לחם רב (ל"לחם משנה") קנז

וכדמוכחינן לא מקלינן בעדותו. ועוד טעם אחר דאפשר דראובן עצמו אינו חייב לפרוע דמי ההוצא' שעשה יששכר אחיו להצלת ביתו מידי דהוה אפורע חובו של חבירו דאינו חייב לשלם וכיון שכן גם לוי אפשר דאינו חייב לשלם ליששכר מה שהוציא. ועוד דהוי זה כמי שיודע עדות לגוי נגד ישראל שאם אמת היה שהישראל חייב לגוי שאין עד המעיד חייב לשלם ואפי' באתרא דמפקי ממונא אפומא דחד אלא שמותי הוא דמשמתינן ליה והכא נמי שמותי משמתינן ליה שלומי לא משתלם ושמא הכא בנ"ד כיון דליכא עדי מסירה כי אם על ידי הודאת פיו כי היכי דאינו נפסל על פי עצמו משום דאין אדם משים עצמו רשע כמו כן לא משמתינן ליה על פי עצמו מהאי טעמא גופא. ועוד דהא דמשמתינן ליה גבי יודע עדות לגוי טעמא דמילתא הוי משום דלא ברירא לן אם הישראל חייב לגוי או לא אבל אי ברירא לן דחייב ודאי דלא משמתי' ליה וכמ"ש המרדכי בב"ק ובנ"ד נמי כיון דברירא לן דחייב לאו בר שמתא הוא. ומה גם אחרי שכבר הודה על חטאתו ושאל מחילה ברבי' כמדובר. ואת"ל דשלומי לא משלם אכתי איכא לספוקי אם הוציאו ממנו ממון אם חייבים להחזיר כיון שהוציאוהו שלא כדין. על כל פרטי צדי וטצדקי השאלה יניף ידו הפלא' מורנו מורה צדק המורה לצדקה ולנו לחן ולחסד ולו תחשב לצדקה: תשובה מה שהודה לוי איך מסר לראובן לתוגר בעל חובו נראה לי דמסירה גמורה היא לחייבו כל מה שהוצרך ראובן או אחר בשבילו להציל מן המסירה ההיא אע"פ שלענין פסול לוי לפוסלו לעדות משום מוסר ודאי שאין לפסלו דאין אדם נפסל לעדות על פיו כדמוכח בפ"ק דסנהדרין גבי פ' רבעני לאונסו וכתבו הטור בח"מ סימן ל"ד מ"מ לענין תשלומין ודאי דהודאתו מהני לענין ממון לחייבו בתשלומין ואין מקום להתנצלותו שמתנצל דהיה סבור דמצוה קא עביד מפני שהגוי היה מטיח דברים נגד אמונתנו לאמר כי אין עוד תורה ואמונה בישראל וגם כי מהסתרת פניו נמשך נזק גדול לשנייתו ואין בדבריו טעם: איברא דאמרי' בפרק זה בורר גבי עובדא דהנהו קבוראי דרב הונא בריה דרב יהושע אכשרינהו משום דסברי דעבדי מצוה בקבור' המת בי"ט ופסק הרא"ש כרב הונא דאכשרינהו וכמו שכתב הטור בסי' ל"ד קוברי המת בי"ט ראשון פסולים לרב אלפס וא"א הרא"ש ז"ל הכשיר אפילו נדו אותם על ככה ושנו באולתם ע"כ. ואיכא למידק בדבריו דמשמע דלרב אלפס פסולים בכל גוונא אפי' לא נדו אותם על ככה ושנו באולתם מדלא כתב כן אלא בדברי הרא"ש ולא כתב כן בדברי הרי"ף דדוקא בכי האי גוונא אית ליה דפסולים אלא כתב פסולים סתמא ומדברי הרי"ף לא משמע הכי דאף אם נפרש גירסתו כמו שפירש הרא"ש דמדקאמר סבר רב הונא משמע דלית הלכתא הכי הא לא דחי ליה רב פפא אלא משום דקא משמתינן להו הא לאו הכי הוה מודה ליה לרב הונא ומנא לן לאפושי במחלוקות כולי האי דרב פפא אית ליה דאפילו לא נדו אותם פסולים. ואגב גררא אמינא דקשיא לי בדברי רש"י דפירש בגמרא דהך עובדא דקבוראי דמשום שכר ממון עוברים על דת והוו כרשע דחמס דלמה פירש כן דאין זה אלא לרבא ואנן קים לן כאביי דלא בעינן רשע דחמס מ"מ למדנו מדבריו דלהרא"ש כשרים אין צריך לומר לדברי הרב ב"י דמפרש גירסת הרי"ף דפסקינן כרב הונא ואין מחלוקת בינו להרא"ש ז"ל וכן נראה מדברי הריב"ש ז"ל סי' י"א שהביא גירסת הרי"ף וכתב ונראה דקי"ל כרב הונא בריה דרב יהושע דהא שתיק ליה רב פפא משמע דמפרש גירסת הרי"ף כמהרי"ק וא"כ למדנו מכל זה דהיכא דסברי מצוה עבדינן כשרים מ"מ אפי' נאמר דדמי נ"ד לההיא דהנהו קבוראי מה שיש לבעל דין לחלוק על כך דאע"פ דאין רוב העולם טועים בההוא דקבוראי כמ"ש הריב"ש בסי' שי"א מ"מ טעו טפי בההיא מהא דנ"ד עכ"ז לא אמרו כן בגמרא אלא שלא לפוסלו לעדות משום הא כיון דיש מקום להתלות אבל לפוטרו במה שהפסיד לחבירו בשביל המסירה ודאי דאין מספיק טעם זה וכן בסוף קמא כתב המרדכי על ר' אפרים שקבל בערכאות שלהם על ר' יואל להכריחו שיקבל עליו דין יהודית ולא הלך תחלה אל דייני ישראל ר' אפרים מוסר בשביל כך וכמו שהאריך שם וכל מה שהפסיד ר' אפרים לר' יואל בשביל כך יפרע לו אע"פ שהיה יכול להציל עצמו ולומר שלהכריחו לקבל דין יהודית עשה ואע"ג דלא הלך תחלה אל דייני ישראל מ"מ כד מעיינת ביה עדיף או לפחות שקול ההוא התנצלות כהתנצלות דנ"ד דודאי גרוע הוא ולא דמי להיכא דיחדו הגוי להיות עד דאיכא חלול ה' אם לא יעיד כדכתב הטור סי' כ"ח ודמהו השואל לזה דשאני התם דנמצא זה מחלל את ה' אם לא יעיד שיחדו לעד מה שאין בנ"ד דאין זה מחלל את ה' אם לא יגיד לתוגר וא"כ אין לפטור ללוי מהך טעמא אלא שלא נפסלנו לעדות ואע"ג דהודה מפי עצמו ובלאו הכי אינו פסול לעדות משום דאין אדם נפסל לעדות על פיו כדכתיבנא מ"מ אהני ליה הך טעמא לעשותו עד לכתחלה משא"כ בנפסל לעדות ע"פ עצמו דאין עושין אותו עד לכתחלה כדכתב הרמב"ם ז"ל פרק ב' מהלכות טוען אבל לענין הממון לפרוע מה שהפסיד בעד המסירה ודאי לא מהני האי טעמא ואע"ג דראובן היה חייב לתוגר בדין אין לדמות זה להיכא שיודע עדות לגוי והעיד הישראל מעצמו בלא יחוד בפני ערכאותיהם דאפילו באתרא דמפקי ממונא אפומא דחד אין חייב העד בתשלומין כמו שדמה השואל דהתם טעמא הוא כדכתב המרדכי פרק הגוזל קמא וז"ל ולא משלם אפילו לר' מאיר משום דלא חסריה מידי דה"מ למימר אמת העידותי כי הייתי יודע בודאי שהיית [חייב לו ולישנא דרבא משמע נמי הכי מדקאמר האי בר ישראל דידע סהדותא דנוי משמע ברי לי דידע אע"פ שזה אומר לא הייתי חייב לגוי אין לחייבו בכך דהממע"ה והלה אומר לא חסרתיך וכו' ע"כ. אבל בנ"ד שהפסידו בעד המסירה שחתמו ביתו של ראובן והוצרך לפזר לפתוח ביתו לא מצי למימר ליה מאי חסרתיך דטובא חסריה בעד מסירתו תדע לך דבעובדא דר' אפרים שקבל על ד' יואל שהבאתי למעלה אע"פ שקבל עליו בדין על מה שחייב לו חשוב לר' אפרים מוסר וחייב לשלם מה שהפסיד לרבי יואל ה"ה וכ"ש בנ"ד שחייב לוי לשלם מה שהפסיד לראובן בעד מסירתו דחסריה טובא ועובר ומתעבר על ריב לא לו ולא עצי למימר ליה מאי חסרתיך כדכתיבנא: וגם אין מקום לפטור ללוי מפני מה שבא בשאלה שיששכר הוא שפזר להציל ממון ראובן מן הערכאות ואפילו ראובן עצמו אינו חייב לפרוע ליששכר מידי דהוה אפורע חובו של חבירו דלא דעי הא לפורע חובו של חבירו וכמ"ש הרב ב"י בסי' קכ"ח בשם מצאתי כתוב דהיכא דהגוי בא עליו בגזלנותא וזה הצילו אין לומר בזה פורע חובו של חבירו דבעל חוב גוי אינו מתפייס אלא ברצוי כסף ואוהבים איך רגילין לפרוע אלא ב"ח דוחק ולא גזלן דוחק וכן מהרי"ק ז"ל בשרש קנ"ה כתב דמוציא הוצאות להוציא ממון חבירו מיד גוי המחזיק בו שלא כדין מתחייב בעל הממון לפרוע לו וא"כ בנ"ד דהוי כי האי גוונא שחתמו ביתו והוציאו משם כל בני ביתו הוי כי גזלן גוי הבא עליו ואם הוציאו יששכר מעל ראובן חייב ראובן לפרוע לו ההוצאות ואע"פ שהשואל רצה לפוטרו מטעם זה אין נראה לי טעם ברור לפוטרו אבל מה שפוטר ללוי הוא מפני שליששכר אין לו ב' עדים על הוצאותיו אלא עד א' ואע"ג דהמרדכי בסוף שור שנגח את הפרה כתב ומ"מ בעדות כל דהוא מנדינן משום דבעדות מסור הקלו אין פירושו כדברי השואל דבעדות כל דהו ר"ל אפילו בעדות עד א' דאלו דברי הר"ם הם והמרדכי כתב בשם הר"ם ז"ל עצמו בפרק הגוזל בתרא נראה לי דלא יטול ראובן בלא שבועה אלא ע"פ עדות ברורה או על פי עד א' כנסכא דרבי אבא והמעיין באותה תשובה ילמוד משם בהדיא דבעינן תרי עדים שיעידו שנתפשר עם הגוי בכך אלא מפני שאעפ"כ אין עדות זה ברור כ"כ שהגוי דבר שוא או דילמא עשה קנוניא עם הגוי לכך הצריכו שבועה וז"א בעדות כל דהו כלו' אע"פ שאין עדות זה ברור מגבינן ביה בשבועה ומ"ש בפ' הגוזל ובפ' שור שנגח הכל דבר א' אבל לעולם דבעי תרי עדים וכמ"ש בפ' הגוזל בתרא ואם ראובן נתפשר עם הגוי וסלקו ולא העמיד עליו עדים איהו דאפסיד אנפשיה דהיה לו להתפשר בפני עדים ולומר בפניהם וכו' וכתב ג"כ שם שדין זה הוי גבי מסור מוכח משם דבעינן שני עדים וכיון דבנ"ד ליכא אלא עד א' על ההוצאה אין לחייב ללוי אבל מה שפרע לוי לראובן ההוצאה נראה לומר דכיון דפרע כבר אין מוציאין מידו דאבעיא לן אם עשו תקנת נגזל במסור או לא וסלקא בתיקו וכתב הרמב"ם דאם תפס אין מוציאין מידו אע"ג דהרא"ש ז"ל לא כתב כן מ"מ כיון דהוא מוחזק יכול לומר קים לי כהרמב"ם ז"ל אלא דבנ"ד י"ל דמוציאין מידו מפני שאם עשו תקנת נגזל במסור היינו שישבע הנמסר כמה הוציא ויטול אבל בנ"ד שא"א לו לנמסר לישבע שהרי הוא לא הוציא אלא יששכר הוציא והוא אינו יודע א"כ אין יכול ליטול דאי אמרת ישבע יששכר לא זו היא התקנה אלא שהנמסר עצמו ישבע כמו הנגזל וכיון דא"א לו לישבע מוציאין מידו וכ"ת הרי יש לו עד אחד שכך הוציא וקי"ל כשם שעד אחד מחייבו שבועה כך עד א' פוטרו מן השבועה וכדכתב הטור בסי' פ"ד י"ל דלא אמרו כן אלא כשהשבועה באה לפוטרו אבל שבועה זו ליטול היא דמן הדין לא היה לו ליטול אפילו בשבועה אלא דרבנן תקנו מפני תקנת הנמסר שישבע ויטול ובהא ודאי לא אמרי' דעד א' פוטרו מן השבועה דאין זה פוטרו אלא אתה אומר שיטול ממון על פי עד אחד זה היה נראה לכאורה. אבל זה א"א דהרי כתבו תשובות מיימון דספר משפטים סי' ס"א דה"ה למי שדינו לישבע וליטול אם יש עד א' שמסייעו יטול בלא שבועה ע"כ וא"כ אפילו שנוטל בנ"ד מכל מקום העד פוטרו אלא שי"ל דלא כתבו כן אלא כשהתובע טוען טענת ברי והעד מסייעו אבל בנ"ד הנמסר תובע טענת שמא דהוא אינו יודע כמה הוציא וא"כ אף ע"פ שהעד מסייעו אינו פוטרו וכ"ת הרי כתב הטור בסי' ע"ה בשם הרי"ף ז"ל וסייעתו דהיכא דטוען טענת חפץ על פי העד דמחייבו שבועה וכי היכא דמחייבו שבועה גם עד א' מסייע לתובע אפילו בשמא פוטרו ואע"ג דאיכא מרבוותא דחולקים על זה מ"מ יכול זה המוחזק לומר קים לי כהרי"ף ז"ל וסייעתו לזה אני אומר דהא דעד א' פוטרו מן השבועה היא פלוגתא דרבוותא ולדעתי יש בזה ג' סברות הא' דפוטרו משבועת התורה ומשבועת היסת כגון אם הודה בנ' והביא עד א' שמסייעו הוא פטור אפילו מהיסת והיא סברת הטור בסוף סי' פ"ד. השנית דמשבועת התורה או שבועת המשנה פוטרו אבל מ"מ שבועת היסת חייב והיא סברת בעל התרומות בשער נ"א וז"ל ולדידן מסתברא לן שלא יפטר מהיסת אפילו שעד מסייעו דתקנתא דרב נחמן בכל דבר נתקנה דחזקה אין אדם תובע אלא א"כ יש לו עדיפא ליה והאי דבבא מציעא לא קשיא ליה דלא פטרוהו אלא משבועת המשנה אך מהיסת לא יפטר ע"כ והביא לזה סיוע מהרמב"ם ז"ל ורב מתתיא שכתב