לחם רב (ל"לחם משנה") קנה

נהגו העולם שלא לחוש לכך וכן אפי' לא נודע לנו שיש לו קרקע אנו אומרים קרקע יש לו וכו' והטור בסימן קי"א כתב דאפילו אין אנו יודעים שיש לו קרקע כותבין וכן כתב הרא"ש שפשט המנהג שלא לדקדק אם יש לו קרקע וכל כיוצא בזה הולכין אחר המנהג וכן כתב הריב"ש בסי' שמ"ה יע"ש וכבר הוזכר כן בדברי הרב הנז' נר"ו: אבל מ"ש דאין לפקפק בההיא דהרי"ף שכתב הטור בח"מ סי' ס' בשמו דבעינן לידע שבאותה שעה היו המעות ברשותו ואם לא הביא ראיה המקבל מתנה ע"כ אין מתנתו מתנה דהרי"ף כ"ע פליגי עליה תמוה אני על כך שהרמב"ם כתב בה' מכירה פ' כ"ב כדעת הרי"ף וכן הרשב"א כתב שם הרב ב"י שהסכים לדעת הרי"ף וכן הרמב"ן כתב שם הרב ב"י בשם הרשב"א שכתב כדברי הרי"ף והריטב"א בההיא תשובה דק' כשטנטיש כתב אבל כשלא נתברר האיך קנתה שהרי אינו נותן דבר שאינו ברשותו ועל מקבל מתנה להביא ראיה וכן השיב הרמ"ה והסכים עמו הרמב"ן כי אלו שנותנים וכו' משמע דאית ליה להרמב"ן דשום מתנה דמעות לא מהני אלא בלשון חיוב משום דצריך להביא ראיה דאותם המעות היו ברשותו: איברא דקשיא לי דבסי' קי"ב כתב הטור סברא ראשונה בנותן נכסיו מהיום ולאחר מיתה דהוא בחזקת מקבל מתנה ונאמר דהיו לו נכסים אלו בעת שנתן המתנה והיורש צריך להביא ראיה שלא היו לו בשעת המתנה אלו הנכסים וסברא זו היא סברת הרמב"ן שהשיב לבעל התרומות כמו שכתב שם הרב ב"י. וכיון שכן למה לא נאמר כאן ג"כ דאלו המעות היו בשעת המתנה ויהיו בחזקתו כמו התם ואולי דבנכסים אמרי' כאן נמצאו וכאן היו וכמ"ש הרשב"א בתשובה הוזכרה בב"י ח"מ סימן ר"כ דטעמן של גאונים כך הוא אבל גבי מעות לא נאמר כאן נמצאו וכאן היו דאדרבה מעות להוצאה נתנו ומסתמא אין אלו הראשונים דדרך המעות להוציא אלו ולהכניס אחרים תחתיהם. ואכתי איכא למידק דמתנת מעות להרמב"ן לא קני אעפ"י שכתב בה אחריות שכן כתב הא לאו הכי אעפ"י שכתב לה אחריות לא קנתה ואמאי הא באותו הסי' כתב הרב ב"י בשם בה"ת בשער מ"ג שהשיב לו הרמב"ן שהמוכר או הנותן בה שמתיר לקנות ושעבד נכסיו וקבל אחריות להעמידה בידו חייב להעמידה בידו וכו' וליכא למימר מתנה אין כאן שעבוד אין כאן וכו' וא"כ כיון דהרמב"ן עצמו אית ליה התם דאע"ג דמתנה לא מהניא אחריות מהניא הכא נמי נימא הכי אלא שנאמר דהתם הצריך באחריות שיכתוב דאקנה ומה שאמר הכא איירי שלא כתב דאקנה באחריות אי נמי דהתם הוי אחריות להעמידה בידו והוי מילתא באנפי נפשא שהוא חיוב אחר שמחייב ומשעבד עצמו להעמיד המתנה אבל הכא אין זה אחריות להעמיד המתנה בידו אלא שיגבה אותה המתנה אפי' מנכסים משועבדים וזה ודאי אינו כלו' דכיון דמתנה אין כאן שעבוד אין כאן דאיך יגבה אות' מנכסים משועבדים אם אינ' מתנ' מעיקר' ועדיין צ"ע: מ"מ דעת הרמב"ן ודאי כדעת הרי"ף דבעינן שיביא ראיה שהיו לו אותם המעות באותה שעה גם מ"ש דהריטב"א חולק על הרי"ף לא חלק אלא כשהודה בלשון הודאה וכמו שהתחיל בתשובה שהביא הרב ב"י קודם זאת כיון שהודה ראובן שהיו המעות ברשותו וכו' והיינו ודאי שהודה שהמעות הם בידו וכדכתב בסוף התשובה אבל אם לא אמר בפי' כן חיישינן דילמא לא היו בידו ומודה לרי"ף בהא וכן נרא' מההיא תשובה דק' בשטנטיש שהזכרתי הגם שדברי התשובה ההיא מגומגמים וצריכים ביאור שכתב שאין המתנה חלה אלא בדבר מיוחד בנותן דבר מסויים לגמרי כאומר בית בביתי וכו' דלכאורה נר' דהראיה היה בהפך דבית בביתי לא הוי דבר מסויים דמינה הקשו להרמב"ם פ"ג מה' זכיה שכתב דבעינן שיסיים הקרקע וכמו שמבואר שם בדברי ה"ה גם מינה בנכסי אינו מסויי' אלא שביאור דבריו ודאי דמ"ש כאן מסויים ר"ל שיסיים שהוא מנכסיו דאז מוכח שאותם המעות או אותם המטלטלים ברשותו אבל כשאמר מטלטלין סתם מי אמר לנו שהיו ברשותו באותה שעה ולא קרי כאן מסויים לההיא דקרי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' זכיה אלא כוונתו כמו שכתבתי ומבואר בסוף לשונו ומ"מ אין ראיה שסובר נגד הרי"ף אדרבה מוכח מהך תשובה דדעתו כדעת הרי"ף לכן אין לקיים המתנה מהך טעמא דאע"ג דהראב"ד פליג עליה וכן הרא"ש באותה תשובה שהביא הרב ב"י שכתב אפי' לא היה לו המטבע באותה שעה הרי הודה שיש לו הגם כי אותה תשובה קשה עלה מההיא דכתב הרא"ש בריש פ' אעפ"י דאם אנו יודעים שאין לו נכסים אין מועיל טעם דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכאן כתב דאפי' לא היו לו באותה שעה אמרי' הודאת בע"ד וכו' יש לתרץ דמה שאמר בתשובה לא היה לו המטבע ר"ל שלא ראינו המטבע שהיה לו באותה שעה כלומר דלא יש עדים שראו המטבע בעת ההיא אבל לעולם דאם ידענו בודאי שלא היה לו באותה שעה לא מהני טעמא דהודאת בעל דין כמאה וכו'. א"כ למדנו דהרא"ש פליג על הרי"ף וכן הראב"ד ז"ל ומ"מ רבים מסייעים לו. אלא שיש לקיים המתנה בנדון דידן מטעמא אחריתא אליבא דכ"ע כיון שכתוב ממיטב נכסיו וכתב הרשב"א בתשובה הוזכר' שם בב"י דטעמא דהרי"ף הוי משום דאית ליה דדוקא קאמר אבל אם אמר מנכסי ודאי דאמרינן בשוה קאמר וכן כתב בהרבה תשובות הוזכרו כאן ובסימן רי"ג אמר על כן אני תמוה על הריב"ש בסימן שמ"ה שהיה כתוב באותה מתנה שתגבה מנכסיו ותפס במושלם דבעינן שימצאו המעות בעת ההיא ברשותו ואמאי הרי כיון שאמר מנכסי ודאי דשוה קאמר ואין צריך שימצאו המעות כדכתיבנא אם כן בנדון דידן דכתוב בצוואה ממיטב נכסיו ודאי דשוה קאמר ולכולי עלמא מהני: אלא שעדיין נפל במתנה זאת שתי ספקות האחד דאפילו נאמר דשוה קאמר כיון דאמר מנכסי עדיין באנו למחלוקת שכתבתי לעיל גבי נותן נכסיו מהיום ולאחר מיתה דדעת הטור וסייעתו דלא אמרינן אלו הנכסים היו בשעת המתנה אלא הלכו להם ואלו הם אחרים והמתנה בטלה אם כן הכא נמי נימא דאע"ג דאמר שוה מנכסיו אולי אותם הנכסים הלכו להם ואלו אחרים הם ואין זה שעבוד לומר שיחול על גוף האדם אלא מתנת נכסים וכיון דהנכסים הלכו להם בטלה המתנה: ספק שני אם ברוב הימים יבא לגבות מרדכי צורי נאמר לו אולי פרעך אביך וכי תימא שטרך בידי מאי בעי הרי כתב בתשובה הוזכרה בב"י סימן ס' דאם אין עדים שהיו ברשותו באותה שעה מצי למימר פרעתיך במגו דיכול לומר דלא היו המעות באותה שעה והביא ראיה מהמפקיד אצל חברו בשטר וכו'. א"כ בנ"ד נמי כיון שיכול לומר אלו הנכסים לא היו באותה שעה שנתתי לך המתנה יוכל לומר פרעתיך וכיון שהיה אביו נאמן בכך אינו יכול להפקיע ממון זה מרדכי לא מיורש ולא מב"ח ולא מכתובת אשה דטענינן להו מאי דמצי למטען אביו כ"ש למ"ש הריב"ש בסימן שמ"ה דנראה מדבריו דאפילו ידענו שהיו אותם המעות בשעת המתנה ויהיה עדים בכך מ"מ הוא כפקדון בידו והוא כפקדון בשטר דקיי"ל דנאמן לומר החזרתיו לך מגו דנאנסו וכיון דהם פקדון בידו היה יכול לומר נאנסו וטעמא דמסתבר הוא. וצריך לתת טעם להרי"ף למה כתב שאם היו עדים שבאותה שעה היו המעות בידו דאינו נאמן לומר החזרתי הא פקדון הוו ומתוך שיכול לומר נאנסו נאמן אלא שיש לתת טעם להרי"ף דסובר דאינו כפקדון בידו אלא שיכול להשתמש בהם ומתוך כך חייב באונסין דנעשה כשואל או לוה עליהם ואינו יכול לומר נאנסו ומ"מ בין כך ובין כך למדנו בנ"ד דאין עדים שהיו אלו הנכסים באותה שעה דאולי אחרים היו והלכו להם ואלו הם אחרים שקנה אח"כ ונאמן לומר פרעתי וא"כ מטעם אלו הב' ספקות היה ראוי לבטל מתנה זו כשיבא לגבות מרדכי צורי: אלא שאני אומר שהיא מאושרת ומקויימת ממה שכתוב בה וכדי ליפות כחו וכו' חייב את עצמו בכל הסך הנז' ושעבוד וכו' ואפילו להרי"ף דסובר מתנה אין כאן שעבוד אין כאן בנ"ד מודה דזה ודאי הוי חיוב גמור שחייב עצמו ושעבוד ששעבד בקנין גמור והוי כשטר גמור שאינו יכול לומר פרעתי וגם אין לומר דדילמא לא היו הנכסים האלו באותה שעה דאין זה אלא שעבוד על גופו ועשה מהמתנה שעבוד וע"כ לא קאמר הריב"ש בסימן שמ"ה דאע"ג דאיכא קנין יכול לומר פרעתי דלא דמי לההיא דריש פרק הנושא דאמרינן דהיכא דקנו מידו גובה מנכסים משועבדים ואינו יכול לומר פרעתי דהתם הקנין הוא על השעבוד ששעבד עצמו אבל המתנה דנדון דהריב"ש לא הוי שעבוד ולכך הצריך שם שיהיה נאמנות במתנה כדי שלא יהיה נאמן לומר פרעתי אבל כאן עשה מהמתנה שעבוד וחיוב אגופו בלשון מבואר ופשוט וכמו שהיו עושים בעירו של הריב"ש ז"ל דהיו עושין חיוב אגופו בסוף השטר ובהא ודאי כל אפין שוין דהוי כשטר גמור והמתנה קיימת והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יע"ש בהריב"ש ז"ל: הכלל העולה דמתנת רבי נתן צורי לבנו מרדכי היא מאושרת ומקויימת הנראה לעניות דעתי כתבתי וחתמתי שמי: הק' חייא אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: קצג תשובה עד שאתה שואלני אם יכול ראובן לתבוע המתנה מפני שעבר זמן רב שלא תבעה שאל ממני אם המתנה קיימת אם לאו דשהה ראובן מלתבוע מתנתו אינו כלום דכיון דשטר מתנה בידו ויש בו נאמנות שכן כתוב שם ונאמנות וכו' ודאי דבכל זמן יכול לתבוע ראובן מתנתו ולא מצינן למימר דילמא יהיב לה לאה בחייה מתנתה לראובן דכיון דהשטר בידו אמרינן ודאי דלא יהיב דכיון דכתבה שטר והאמינו לאו כל כמינה לומר פרעתי וה"ה ליורשים הבאים מכחה דלא מצי למימר הכי ואם נתעכב ראובן ולא תבע מתנתו לא בשביל זה הפסיד וכ"ש דיהיב טעם לדבריו דמפני מתנה של לאה שהיה לו יד במלכות היה מתפחד ממנו ולא תבע: אך אמנה עיקר המתנה נראה דבטלה מכמה טעמי חדא שאם ישבע לי גיסי וכו' לעקור דירתו מעיר וכו' שאתן לאחותי היקרה וכו' מעתה ומעכשיו במתנה גמורה וכו' והפוסקים נחלקו היכא דקנו מידו לתת אי הוי קנין דברים או לא וכמו שכתב הטור בסימן קנ"ז בח"מ וז"ל וכתב הרמ"ה ומיהו דוקא דקנו מיניה דמחייב ליה ליתן וכו' אבל אם קנו מידו לתת הוי קנין דברים ואיכא מרבוותא וכו' משמע משם דהוי פלוגתא דרבוותא אם כשקנו ממנו לתת מהני וכן כתב הרשב"א ז"ל בסימן אלף ול"ג ורבינו ירוחם בנתיב ט"ו והוזכרו בב"י ח"מ סי' קצ"ה יע"ש. איברא דהרשב"א ז"ל סבירא ליה דקנין לתת מהני כדמשמע בתשובה שהזכיר שם הרב בית יוסף וז"ל כתוב בתשובות ששאלוהו על מי שיצא עליו שטר שכתוב בו אתן לך כך וכך וכו' והשיב דכל שקנו מידו אעפ"י שלא אמר בלשון חיוב וכו' וכן בההיא תשובה דאלף ול"ג משמע דנטה לדברי הגאונים ואע"ג דבסימן ר"ו כתב הרב ב"י שם כתב הרשב"א שאלת מי שקנו מידו בעדים שימכור ביתו לחברו וחברו קנה לו בקנין וכו' משו' לשון זה שאמרת איני מכירו ואין זה ענין לקניינים אלו וקנין דברים בעלמא וכו' דמשמע משם דקנין למכור הוי קנין דברים איכא למימ' דשאני ליה להרשב"א בין מי שקנו מידו למכור להיכא דקנו מידו לתת דקנין לתת קאי על הממון ולא משמע ליה קנין דברים אבל למכור משמע דהוי קנין דברים. מ"מ למדנו דהוי פלוגתא דרבוותא וכיון שכן בשטר שכתוב בו קנו ממנו וכו' שאתן הוי פלוגתא דרבוותא אי מהני או לאו וכיון שכן היורשים הם המוחזקים