לחם רב (ל"לחם משנה") קנט

ולא נשאר בידו מאומה והיתום אומר שעכ"פ אינו רשאי ליפטר ממנו כי אם בתת לו חשבון ישר ומדוקדק איך ספו תמו כל המעות ההם קרן וריוח וראובן משיב שישבע לו על הדבר הזה שלא נשאר בידו מאומה אמנם אינו יודע באיזה אופן פזרם והיתום טוען מאחר שלא מנהו לאפרופס אביו קודם פטירתו לשיהי' לו כח בנכסים הנז' ולא הב"ד אחרי מותו והוא נשא ונתן בנכסי עזבון שמעון אחיו שאינו מאמינו בשבועתו ונתון יתן לו החשבון ישר מאחר ששלח ידיו בנכסים ההן שלא ברשות ורצון הנפטר ושלא ברשות ב"ד ואם פשע בנתינת קצת המעות ההן שלא במקום הראוי עליו לשלם יורנו מורנו אם צריך להביא ראיה שעשאו אפטרופס אחיו על בניו ועל כל נכסי עזבונו או הב"ד אחרי מותו ואם לא יביא ראיה אם צריך להראות החשבון ישר היכן פזרם ואם חייב באיזה פשיעה אשר פשע בהן על הכל יצא דברו כגשם ושכרו כפול מן השמים: תשובה לכאורה נראה ראובן זה דהיתומים סמכו אצלו והיה הוא מפרנסם ומשתדל בצרכיהם וא"כ הוא היינו מתני' דיתומים שסמכו אצל בעל הבית דפרק הניזקין דאמרינן דהוי אפטרו' וכתב הטור בסימן ר"ץ דלכל דבר הוי אפטרופס גמור וכיון שכן הא איפסיקא הלכתא כרשב"ג דאמר בפ' הנז' דאין צריך לחשב עמהם באחרונה וכתב הטור בסימן הנז' ואין צריך לעשות עמהם חשבון מה הכניס ומה הוציא אלא אומר להם זה נשאר וכו' וכיון שאומר שפזר לצורך האלמנה ובנותיה נאמן ודי בזה דכיון דהוי אפטרופס מה שנראה בעיניו שהוא צורך להם יכול לפזר וליתן: ולענין השבועה איכא פלוגתא דרבוותא דלהרא"ש והרמ"ה ז"ל משבעינן ליה ולהרמב"ן והרשב"א והראב"ד לא משבעינן ליה משום דעדיף ממנהו אבי יתומים וכדכתב הרא"ש בפסקיו סברתם ומצי למימר קים לי כוותייהו ולא משבעינן ליה ולענין לחייבו בפשיעה אם יש עדים שפשע ג"כ תלוי בפלוגתא דרבוותא דלהרמב"ן ז"ל מנהו אבי יתומים אפילו פשע פטור ולרבינו חיים בין מנהו אבי יתומים בין ב"ד אפילו פשע פטור נמצאו דלפטור מנהו אבי יתומים אית לן תרי אריוותא דאמרי דפטור היכא דפשע וכבר נתבאר דלהרמב"ן והראב"ד והרשב"א ז"ל עדיף הך דסמכו יתומים ממנהו אבי יתומי' א"כ ודאי דפטור מפשיעה לרבינו חיים והרמב"ן ז"ל ומצי למימר קים לי כוותייהו: איברא דאיכא כאן תרי ספקי דפלוגת' דרבוות' ספק אי הוי כמנהו אבי יתומים כהרמב"ן והרשב"א והראב"ד ז"ל או כהרא"ש דגרע מנייהו ואת"ל דהוי כמנהו אבי יתומים ספק אי מנהו אבי יתומים פטור מפשיעה או לא וע"פ ס"ס מפקינן ממונא וכמו שכ' הרב מהריב"ל ז"ל בכמה תשובות בח"ג אלא שכבר כ' שם הרב הנז' דלא אמרי' הכי בתרי ספקי דפלוגתא דרבוותא דשם פלוגתא דרבוותא חד הוא והוי כחד ספקא ולא, מפקינן ממונא וא"כ פטור הוא ראובן זה מפשיעה ברורה ולהשביעו אם פשע אפילו הרא"ש מודה דלא משבעינן ליה כדכתב הטור בסימן ר"צ דלא משבעינן ליה בהכי אלא דוקא אם ראינו שפשע הוא דפליג הרא"ש ואומר דחייב זה הוא דינו של ראובן אם היתומים סמכו אצלו ואפילו שהיו קטנים פחות מבן ט' דכתב הטור בשם הרמ"ה דאין לו דין אפטרופס ולכאורה נראה דלדעתו אם פשע אז כשהיו קטנים פחות מבן ט' שלא היה אפטרופס שחייב מצי למימר קים לי כהרא"ש אע"ג דהריב"ש כתב בסי' תצ"ה דדברי הרמ"ה נכונים וכן כתב הרב מהריב"ל בס"א דף קי"ט בענין זה דמצי למימר קים לי כהרא"ש: ואם ראובן זה לא סמכו יתומים אצלו והוא אומר שמנוהו בית דין אפטרופס או אבי יתומים נאמן בשבועתו מגו דאי בעי אמר פרעתי ליתו' אחר שגדל כיון דהוי מלו' ע"פ ואע"ג דהך הוי טענה דהעזה כבר כתב הריב"ש בסימן שצ"ב דאמרי' מגו דמעיז לשאינו מעיז לאפטורי מממונא אבל לא משבועה וכתב שכן היא הסכמת כל האחרונים והביא ראיה מההוא עובדא דהנהו עזי דחושלא יעויין שם. וכן ראיתי להרב מהריב"ל ז"ל חלק ראשון דף קי"ט שכתב שנאמן ראובן לומר ליתום שגדל פרעתי לאפטרופס שלך אע"פ שלא ידענו שהיה לזה היתום אפטרופס מ"מ נאמן לומר ב"ד אמרו לי שהיה אפטרופס שלך ופרעתי לו מגו דאי בעי אמר פרעתי ליתום אחר שגדל יע"ש אלא שנראה משם שאם לא עבר זמן רב שמנוהו אפטרופס הוי כמגו במקום עדים דאנן סהדי דאי איתא דהוה אפטרופס קלא אית ליה אבל אי עבר זמן רב ודאי דדינו כמו שכתבתי דאחר זמן רב נשכח הדבר ולא נודע והוא נאמן ואם יאמר שמנוהו ב"ד הוא חייב בפשיעה דאע"ג דרבינו חיים אומר דהוא פטור מפשיעה לא מצאנו לו חבר בסברא זאת וכבר נודע דאינו יכול לומר קים לי כפלוני הגאון היכא שכל חכמי ישראל חלוקים עליו ואם כן הוא חייב בפשיעה אם יתברר בעדים שפשע אבל להשביעו אם פשע לא דהא כ"ע מודו דלא משבעינן ליה בהכי כדכתיבנא אלא שלא עכב משלהם כלום ואין צריך לחשב עמהם כלל: ואם ראובן זה מודה שמעולם לא היה אפטרופס ב"ד ולא מנהו אבי יתומים וגם לא סמכו היתומים אצלו אז ודאי המעות שנשא ונתן בהם שלא כדין עשה שהיה לו ליתנם בב"ד ואם נתעסק בהם והפסיד הכל לאחריותו הוא ונעשה גזלן עליהם שלא היה לו לשלוח יד בנכסי יתומים שלא ברשות ביד ואם הוא פטור במה שפזר ונתן לצורך האלמנה ובנותיה בזה יש מקום עיון: איברא דאיכא פלוגתא בין הרא"ש והרמב"ם כדכתב הטור בריש הלכות טוען התובע את חבירו בבית דין ואמר מנה לי בידך כתב הרמב"ם שבית דין אומרים לו ברר דבריך למה חייב לך הלוית לו או הפקדת בידו שאפשר שהוא תושב שחייב לו ואינו חייב לו וכן הנתבע אם משיב אין לך בידי כלום או איני חייב לך כלום צריך לברר דבריו דשמא טועה וסבור שאינו חייב לו והוא חייב וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשו' שאין אדם צריך לברר לא פרעון מחי פרעו וכמה פרעו ולא הלואה וכו' ודייק לה הרא"ש בפסקיו מההוא דאמרי' עלה בפ' שבועת הדיינין גבי ולא פרעתיך מאת קבי עפצי דקיימי שיתא שית' ואייתי סהדי דקיימי בד' אמרי' התם כל מילתא דלא רמי עליה דאיניש לאו אדעתיה משמע דלא היה מוטל עליו לומר האיך פרעו ובמה פרעו וכן כתב המרדכי בשם ר"ת ודייק לה מההיא דאמרי' בפרקא קמא דמציעא חיישי' שמא מלוה ישנה יש לו עליו ומ"מ כתב שאחר סיום התלמוד ראו הגאונים שרבו הרמאים ותקנו שצריך ללבן ולברר וכן כתב הרא"ש בתשו' כלל ע' סי' ד' אף ע"ג דקי"ל דאין אדם צריך לברר לא פרעון מתי פרע ובמה פרע ולא הלואה האיך הלוה הכל לפי הענין להוציא הדין לאמיתו. איברא דקשיא לי תשו' שלאחריה שכתב שם וז"ל דע לך בני שיחיה כי נכון הדבר לברר מהיכן נתחייב לו משום דנפישי רמאי אולי מתוך דבריו יתברר רמאותו וימצא שקרן בדבריו וכך אני נוהג לפסוק דלא דמי לשמא מלוה ישנה יש לו עליו דהתם בקל הטלנו עליו שבועה וכו' עד כאן. והשתא כיון דהרא"ש סובר דלפי דין התלמוד אין צריך לברר כדכתב רבינו תם וכדדייק איהו גופיה מההיא דשבועת הדיינין אלא משום דבזמן הזה נפישי רמאי צריך לברר מאי קשיא ליה מההיא דשמא מלוה ישנה הא התם לא הוי אלא לפי דין התלמוד והרא"ש עצמו מודה דבדין התלמוד אין צריך לברר. ועוד קשיא לי בדברי הטור למה כתב דהרמב"ם והרא"ש פליגי הא הרא"ש לא קאמר דאין צריך לברר האיך פרעו ובמה פרעו אבל מ"מ צריך שיברר ויאמר שפרע לו ולא שיאמר איני חייב לך כלום דהא טעמא דהרב רבינו אשר הוא משום דדייק לה מפרק כל הנשבעין דקאמר כל מילתא דלא רמי עליה דאיניש גבי ההוא דאמר ולא פרעתיך מאה קבי עפצי וכו' והתם לא קאמר בגמרא דהוי מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אלא אופן הפרעון אבל מ"מ צריך שיאמר שפרע לו והרמב"ם ז"ל ה"נ קאמר דאין מקבלין התשובה שאומר איני חייב לך כלום אלא צריך שיאמר אם לא לוה או פרע לו אבל אחר שיאמר שפרע לו אין צריך שיברר יותר וכן כתב המרדכי מיהו אני קבלתי מרבותי דדוקא בטוען איני חייב לך כלום ודאי נראה דברי רבינו תם ז"ל שטענה זו אינה ברורה אבל בטוען פרעתי אין צריך לפרש עד כאן. אלא דאפשר דהטור ז"ל משמע ליה דהכל שוים משום דבכל איכא ערמה או אפשר שיטעה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל ולכך צריך שיפרש בפירוש האיך פרע ומתי פרע אליבא דהרמב"ם ז"ל ולהרא"ש ז"ל לא אבל אם נאמר דלהרא"ש ז"ל יש הפרש בין בירור לבירור דבשלמא לברר אם פרע לו ודאי דצריך וכדברי הרמב"ם ז"ל אבל האיך פרע ומתי פרע בירור כי האי אין צריך מן הדין אלא מפני הרמאים בזמן הזה נוכל ליישב התשובה שהקשיתי דמה שכתוב בתשובה ראשונה אע"ג דקיי"ל דאין צריך לברר לא פרעון מתי פרע וכו' היינו בירור גמור כי האי ולזה כתב דאע"פ דאין צריך לברר זה מדין התלמוד מ"מ אית לן להוציא הדין לאמתו ומה שכתוב בתשובה שניה כי נכון לברר מהיכן נתחייב לו רצה לומר אם הוא פקדון או מלוה כדכתב הרמב"ם ז"ל דבירור כזה אפילו מדין התלמוד צריך לעשותו ולכך הוקשה אצלו מההיא דמלוה ישנה דאין שם בירור כלל כשנשבע חציה שלי ומשמע דמדין התלמוד אין צריך לברר כלל ותירץ שם והביא סיוע לזה וכן כתבו הגאונים דצריך לברר מהיכן נתחייב לו וכו' דהיא סברת הרמב"ם ז"ל ואע"פ שהנדון שנשאל עליו שם היה שטען שנתחייב מעסק משא ומתן שהיה בינינו דהרי זה כאלו אמר שנתחייב לו מחמת הלואה ומ"מ כתב שצריך לברר יותר מ"מ אינו דומה אומר שנתחייב לו מחמת הלואה שהלוה לו לאומר מעסק משא ומתן וקל להבין. ועם זה יסכימו דברי הרמב"ם והרא"ש אע"פ שאין נראה כן מדברי הטור כמ"ש: מ"מ למדנו דלדעת הרא"ש ז"ל אין צריך לברר ולדעת הרמב"ם צריך לברר ובנ"ד היה נראה לומר דלדעת הרא"ש אין צריך לברר כיון שאומר שהוציא לצורך האלמנה והבנות הרי כאלו אמר שנתן למזונותיהן ולמלבושם ובודאי שאלו המעות של המת נשתעבדו לכך והוי כאלו אומר פרעתי ואין צריך לברר: אלא שיש לחלק ולומר דבנ"ד אפילו הרא"ש מודה דכיון דהוא נשא ונתן בהם אימור הפסיד בהם ורוצה שיהיה לחשבון היתום ואין הדין כן אלא שהוא חייב באחריותם כיון שנשא ונתן שלא ברשות ב"ד כדכתיב' ואפי' שיאמר שלא הפסיד בהם מ"מ כיון דאין זה אפטרו' אלא איניש דעלמא שחייב ת"ק זהובים ליתום אע"פ שהוא אומר שנתנ' לצורך האלמנה אפשר שאמר שנראה בעיניי שהוא צורך האלמנה והבנות ואינו כן דבשלמא אם היה אפטרו' ודאי שהכל היה נדון ע"פ ראות עיניו שהוא צורך אבל עתה לא מפיו אנו חיים ואפשר שלתת לאלמנה מנה בכל יום למזונותיה קרי צורך שלה ואינו כן דאם נתן לה יותר מהראוי ופזר יותר מן הדין עליה דידיה ליהדר לכך ודאי צריך לברר איך נתן כדי שיראו ב"ד אם מה שנתן נתן כדין יקבלו אותו בחשבון ואם נתן שלא כדין למה יקבלו אותו בחשבון וגרע נ"ד מהיכא דאמר איני חייב לך כלום דאין צריך לברר לדעת הרא"ש ז"ל ועוד דהא כתב הרב ב"י דנקטינן כהרמב"ם ז"ל שאף ר"ת והרא"ש סוברים דהאידנא עבדינן הכי וא"כ כיון דהשתא איכא רמאי ודאי דצריך לחוש בנדון זה שיברר ראובן טענותיו אם אינו אפטרופס במה פזר ונתן