לחם רב (ל"לחם משנה") קנג

עתה יורנו רבינו אם יזכו יורשי הבעל בטענות אלו או לא גם ילמדנו רבינו אם חנוך בן ראובן הנז' יזכה בעד מה שטוען שאביו הוא קיים ולו משפט הקדימה ביבום מאחר שהוא אח הגדול ואפי' שאין דוחין היבמה אצל אח הגדול כשהוא במ"ה אלא אומרים לקטן אשר הוא בעיר או ייבם או חלוץ עכ"ז טוען חנוך הנז' מאחר שהיבמה הנז' לא באה לכלל יבום שהרי מתה בתוך ג' חדשים ויזכו כל היבמים בנכסיה שוה בשוה ואפילו אותו שהוא במ"ה ואין כח ליבם אשר הוא בעיר יותר משאר האחים כמו שפסק הרב הגאון מוהר"ר שמואל די מדינה ז"ל בפסקיו ח"א סימן צ"ז וז"ל ראיה מהא דתנן בפרק החולץ וכו' עד משמע בהדיא שלא זכו שום א' מן האחים אלא א"כ ייבם ואם לא ייבם לא זכה בנכסי אחיו וכו' שכל שלא יבם היבם אין לו זכות בנכסי' יותר משאר אחיו עכ"ל והכא נמי הואיל ולא ייבם כל האחים שוים בירושה אפי' שהוא במ"ה עוד טוען חנוך הנז' שאפילו אם מת אביו ואינו זוכה בנכסים מכח יבום מ"מ הוא זוכה מכח ירושה מאחר שהיבמה הנז' לא נשבעה שבועת אלמנה הנכסים הם בחזקת יורשי הבעל והוא יורש אותם ג"כ מכח הבעל על כל אלו הטענות יורנו רבינו הדין עם מי ושכמ"ה. הן כל ראתה עיני מה שכתב החכם הותיק טובינא דחכימי נר"ו מה נמלצו לחכי אמריו ופלפוליו מתוקים מדבש ונופת צופים והדברים ברורים לענין דינא הלא לאמונה דהאחים שהם מוחזקים זכו בדינם אי מטעמא דמצי למימר קים לן כהר"ן דתנאי השיור לא הוי אלא גבי בעל ולא גבי יבם וכיון שאנו יבמים אנו יורשים הכל דקים לן כר"ת וסייעתו ואע"ג דנשואים אשה ויש להם בנים לא איכפת לן דכן כתב הרב מהריב"ל ז"ל בפסקיו ח"ב סימן ח"י על ענין כיוצא בזה דיש ליבם. אשה ובנים ועוד שהיתה היבמה זקנה וכמו שהאריך שם השואל ואע"פ כן כתב שהיבם יורשה לרש"י כדיניה ולר"ת כדיניה וקאמר התם דהמוחזק יכול לומר קים לי כמאן דמסייע לי ומינה בנ"ד דהדין האמור נתברר בבירור כאמור ואף ע"פ שהיבמה מתה תוך ג' חדשים לא איכפת לן דמתני' מילתא פסיקתא קתני שומרת יבם שמתה אפילו מתה תוך ג' חדשים ובמרדכי כתוב בפרק החולץ וז"ל אבל ביבמות ובכתובות גבי שומרת יבם שמתה וכו' שהיבם יורד לנכסים מיד לאחר מיתת אביו ומחזיק מן הדין דהוא יורש והרי אין ליטול כתובה כלל עד שתחלוץ וכו' ע"כ משמע דתיכף אחר מיתת אחיו תוך ג' חדשים קרי ליה יורש ליבם והטעם כמו שכתב החכם הפוסק יצ"ו והאריך למעניתו ספיר גזרתו ואי מטעמא דלא נשבעה זכו ג"כ האחים בדינם דמצי למימר קים לן כמ"ד דצריכה שבועה: אך אמנה בענין חנוך שכתב שאינו יורש מצד אביו שהאחים ודאי וראובן זה שהלך לארץ מרחקים ספק הא לא ברירא לי דבפרק כל הגט אמרי' דהניחו זקן או חולה הרי הוא בחזקת שהוא קיים ומתירין לבת ישראל לכהן שהלך בעלה למ"ה לאכול בתרומה כמבואר שם במתני' מטעמא דמוקמינן גברא אחזקתיה שהוא חי וא"כ אין כאן ספק אלא ודאי וחנוך הבא מכחו הדין עמו אלא שב"ד מניחין אותו החלק המגיע לאביו ביד שליש כדין יצא שלא לדעת דכתבו הפוסקים דמניחים המטלטלים ביד נאמן ה"נ דכוותא היא דלענין הירושה שנפל לו במ"ה דין יצא שלא לדעת יש לו דאין לומר היה לו לצוות במילתא דלא הוה כשיצא מכאן אך אם יצא הקול שמת אפשר דחזקה דחי גריעה ומ"מ מהטעם האחר זכה חנוך דאין הכתובה קיימת וכל הנכסים בחזקת אחיו וכמו שכתב החכם הפוסק ודבריו טובים ונכוחים: הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: קצ שאלה ראובן היו לו בנות ומת וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק והניח לשמעון אחיו אפטרופס על בנותיו ושמעון היה נושא ונותן בנכסיו כדרך אפטרופס וג"כ היה מחזיק בחזק' א' שהי' מהיתומי' בדרך אפטרו' ובשע' נשואיהן בקש שמעון האפטר' מחילה מהן וכן עשו שמחלו לו כל מה שנשאר מאביהן ולהיות ששמעון ג"כ נתן להן יותר ממה שהניח להן אביהן לקחו היתומו' ג"כ מחילה ממנו ולא נזכר במחילות שום דבר מאותה חזקה ועתה טוען שמעון שגם החזקה מחלו לו והיתומות טוענות שמעולם לא מחלו החזקה רק הנכסים והמטלטלין ועוד טוענות שבשטר המחילה חתום שם גיסו משמעון בעל אחות אשתו ולא יועיל המחילה יורנו מורנו אם יש איזה זכות ליתומות הנז': תשובה איברא דהרשב"א כתב בתשו' הביאה הרב ב"י בח"מ סימן רמ"א על ראובן שהיה תופס קרקע שמעון באלמות ונתן מעות לשמעון כדי שיעשה לו שטר מחילה ואח"כ טען שאין מועיל לו אותה מחילה דהוי כידי מסולקת המינה דהדין עם ראובן כיון שקנו מידו ותשובה זו הביאה ג"כ הרב הנז' בסימן י"ב ומשמע דחדא עובדא היא ואע"ג דבסי' י"ב כתב הדין עם ראובן כיון שלא קנו מידו ודאי דטעות סופר הוא דאי לא קנו מידו הדין עם שמעון מבעי ליה דאין המחילה מחילה ועוד דכיון שעשו שטר מסתמא יש בו קנין אלא ודאי צ"ל הדין עם ראובן כיון דקנו מידו ומ"ש ולענין המעות וכו' היינו להתלמד במקום אחר דחוזרים אם לא היה קונה מן הדין וכמו שכתב בתשובה הנז' בסי' רמ"א אבל בנדון דידיה ודאי דקנה והמעות אינם חוזרים משמע משם דאפילו בקרקע דלשון מחילה אינו מועיל אם קנו מידו מהני וכיון שכן בנ"ד דכתוב בשטר מחילה שמחלו לו כל מה שנשאר מאביהן ומדכייל כללא משמע דאפי' על הקרקעות קאמר ומהני בהו לשון מחילה אע"ג דהוי כדין ודברים אין לי על שדה זו כיון דקנו מידו מהני: אלא שיש לחלק ולומר דהטור כתב בשם הרא"ש ז"ל בסי' ע"ג שכתב בתשובה דלשון מחילה לא שייך אלא במי שחייב לחברו מעות אבל בחפץ שהוא בעין לא שייך לשון מחילה אלא לשון נתינה וכן כתב מהר"י קולין ז"ל בשרש נ' וכיון שכן מצינו למימר דע"כ לא קאמר הרשב"א הכי אלא כשאמר מחילה בהדיא על הקרקע כנדון דידיה שכתוב שם ועשה שמעון כן וכתב לו שטר שמחל לו אותו קרקע אבל היכא דאינו מפורש בהדיא אמרינן דלא אמר לשון מחילה אלא על מאי דשייך ביה מחילה כגון מה שהיה חייב לאביהן אבל על דבר דלא שייך ביה לשון מחילה לא אמר ואע"ג דאמר כל מה שנשא' מאביהן ר"ל שהו' חייב לאביהן דלשון מחילה דקאמר שייך ביה אבל לא למאי דלא שייך ביה לשון מחילה. אבל מ"מ איני תוקע עצמו בחילוק זה מפני שכתוב כל מה שנשאר מאביהן ומשמע דכוליה כייל בין למאי דשייך ביה לשון מחילה בין למאי דלא שייך דאלו היה כתוב במחילה כל מה שנשאר מאביהן בידו וברשותו הייתי סומך על חילוק זה מפני שיש לי עוד סיוע אחר דבידו וברשותו לא משמע על הקרקעות דאינם בידו דאעפ"י שהוא היה דר בהם לא שייך בקרקעות תפיסה דברשות היורשים הם אבל כיון דאינו כתוב בידו וברשותו אלא כל מה שנשאר מאביהן סתמא משמע דעל הכל קאי אפי' הקרקעות: אבל מצד הטענה האחרת שטענו שגיסו של שמעון חתום במחילה יש להם טעם נכון לבטל המחילה אם לא יש עדים כשרים חתומים בסוף בשיטה שתחתיה דהטור כתב בסימן מ"ה שטר הבא לפנינו ועדים הראשוני' פסולים אם שנים האחרונים כשרים כשר שאנו תולים שעל שם מלוה חתמו והגאונים לא חלקו בין אם הקרוב או הפסול וכו' וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה. ע"כ והרי"ף בסוף פ"ק דמכו' כתב וחזינן לגאון דקאמר ה"מ בעדות ע"פ אבל שטר שיש בו ג' עדים וב' מהם קרובים זה לזה אם לא נודע בעדות ברור' שיש בו שלשתן וכתבו עדותן זה בפני זה דדמי כמאן דאמרי למסהד אתינן לא מבטלינן לשטרא מספק אלא התקיים העדות בשאר דאמרי' דילמא רווחא שבק למאן דקשיש מיניה ובא זה הקרוב וחתם שם שלא מדעת חברו וכו'. עוד כתב והיכא דליכא בשטרא אלא תרי וחד מינייהו פסול אי נמי תרי קרובי' להדדי אפי' מסהדי ניהליה באפי סהדי אחריני דכשרים לא מהני ולא מידי כדגרסינן בפרק דיני ממונות בענין ההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי וכו' ע"כ. ולדבריו הסכים הרמב"ם בפ' ז' מה' עדות נמצא דלדברי הטור והרא"ש ור"י ור"ת אין הדבר תלוי אלא שיהיו העדים בסוף כשרים אבל אם הפסולי' בסוף פסול. והגם דהרא"ש לא ביאר דעתו יפה בפסקיו דנראה דעתו סותר מה שכתב בפרק גט פשוט עם מה שכתב בסוף פ' קמא דמכות דבגט פשוט כתב כדברי ר"ת ור"י ובפ"ק דמכות הביא דברי הרי"ף בסתם והוא תימא אלא שי"ל שסמך על מ"ש בפ' גט פשוט וכן גלה דעתו בתשובה כלל ס' דהוא כר"י ור"ת ומפני כן כתב החכם החולק על הריב"ש בתשובותיו סי' תס"ו דיש בידו תשובה של הרא"ש חולק עליו דבנדון של הריב"ש הוי הפסולים לבסוף כדכתב הוא שם והוא כתב בתשו' הנזכר כדברי ר"י ור"ת דהיכא דהפסול לבסוף פסול והתימ' על הריב"ש שכתב דלאו הרא"ש ז"ל חתום עלה וכתב והנה אתנו ספר ח"מ שחברו בנו ז"ל אשר שם כל תשובותיו ואין בספר ההוא דבר שיסתו' טענותי אבל מחזק אותם בשם הגאונים ז"ל ע"כ. ואיך לא ראה בדברי הטור דבר שסותר דבריו הרי הוא כתב בשם הרא"ש דהיכא דהפסול לבסוף כנדון דידיה פסול שכן כתב ואדוני אבי כתב כסברא ראשונה והוא עצמו כתב לעיל באותה תשובה שדעת הרא"ש כן הוא ואם הטור מחזק דבריו בשם הגאונים הרי חולק עליו מדברי אביו ז"ל: מ"מ למדנו דעת הרא"ש דהיכא דהפסול לבסוף פסול וכן דעת ר"י ור"ת אחר החזרה כמבואר בדברי התוספות והרא"ש בפסקיו אע"ג דכתוב שם בתשובות הריב"ש ור"י ור"ת ז"ל מכשירים קרוב או פסול בין בתחלה בין באמצע בין בסוף ומפני כן כתב שם הריב"ש ומעתה ראה אם ראוי לסמוך על הגאונים ועל הרמב"ם ז"ל והר"י ור"ת נראה בתוספות שלנו דאינו כן דבפרק גט פשוט ובפרק המביא תני' מבואר בדבריהם דמעיקרא הוה משמע להו דבכל גוונא כשר ולבסוף אסיקו דדוקא כשהאחרונים כשרים אז כשר וכן מבואר בפסקי הרא"ש דדעתם כן הוא נמצא דלר"י ור"ת והרא"ש היכא דחתם הפסול בסוף השטר פסול והיכא דהוי באמצע כתב הרב ב"י דדעת הרשב"א והר"ן והמרדכי הוא דפסול ואע"ג דדעת הרא"ש להכשיר אפשר דהרא"ש איירי כשנודע לנו סדר חתימתן אבל היכא דלא נודע לנו סדר חתימתן כ"ע מודו דפסול. והעיטור ג"כ כתב שם הרב ב"י שמסכים לדבריהם אע"ג דהריב"ש לא כתב כן דכשהביא שם בתשובה הח' דברי העיטור שכתוב שם שטר שנמצאו הראשונים קרובים או פסולים ספקא דרבוותא וכו' כתב שם וכ"ש כי הרב בעל העיטור לא כתב זה כי אם בעדים הראשונים פסולים שהוא ספק אם חתמו וכו' אבל כשחתמו אחרונים לעול' כשר הרי כתב דהעיטור פוסל כשהראשונים פסולים דוקא אבל כשהם בסוף כשרים הפך ממה שכתב הרב ב"י דאדרבה כתב דסברתו דהיכא דהוא בסוף דפסול ואינו כשר אלא כשהפסול בתחלה איברא דלישנא דייק כהריב"ש שכתב שטר שנמצאו הראשונים קרובים או פסולים משמע הראשונים דוקא וטעמו של הרב ב"י הוא מפני שהעיטור הביא שם לעיל תשובה לרב משה חנוך שדעתו כדעת ר"י ורבינו תם והרא"ש דדוקא כשהפסול בראשונה אז כשר אבל כשהוא באמצע או בסוף פסול וזה כדעת הרא"ש והר"ן והמרדכי והרשב"א ותשובה זאת של ה"ר משה חנוך הביאה הריב"ש בשם העיטור בסימן הנזכר איברא דכתב עליה שם העיטור וקשיא לן הא דגרסינן בגטין מהתם בתחלה קרוב או פסול וכו' משמע דבשטרות דעלמא בתחלה פסול אבל בסוף כשר וכו' ומפני כן משמע ליה להריב"ש דאין דעתו כדעת רבי משה חנוך דהקשה עליו ואח"כ כתב ומסתברא בשטרות שנמצאו הראשונים פסולים או קרובים אם כן מדנקט ראשונים