית כבת שבע וצוה לפני מותו דברי צואתו ובכללם צוה ומנה את אחיו שמעון תושב עיר אחרת רחוקה מעירו מרחק עשרים יום לאפטרו' על נכסי עזבונו גם צוה להנתן מנכסיו למזונות ופרנסת היתומות מה שיצטרך גם להזמין להן מהר ומתן לפי כבודו ולאחר ימים נשאת לאה אלמנתו לזבולון הקרוב אליה ואל היתומות והגם הבנות בנותיה סמוכות על שלחנם ועתה בא שמעון האפטרופס אחי המת ורוצה להעתיק הבנות מאצל אמן אל ארץ רחוקה באשר הוא שם ולהביא עמהן כל נכסי עזבון אחיו המת והאלמנה הנשואה היום לזבולון טוענת לעכב בנותיה אצלה מכמה טענות ראשונה מטעם מה שאמרו ז"ל הבת אצל האם לעולם ומה גם בהיותן קטנות כי מי יחוש עליהן להדריכן בדרך ארץ יותר ממנה. שנית מטעם סכנת הדרכים כי הרבה הדרך ומה גם בהיותן קטנות ורכות ודפקון יום א' יקראם אסון. שלישית שאין ראוי שתשבו היתומות אצל דודן שמעון כי הוא יורש אותן ואין נכון להעמידן אצל הראוי ליורשן. ועל זה שואל השואל אם יש כח ביד לאה לעכב הבנות אצלה ואם הדין אתה לעכב הבנות שאל השואל אם יש כח בידה לעכב ג"כ נכסי הבנות בעירה כי ראוי שיעמדו הנכסים במקום עמיד' היתומות ואת"ל שאין כח בידה לעכב הנכסים כלם אם לפחות יהיה כח בידה לעכב מן הנכסים שיעור שיספיק הריוח העולה מהם למזונות פרנסת היתומות גם כדי להזמין התכשיטין ושמושי ערש לצורך נדוניית היתומות הנז' כל כל אלה ילמדנו מורנו הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים: תשובה הרב הגדול מהריב"ל ז"ל בפסקיו ח"א שאלה כ"ו כתב דהא דאמרי' בפ' הנושא הבת אצל האם לעולם היינו אפי' אם האם תרצה לעקור דירתה מן העיר שתוליך בתה עמה והאריך הרבה להוכיח הדבר והרב הגדול מורי ורבי בפסקיו ח"א סי' פ"ז באותו הנדון עצמו חלק עליו והאריך לסתור דבריו והעלה דהא דאמרי' הבת אצל האם לעולם היינו כשאינ' רוצה לעקור דירת' מן העיר אבל כשרוצ' לעקור דירת' מן העיר לא דאיכא סכנת דרכים וכ"ש בהיו' ילדה רכה וקלה להתפעל מחורב ביום ומקרח בלילה ויעקב אע"ה אמר הילדים רכים וגו' והאריך שם להוכיח כן ובנ"ד כל אפין שוין דאין שמעון האפטרופס יכול להוציא הבנות מאצל אמן דאפילו לא היה מוציאן ממקום דירתם אמרינן בפרק הנושא הבת אצל האם לעולם כ"ש בנ"ד דבא להוציאן ממקום דירתן ואיכא סכנת דרכים וכל הטעמים שכתב הרב הגדול מורי ז"ל בתשובה הנז' דהוא פשוט יותר מביעתא בכותחא דאין שמעון יכול להוציאן ומה גם שהוא ראוי לירש ואין מניחין קרוב אצל הראוי לירש כדאיתא בפ' הנושא משום מעשה שהיה ואעפ"י דהנכסים הם במקום שמעון האפטרופס וכתב הרב הגדול מורי ז"ל בפסק הנז' בשם רבו מוהר"ר לוי ן' חביב ז"ל שזכות היתומים בודאי הוא שיהיו נכסיהם במקום אחד ולא שיהיו הם במקום א' ונכסיהם במקום אחר וכמו שהאריך שם היינו היכא דרוצה האפטרופס לעלות לארץ ישראל ולהוליך עמו נכסי היתומים דלאו כל כמיניה שזכות היתומים הוא שהנכסים יהיו במקום שהם שם לכמה סבות שביאר שם אבל היכא דהנכסים במקום א' ואתה בא להוציא הבת מאצל האם מהאי טעמא ודאי לא אמרינן הכי דאדרבה מקיימינן תקנה דהבת אצל האם לעולם שהוזכרה בתלמוד בהדיא ומה גם דאיכא סכנת דרכים ואיכא סכנת חולי כדכתיבנא ומוטב שתהיו הבנות אצל אמן והנכסים במקום אחר דאעפ"י דהוי ריעותא כנראה מדברי מורי ז"ל מ"מ לא הוזכרה בתלמוד כמו הבת אצל האם: ואיברא דאם היינו יכולים לעכב הנכסים במקום שהבנות שם היה טוב הדבר מאד כדי שיעמדו הנכסים והיתומות במקום א' כמו ששאל השואל באת"ל אבל מה נעשה דאבי יתומים מנה לשמעון אפטרו' שהוא רחוק מעירו ובודאי שכיון שהניחו לפקח בנכסיו ולהשגיח בהם משמע שכוונתו היתה שהנכסים יהיו במקום האפטרופס