לחם רב (ל"לחם משנה") קס

אלו הת"ק זהובים בדבר שיראה לב"ד שהוא צורך לאלמנה וליתום כיון שהוא ודאי בחיובם צריך לברר פרעונם האיך הוא וכל זה אם יודה ראובן שאינו אפטרופס ב"ד ולא מנהו אבי יתומים ולא סמכו היתומים אצלו כדכתיבנא הנלע"ד כתבתי הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: קצז שאלה ראובן שנפטר לב"ע וצוה לפני מותו על נכסיו ועל בתו יחידה ומנה אפטרופסים על הכל ואח"כ זכר ענין אחר שהיה לו לצוות עליו בכלל הצואה הראשונה ואמר שיקראו לפניו עדים שרוצה לצוות עוד בפניהם וכשבאו לפניו אמר להם יודע לכם רבותי איך היה במחשבתי לצוות בכלל צוואתי שיתנו מנכסי לשמעון קרובי אלף לבנים ונשכח מלבי כי לא זכרתי לאומרו בשעת הצוואה כאש' היה עם לבבי לכן הוו עלי עדים איך אני מצוה מחמת מיתה שעל כל פנים יתנו מנכסי לשמעון קרובי אלף לבנים ולא יעשו באופן אחר עתה ששמעון מבקש האלף לבנים מהאפטרופסים וממאנים בנתינתם לו בטענה שאינם רוצים להוציא מהיתומה ולתת לו יורנו מורנו הדין דין אמת אם יכול שמעון העני להוציא האלף לבנים מיד האפטרופס או לא ומה' תהי משכורתו שלמה: תשובה אין זה צריך לפנים דפשיטא שזכה שמעון העני באלף לבנים דאפילו נאמר דשכיב מרע זה סותר דבריו הראשונים שאמר בצואתו הראשונה הרי יכול לחזור בו כמבואר בפרק מי שמת ולא עוד אלא אפילו חזר במקצת הויא חזרה בכלהו כמבואר שם ואם כן כיון שחזר בו ואמר שיתנו לעני שמעון אלף לבנים פשיטא ופשיטא דזכה בהם ואפילו לפוסקים דהם סוברים חיישינן למנה קרוב הרי בנדון דידן אמר מנכסי ובהא כל אפין שוין דלא חיישינן למנה קרוב ואי משום שאמר ינתנו ולא אמר יתנו אין חשש בזה דכלשון הזה כתב הטור בח"מ סימן רי"ב כל מה שיוציא אילן זה שכר בית זה ינתן לעניים זכו בו העניים ומה גם שאמר ולא יעשו באופן אחר שעל כל פנים זכה שמעון בדינו מיהו אם נתן שאר מתנות בצואתו הראשונה לא נאמר דכיון דחזר במקצת דהיינו האלף לבנים שנתן לשמעון שחזר בכלם דאף על פי שחלק כל נכסיו בצואתו הראשונה מ"מ לא מקרי חזרה גמורה אלו אלף לבנים שנתן לשמעון שכבר פירש שנשכח מלבו כי אם היה זוכר אותו היה מצוה עליו שם וא"כ הרי הוא כאלו הוא אומר שאינו חוזר מצוואתו הא' וכל דבריו קיימי' זולת אלו אלף לבנים שיתנו לשמעון וכבר כתב נ"י בפ' מי שמת גבי הא דפסק תלמודא דחזרה במקצת הויא חזרה בכלהו והיכא דאמר בפי' איני חוזר אלא במקצתן בודאי נשארו מקצתן לא' יע"ש: ואין לערער על זה משום דאין מקבלין עדי צואה שלא בפני בעל דין אף על גב דאיכא פלוגתא דרבוותא דאיכא מאן דאמרי דמקבלין מכל מקום מוקמינן ממונא בחזקת היתומים ולא מפקינן מינייהו וכמדומה דלסברא זו פנה הרב מהרר"י אדרבי ז"ל בפסקיו סימן ר"ס. אך אמנ' ראה ראיתי להרב הגדול מורי ורבי נר"ו בפסקיו הראשונים סימן קפ"ב שכתב דמאחר דרובא דרבוותא מסכימי' שמקבלין עדות צואה שלא בפני ב"ד דהכי דיינינן ואין זה נקרא מוציא מן היתומים דבשלמא כשהנתבע יכול לטעון טענה ויזכה בה שלא יוציא ממון לעולם ניחא אבל בטענת שמא לכשיגדלו ימצא היתום טענה לבטל הצוואה בהא ודאי הוי חששא רחוקה ואין לומר קים לי כפלוני. לכן נראה לעניות דעתי שכן נהגו ולא חששתי להאריך עוד כי בעיני אין צורך כל כך וסוף דבר כי דעתי הוא שהדין עם שמעון וכן הייתי אני עושה מעשה אלו היה בא לידי עכ"ד. וכיוצא בזה כתב בפסק שלאחריו סימן קפ"ג ואחר שהרב הגדול תל שהכל פוני' בו הורה כן כן אנו דנים אחריו ומה גם כי העיד שהמנהג הוא כן והסברא מוכחת כן דאם לא כן בטלת כל הצוואות שרובן נכתבות לאחר מיתה ומהררי"ק ז"ל בחשן משפט סימן ק"י כתב דלמאן דאמר דאין מקבלין עדי צואה צריך שיכתבוה ויחתמוה קודם מיתה אלא דלכשימות כותבין בה מגו מרעיה אתפטר לבית עולמו ואם כן כיון דצואות הנהוגות בעירנו רובן נכתבות לאחר מיתה אם כן נתברר ודאי שאין מנהגנו כההיא סברא ועוד שאפי' שיהיו נכתבות מחיים שטר צואה אינו אלא זכרון דברים בעלמא ואין לומר בה כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי וכמ"ש רבינו ירוחם בסוף נתיב כיד וא"כ אם היינו נוהגים כאות' הסברא דאין מקבלין עדי צואה בפני יתום קטן אין מקום שתועיל שום צואה אלא שיהיה כתוב בכ"י של מת וכמ"ש הטור בח"מ סימן ק"י ולא עוד אלא שיהיה מקוים מחיי אביו כמו שפי' שם הרב ב"י ומעולם לא ראינו מי שנהג כן בענין הצואות אלא כל צואה היא כתובה וחתומה בעדים ומוציאין ע"פ ממון מן היתומים א"כ נתברר ודאי שהמנהג דמקבלין עדי צואה בפני יתום קטן וכמ"ש הגדול מורי ורבי נר"ו ומפיו אנו חיים. כלל העולה דזכה שמעון באלף לבנים הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי. הקטון חייא אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: קצח שאלוני על דבר צואה שכתו' וזה לשונו בבקשה מכם הוו עדי צואתי והריני מודה בפניכם מחמת מיתה שיתנו כל אשר יש לי לאשתי פלונית לבד החובות אשר יש לי שהיא יודעת למי שאני חובה ויתנו לבני הגדול פלוני מאתים לבנים ולבני פלוני מאה לבנים ועוד אני מצוה שיתנו לבתי חנה מאה לבנים וכו' כל הנ"ל נוה רבי פלוני מחמת מיתה וכו' ויש לנפטר בן אחר שלא הניח לו כלום אם צואה זו קיימת: ואומר אני דאף על פי דלשון צואה זו הוא כתוב כפי הנראה מסיפר משובש ובלתי נקי בלשון מכל מקום לא מפני שיבוש הלשון נתבטלה הצואה דלמאי ניחוש לה. אי משום דבתחלה כתוב הריני מודה בפניכם דמשמע דאין זה לשון צואה שיתנו לו אלא לשון הודאה והוא דבר שאין לו מובן מכל מקום הרי בתחלה כתוב הוו עדי צואתי ולבסוף גם כן כתוב כל הנזכר לעיל צוה רבי פלוני הרי גלה דהוא לשון צואה. ואי משום דבתחלה כתוב שיתנו הכל לאשתו ואחר כך כתב שיתנו לבניו דמשמע. דחזר ממה שאמר תחלה שיתנו הכל לאשתו וקיימא לן בפרק מי שמת חזרה דמקצת הויא חזרה בכולה וכיון דחזר מהמאתים ומאה שנתן לבניו וכן מאה שנתן לבתו שהיו נתונים כבר לאשתו דהכי הוא משמע מלשון כל אשר לי חזרה מכל המתנה ולא הוי כלום הא ודאי לאו מילתא היא דכל היכא דאנו יכולים לקיים שלא יסתרו דבריו זה לזה מקיימינן ומה גם בתוך כדי דבור וכמו שכתבו הגהות מיימון בסוף הלכות מלוה דהא דהכל הולך אחר התחתון היינו היכא דאי אפשר לקיים שתי הלשונות שלא יהיו סותרים זה לזה אבל היכא דאפשר לקיימן אפילו היכא דשתי הלשונות מרוחקים זה מזה מקיימים אותם וכל שכן היכא דסמיכי אהדדי דלאו אורחא הוא לסתור דבריו תוך כדי דבור. וגדולה מזאת כתב הרשב"א ז"ל בתשובה הוזכרה בבית יוסף חשן משפט סימן מ"ב דכדי לקיים לשון השטר היכא דאיכא ביה תרי לישני חד כתיב למעלה עד וחד למטה עד: נאמר דעד אחד פירושו מלמעלה למטה ועד אחד פירושו מלמטה למעלה כדי שלא יסתרו דבריו זה לזה וכן כתוב שם ולפיכך אני אומר שיש לפרש בזה הלשון עד הכתוב וכו' יעויין שם. אם כן אף אנו נאמר בנדון דידן דנפרש הלשון כדי שלא יסתרו דבריו והכל קאי אמילת לבד שהזכיר ראשונה. והכי קאמר יתנו הכל לאשתי לבד מהחובות שאני חייב וגם מאתים לבנים שאני מצוה שיתנו לבני פלוני ובתי פלונית מאה אחרים לבד מאלו כל השאר אני מצוה ליתן לאשתי והוי כאלו אמר כלל ואחר כך אמר חוץ ואף על פי שאמר ועוד אני מצוה שיתנו לבתי דמשמע דהוא ענין נפרד מ"מ נפרש כן ליישב שלא יסתרו דבריו: ואי משום דקי"ל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא ואף על גב דהניח לבניו מכל מקום כיון דאיכא בן אחר שלא הניח לו אולי עשאה אפטרופא עליון וכן נראה קצת מתשובת הרב רבינו שלמה ן' אדרת זכרונו לברכה כתבה הרב בית יוסף זכרונו לברכה חשן משפט סימן רמ"ת על שכיב מרע שאמר אני נותן לבני כך וכך ושאר כל נכסי לאשתי כיון שנתן מקצת נכסיו לבנו ואין לו אלא אותו הבן זה ודאי מוכיח מצד עצמו שלא נתכוון בנתינת האשה לעשות' אפטרופא בשאר הנכסים עליו דא"כ מאי שנא אותו מקצת שלא עשאה אפטרופא עליו וכו' משמע דדוקא משום דליכא אלא בן אחד הא אם יש שם בן אחר חיישינן אולי עשאה אפטרופא: איברא דמלשון זה הכי משמע אבל מהטעמים אחרים שכתב שם דהרי לא כתב כל נכסיו שהרי נתן מקצת לבן ועוד כיון דבשעה אחת וכו' משמע לפי אותם הטעמים דאפי' דיש בנים אחרים ולא הניח להם לא אמרינן דעשאה אפטרופא ועוד מבואר שם בהדיא בתשובת רבינו האי שכתב שם הרב ב"י בשם הגאונים ז"ל על ש"מ שאמר תטול בתי נ' זהובים ובתי פ' נ' ואמר השאר לאשתי דלא אמרי' עשאה אפטרופס אעפ"י שלא הניח לבת הגדולה כלום יע"ש ואפי' לה"ר ישעיה שכת' שם שם הטור בשמו דהיכא דכת' נכסיו לאשתו ולבנו תרווייהו אפטרו' היינו שכת' לשניה' ביחד אבל בנ"ד שכת' לאשתו תחלה ואח"כ נתן לבניו מה ששייר מוד' ה"ר ישעיה דהוי לאשתו מתנה גמור' כי היכי דלא נשוי פלוגתי כ"כ בינו ובין הרא"ש ועוד דדעת ה"ר ישעיה דעת יחיד ואע"ג דכתוב בפרק יש נוחלין בהגהה דרשב"ם בנו ואשתו אשתו משום אפטרופס ובנו משום מתנה גם דעתו דעת יחיד הוא ואף על גב דמסכים עם רבינו ישעיה במאי דאמר דלאשתו אפטרופא מכל מקום הרי רבינו ישעיה עצמו חלוק עליו גבי בנו ואפילו תימא דיכולין לומר היורשים קים לי כה"ר ישעיה ורשב"ם דאית להו דאשה הויא אפטרופא ונתבטלה הצואה מכל מקום אפשר דאפילו רשב"ם ז"ל לא אמר הכי אלא כשנתן יחד לאשתו ולבנו אבל כשנתן לאשתו תחלה לא וכמו שכתבתי למעלה ועוד דאפילו רשב"ם גופיה לא אמר אלא כשנתן לאשתו לבדה במקום בנו דומיא דחלוקות ראשונות אבל לאשתו ובנו יחד מודה לדינו של הרא"ש: הכלל העולה דאשה זאת זכתה בכל הנכסים זולת מה ששייר לבניו והצואה קיימת גבי דידה אחרי כן אמרו לי שהנפטר אמר לבן שלא הניח כלום בשעת מיתה בני איני מניח לך כלום מפני שאין אתה צריך לו והוא שתק הרי יש כאן הוכחה גמורה שלמתנה גמורה נתכוון ולא לעשותה אפטרופא כיון דהיה אומר לו שאינו מניח לו כלום מפני שאינו צריך לו משמע דמתנה גמורה היה נותן לכל דאם לא מה היה אומר שאינו צריך הא לא עשה לאחרים אלא אפטרופסים ודמי הא לנדון דהרב רבינו אשר שכתב הטור בתשובה הביאה הטור באהע"ז סי' ק"ז בשאלה דאמר בשעת מיתה אל תחשבו לי לשטות שאני נותן נכסי לאשתי משמע דלמתנה גמורה נתכוון וא"כ בנ"ד נמי משמע דלמתנה גמורה נתכוון ובודאי שצוואה זו קיימת ואין כאן אפטרופס כלל אלא למתנה גמורה נתכוון: נאם הק' חייא אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: קצט שאלה ראובן ושמעון היו שותפים וראובן נפטר לבית עולמו ובשעת צואתו צוה ואמר שיתנו ויפרעו לשמעון שותפו כל מה שיאמר שחייב לו ראובן המצוה הנזכר ועתה בא שמעון השותף הנשאר בחיים ותובע מיורשי ראובן הנזכר שתי חובות שהיה חייב לו ראובן הנזכר אחד בשטר ואחד בעל פה ובא מכח צואת הנפטר שצוה לפרוע לו כל מה שיאמר שחייב לו ראובן הנזכר ילמדנו רבינו אם נותנין לו לשמעון