לחם רב (ל"לחם משנה") קנו

ומצי למימר קים לי כמ"ד דלא מהני ועל המקבל מתנה להביא ראיה ואע"ג דכתוב בשטר מעכשיו מ"מ לא מהני דהא הרשב"א בההיא תשובה שהזכרתי כתוב דעובדא דההוא גברא דאמר לחבריה אי מזבננה וכו' התם בשקנה בההיא ארעא מהשתא והחזיק בה וכו' משמע דאע"ג דאמר מעכשיו בעינן שתהא הקרקע ביד הלוקח וא"כ כיון דכאן אין המתנה ביד המקבל מתנה ודאי דלא מהני אע"ג דאמר מעכשיו הא חדא ריעותא: שנית שכתוב שם שליש נדונייתי וכתובתי הן ממעות הן מכסף וזהב הן מנכסים מתנה גמורה וכבר נודע דהמעות אינם נקנות בקנין סודר דמטבע אינו נקנה בחליפין והוא הקנה המעות עם הדברים אחרים בקנין. ובזה באנו למחלוקת שכתב המרדכי בפרק מי שמת מעשה בא' שהקנה לחברו בקנין סודר קרקעות ומטלטלין ומעות בבת א' ונחלקו חכמי הדור בדבר י"א דדמי לקני את וחמור דפרק מי שמת וכי היכי דלא קני המעות לפי שאין מטבע נקנה בחליפין גם המטלטלין והקרקע לא קנה וי"א קנה הכל וכו' וכתב רבינו שמחה אע"ג דמעות לא קנה קרקע ומטלטלין קנה ע"כ. א"כ בנ"ד לסברא קמייתא שכתב המרדכי כיון דלא קנה המעות לא קנה הדברים האחרי' וכיון שכן מצו היורשים המוחזקים לומר קים לן כי ההיא סברא ולא קנה מקבל המתנה: שלישית דהמטלטלים והמעות שנתן לה מי יאמר שהם מה שנמצאים בעת הזאת בעין כשבא לגבות המתנה דילמא אותם המטלטלים אזלי להו והני אחריני נינהו גם בזה באנו למחלוקת שכתב הטור בסי' קי"ב בח"מ וז"ל וכן הורו הגאונים בנותן נכסיו ולא נודעו לו הנכסים שהיו לו באותה שעה ופסקו שאם לא נודע שקנה נכסים אח"כ שהכל בחזקת מקבל המתנה וי"א וכו' וכן בנותן נכסיו מעכשיו ולאחר מיתה היורש ודאי מוחזק והמקבל מתנה ספק והרשב"א בתשובה הוזכרה בב"י סי' ר"נ כתב אמרו משמן של גאונים כי נותן סתם מטלטלים לאחר מיתה וכו' ואמרו שעל היורשים להביא ראיה דמסתמא כאן נמצאו וכאן היו והיא כסברא קמייתא שכתב הטור בסי' קי"ב. איברא דהרב ב"י כתב שם תשובה אחרת להרשב"א שנראה סותרת לזו שכתב שם שאלת ראובן שהוא חולה ומתיירא וכו' וכתב שם איני יודע לו דרך שיוכל לזכותם להם במתנת בריא מעכשיו ולאחר מיתה שמא מה שיש לו היום לא יהיה לו בשעת פטירה וכו' משמע דלית ליה כאן נמצאו וכאן היו מיהו הא לאו מילתא דלעולם על הסתם אית ליה להרשב"א ז"ל דנאמר כאן נמצאו וכאן היו אלא מ"ש שמא מה שיש לו היום כלומר שעא יבררו היורשים בראיה שאלו הנכסים הם אחרים ומה שנתן אינם בעין וכיון שהם מבררים בראיה אינו מועיל מה שנותן במתנה כיון דלא היו באותה שעה וא"כ נמצאו דברי הרשב"א כסברא קמייתא שכתב הטור מ"מ הוי פלוגתא דרבוותא וכיון שכן יוכלו היורשים המוחזקים לומר קים לן כמ"ד דעל המקבל מתנה להביא שאותם הנכסים אשר הם עתה היו בשעת המתנה: רביעית דהרמב"ם ז"ל כתב בפ"ג מהלכות זכיה ומתנה כשם שמוכר צריך לקיים הממכר כמו שביארנו כך הנותן כיצד הכותב לחברו קרקע מנכסי נתונה לך וכו' הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו ואינו ידוע לא קנה כלום וכו' והיא סברת רבו ן' מיגאש ז"ל כמו שכתב ה"ה וכיון שכן בנ"ד שאמרה שליש מהמטלטלים שלה ולא סיים מה המטלטלים שנתן לו הוי כקרקע מנכסי נתונה דלא מהני לדעת הרמב"ם ורבו ן' מיגאש ז"ל ומצי היורשים המוחזקים לומר קים לן כוותייהו וכי תימא הרי נתפשט בהא המנהג דלא כהרמב"ם ורבו ז"ל דאנן כתבינן בשטרות אגב ד' אמות קרקע סתם ולדברי הרמב"ם ורבו ז"ל בעינן שיסיים הקרקע וכמו שכתב שם ה"ה וכן הריב"ש בסי' שמ"ה י"ל דמ"מ אין זה הכרח לשנאמר דהיכא שנתן דבר שאינו מסויים והוא בידו שעדיין לא נתנו כנ"ד דמפקינן מיניה דאין המנהג בזה אלא שנהנו לקנות באגב ד' אמות קרקע סתם אע"פ דמן הדין אינו מועיל מטעם מנהג סוחרים דלא גרע מסיתומתא דקניא וכמו שכתב שם הריב"ש ז"ל לתת טעם למקום שדנין מפי הרמב"ם ז"ל מכח הסכמתם דקני מטעם מנהג סוחרים יע"ש: א"כ למדנו מכל אלו ד' צדדים דמתנה זו בטלה אלא דיש ללמד זכות עליה מהאי דכתב הרב הגדול מורי ורבי ז"ל בפסקיו ח"ב סי' פ"א כתב גבי שטר שעשוי בענין דאית ביה אסמכתא כתב שם וז"ל עוד טעם ג' וגדול הוא שהרי כתוב בתחלת השטר הוו עלי עדים וכתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח וכו' וכתב הריטב"א ז"ל בתשובה הביאה ב"י בח"מ סי' ע"א ח"ל דבר התלוי בתנאי כל שלא פירש אינו מחויב וכו' עד וכן כתב רב האי ז"ל בתשו' האי מאן דמקבל עליה למכתב שטרא בכל לישנא דזכותא אע"ג דלא ידע ספרא לאחזוקי כראוי דכיון דכתיב ביה אחריות וכו' ומזה למד שם הרב מורי ז"ל בנדון דידיה דאיכא אסמכתא דכיון דהיה יכול לסלקה על דרך שכתב הרמב"ם ז"ל פי"ז מהלכות מכירה אף ע"פ שהסופר לא עשה הדבר כדין לא מפני כן אבד זכותו שהרי כתוב שם כתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח וכו'. ובנ"ד נמי השני צדדים הראשונים היה יכול הסופר לתקן אותם דלמחלוקת הראשון היה יכול לכתוב בלשון חיוב שמחייבת עצמה ליתן והצד השני היה יכול לעשות קנין לחודיה למטלטלים ולנכסים ולמעות קנין אגב קרקע אך אמנה צדדים האחרונים לא היה יכול הסופר לתקן ועוד אנו יכולים לבטלה מטעם אסמכתא דאמרה שאם ישבע לי גיסי וכו' וכל דאי לא קני ואין צורך שכבר הארכנו בביטול המתנה באופן שהיא בטלה הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי: הצעיר וקטון אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: קצד שאלה ראובן שיצא ערב לתוגר אחד בעד שמעון חתנו בשביל סך גדול וכשהגיע זמן הפרעון הסתירו שמעון וראובן פניהם והתוגר הלך ושח המאורע ללוי וחלה פניו שיודיע לו העת והשעה שראובן יושב בביתו אולי יוכל לגבות ממנו חובו או ימסור ראובן חתנו בידו או יגלה לו מקומו איו ולוי בשמעו את דברי התוגר והבין מתוך דבריו שהיה מטיח דברים נגד אמונתנו לאמר כי עוד אין תורה ואין אמונה בישראל ומצורף לזה ג"כ ראה ראה כי מהסתרת פניהם נמשך נזק גדול ללאה אשת יהודה עבר עליו רוח קנאה והלך והודיע העת והשעה שהיה ראובן יושב בביתו אל התוגר וע"פ דבורו הלך התוגר לבית ראובן פתע פתאום אך לא מצאו שם כי תיכף נודע הדבר אל ראובן וברח מביתו ובא בהחבא. וכראות התוגר כן שברח ראובן ולא עלה דבר בידו הלך לפני ערכאותיהם והודיע הדבר לפניהם וצוה השופט לסגור ולחתום את בית ראובן באין יוצא ואין בא באופן שהוצרך יששכר אחיו של ראובן להוציא ממון לפתוח את בית אחיו ולהושיעו מיד התוגר. האמת כי אין בזה עדות ברורה רק עד אחד שאומר כדברי יששכר שעל ידו הוציא כך וכך מעות להצלת בית אחיו מיד התוגר ועתה עמד יששכר לדעת מי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו לגלות אל התוגר העת והשעה שהיה ראובן אחיו יושב בביתו עד כי גרם לו לעשות הפזור הנז' להושיע את בית אחיו וחקר ודרש ולא מצא כי אם נער קטן שהגיד לו איך לוי שלחו אל בית ראובן לראות אם היה יושב בביתו באותה שעה ושהוא השיב לו כי באותה שעה היה ראובן יושב בביתו ומתוך הדברים האלה שפט יששכר כי לוי הוא שהלך ג"כ להודיע הדבר אל התוגר הגס כי הנער אינו אומר מזה כלום. סוף דבר נתגלגלו הדברים ובאו לפני ב"ד ושם הכחיש לוי את הנער ואמר כי מעולם לא שלחו ולא הודיע דבר אל התוגר עד למחרתו שחזר בו לוי והרהר תשובה בלבו ובא לפני ב"ד והודה ואמר כי אמת היה הדבר שעשה כן ששלח אל הנער וגם הודיע הדבר אל התוגר אך לשם שמים נתכוון כי ראה כי התוגר היה מטיח דברים כלפי אמונתנו ובפרט כי מהסתרת פניו נמשך נזק גדול לקרובתו ולבעלה הנז' כנודע ולכן חשב שלא היה בזה אסור האמנם אם נראה לב"ד שיש אסור בדבר מעתה ומעכשיו הוא שואל מחילה וסליחה וכפרה מהשי"ת ומתורתו ומראובן הנז' וגזרו עליו ב"ד שכשם ששאל בפניהם מחילה כך ילך וישאל בתוך השני קהלות קדושות בשעת התפלה בפני כל העם ולוי סבר וקבל ועשה בסבר פנים יפות וגם קבל עליו להתענות ולתת צדקה כפי יכלתו ואמר כי מעולם לא עלה בדעתו שהיה אסור בדבר ושאם היה יודע כן מעול' לא היה מטפל עצמו בזה שום צד בעולם. ומעתה נסתפק השואל תחלה אם יש ללוי הזה דין מסור ליפסל לעדות ולשבועה כדין כל מסור דעלמא או לא. ואת"ל דפשיטא דאין לו דין מסור מכמה טעמי חדא דליכא עדי מסירה כלל כי אם ע"י הודאת פיו דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא כל שכן קטן דאע"ג דהמרדכי בב"ק כתב דבעדות מסור הקלו היינו בעדות הנזק שגרם המסור אבל בעדות המסירה עצמה ודאי בעינן עדות גמורה להחזיקו בחזקת מסור ואי ליכא אלא עד א' נאמן להכחישו בשבוע' וכמ"ש המרדכי שם. ומה גם כי הקטן אינו אומר כלום כי אם שהוא שלחו לדעת אם היה יושב ראובן בביתו אבל מענין הודעתו אח"כ אל התוגר מזה לא אמר כלום וכיון שכן אין כאן כי אם הודאת פיו ואין אדם נאמן דאין אדם משים עצמו רשע. ועוד שלוי היה מורה היתר לעצמו בזה ומעולם לא היה דעתו למסור כי אם להושיע מתוך זה את נכסי קרובתו הנז' ומה גם שהיה מכוון לשמים בראותו התוגר מטיח דברים כנז"ל וכיון דאיכא חילול ה' נראה דמותר אפי' לכתחלה ודומה לזה כתב הטור ח"מ סימן כ"ח גבי ישראל היודע עדות לגוי שאם הגוי יחדו להיות עד איכא חילול ה' אם לא יעיד ע"כ. ועוד שראובן לפי האמת היה משועבד ומחויב אל התוגר וכיון שכן שהתוגר עמד על ראובן בדין אין כאן דין מסור מידי דהוה איודע עדות לגוי נגד ישראל דאפי' העיד הישראל מעצמו בלא יחוד בפני ערכאותיהם נגד ישראל חברו ואפי' באתרא דמפקי ממונא אפומא דחד אפי' הכי אין שם דין מסור לענין פסול ולענין תשלומין רק לענין שמתא בלבד כיון שלפי האמת חייב הישראל לגוי. ואת"ל דאין לזה ודאי דין מסור וכדאמרן אכתי איכא לספוקי לענין ההוצאות אשר הוציא יששכר בעד ראובן אחיו אם חייב לוי לשלם או לא דלכאורה נראה דאינו חייב בהן מטעמים חדא דאין כאן עדות ברורה כמה הוציא ושלא היה אפשר להפטר בלאו הכי ולוי עצמו ג"כ אינו יודע אם הוציא הוצאות וכמה הוציא וכ"ת מזה הטעם אין לפטור ללוי דאע"ג דאיבעיא לן אי עבדינן תקנת נגזל במסור וקאי בתיקו ואיכא מרבוותא דאמרי דתיקו זה כשאר תיקו דממונא דקולא לנתבע וחומרא לתובע ולא אמרי' ישבע נמסר ויטול מ"מ היכא דאיכא עדות כל דהוא ישבע נמסר כמה הוציא ויטול וכמ"ש המרדכי ז"ל בב"ק יע"ש והכא נמי כיון דאיכא עד אחד ישבע יששכר כמה הוציא ויטול איכא למימר דלאו מילתא היא דהא המרדכי גופיה קא יהיב טעמא למילתיה משום דבעדות מסור הקלו מפני תקון העולם ומשום מגדר מילתא דמשמע דוקא היכא דודאי הוי מסור ובעדות גמורה אז אמרי' הכי אבל היכא דלא הוי מסור כי הכא בנ"ד שאין לו דין מסור