לחם רב (ל"לחם משנה") קנב

שגמרו סימניו ובדקנוהו וכיון שכן אע"פ שלא כלו לו חדשיו כיון דהוי ולד גמור מדין תורה נוחל ומנחיל וכמו שכתב ה"ה בפ"א מהלכות יבום וחליצה אבל על הסתם כיון שאנו רואים שלא כלו לו חדשיו נאמר שלא גמרו סימניו ולא יוציא מן היורשים הודאין וא"כ בנ"ד נאמר ג"כ כיון דלא שהה שלשים יום ועוד שילדה מתוך חליה אתרע לה רובא דאמרי' דרוב נשים ולד מעליא ילדן דאדרבה נימא דהחולי גרם לה שיפיל קודם זמנה ועוד דהריב"ש ז"ל בסי' תמ"ו כתב דלא אמרי' רוב נשים ולד מעליא ילדן אלא היכא שידענו בודאי שגמרו סימניו וא"כ כל זמן שלא הביא היבם עדים שגמרו סימניו ושבדקנוהו שהיו לו כל סימני ולד בן קיימא נאמר דלא גמרו סימניו ואוקי ירושה בחזקת אבי האשה שהוא ודאי ולא אתי ספק ומוציא מידי ודאי דומה למאי דמוכח בפרק החולץ גבי יבם וספק דבאו לחלוק בנכסי מיתנא דאם אין הסבא קיים יטול היבם הכל דהוא ודאי בירושה וכתבו הטור בא"ה סי' קס"ג עיין שם. וכל זה הוצרכנו לפלפל לרווחא דמילתא לומר דאפילו הרמב"ם יודה בנ"ד אבל לטעמא קמא שאמרנו דלדעת כל שאר הפוסקים צריך שנדע בודאי דכלו לו חדשיו כיון שלא שהה לי יום וכדכתב הראב"ד ז"ל בהשגות ודעתו של הרמב"ם ז"ל דעת יחידי הוא אין אנו צריכים לכל זה והוא טעם ברור ונכון: ולספק השני דלא נשבעה על כתובתה איברא דהכי קי"ל בפ' הנשבעין דאין אדם מוריש שבועה לבניו וההיא דשומר' יבם שמתה דיורשי האשה יחלוקו בנכסים עם יורשי הבעל אוקמוה בתוס' בפ' החולץ בנכסי צאן ברזל שהביא' מבית אביה שנוטלתן בלא שבועה וכן כתב הרמב"ם בפ' י"ב וי"ח מהלכות אישות והרב מהריב"ל ז"ל בפסקיו הראשונים בסי' ס"ט כתב דהיכא דהאלמנה כשמתה היתה מוחזקת בנכסים או שהיה נאמנות בשטר הכתובה בין ממנו בין מיורשיו ודאי היורשים יורשים כתובתה ואי בנ"ד ליכא חד מהני תרתי דליכא נאמנות בשטר הכתובה וגם היא כשמתה לא היתה מוחזקת בנכסים ונאמר דאע"ג שמתה בבית בעלה וכל הנכסים היו שם אין להחשיבה מוחזקת בשביל כך וכמו שכתב הריב"ש ז"ל בסי' שס"ד שאע"פ שכשמת נשארו הנכסים בידה ואהלים כאשר המה אין זו תפיסה של כלום מ"מ לפחות נכסי צאן ברזל שהביאה מבית בעלה והם קיימים ודאי שאביה יורש אותם כיון שהיא נוטלתן בלא שבועה וכמו שכתבו הפוסקים: והספק הג' כבר מבואר למעלה בתוך דברי: ולספק הד' אומר דלכאורה הדין עם היבם דיאמר ליורש האשה אני בא עליך מב' צדדין אם זה הולד ולד של קיימא הוא אבי יורשו ואם הוא נפל והיא היתה ראויה ליבום הא איכא פלוגתא דרבוותא גבי נכסי צאן ברזל אם כלם ליורשי הבעל או לא דלהרמב"ם ורש"י ז"ל יחלוקו ולר"ת והרא"ש ז"ל כלם של יורשי הבעל וכמו שכתב הטור בא"ה סי' ק"ס וא"כ יאמר היבם כיון שאני מוחזק קים לי כר"ת והרא"ש דכלם הם ליורשי האשה ואע"ג דהרא"ש כתב בפרק החולץ וכתבו הטור בא"ה סימן קס"ג גבי יבם וספק דנכסי בחזקת מיתנא קיימי ולא מהני ביה חזקה היינו משום דאית ליה דלא מהני תפיסה בטענת ספק אבל להרי"ף וסייעתו דמהני תפיסה בטענת ספק מהני כאן ג"כ. ואם תרנה לעמוד על עיקר הדבר עיין במהריב"ל ז"ל בראשונות דף נ"ד וא"כ ממה נפשך הוא זוכה בנכסים מחמת הולד או מחמת ירושת האשה ואע"ג. דאלו היה מת הולד תחלה תוך שלשים ואח"כ האשה לא היה יורש כיון דהיא חולצת ולא מתייבמת דלא מקרי שומרת יבם כיון דאינה ראויה ליבום, וכדכתב הרשב"א ז"ל בסי' תש"ה גבי אלמנה שמתה לה הבת תוך שלשים דחולצת ולא מתייבמת כתב שם אע"פ ששומרת יבם שמתה היבם יורש כתובתה או כלה או מקצתה ר"ל נכסי צאן ברזל הני מילי שומרת יבם אבל זו אינה שומרת יבם להתירה לו ע"כ משמע דכיון דחולצת ולא מתייבמת אין היבם יורש מ"מ עכשיו שמתה היא תחלה ואח"כ הולד דבא היבם ממה נפשך נראה ודאי דיורש לזה אני אומר דמכח טענה זו הדין עם היבם: אבל יבא עליו אבי האשה מחמת טענה אחרת דכיון דאית ליה תנאי לבעל עם האשה שאם תמות בלא בנים שיחזיר ליורשיה חצי הנכסי' לא עדיף היבם דאתי מכח אחיו מהבעל גופיה וא"כ יחזיר לאבי האשה חצי הנכסים כמו שהיה מחזיר לה הבעל וכן ראיתי להרשב"א שכתב בתשובה הביאה בב"י בי"ד ה' טומאת כהן סי' שע"ג וז"ל גבי שומרת יבם כהן שמתה כיון שאמרו שהוא יורש כל כתובתה וכו' ואפילו לאותן שכותבין אי מיתת בלא בנים תהדר כתובתה לבי נשא מסתברא כן דהא נכסי מלוג שנפלו לה תחתיו הבעל הוא יורש ועוד כיון דיבם דעלמא מטמא לה אין הולכים אחר זה שכתב כן וכו' משמע בהדיא מאותה תשובה דמאי דכתב הבעל שיחזיר הנכסים מהני ג"כ לגבי יבם וטעמא דלא עדיף יבם מגברא דאתי מחמתיה. איברא דראיתי להר"ן ז"ל שחלק ע"ז שכתב בתשובותיו סי' נ"ד לחכם א' שהשיב גבי שומרת יבם שמתה דאפילו לדעת הרשב"א שסובר שהכל ליבם מ"מ מחמת תנאי השיור יחזיר היבם ליורשי האשה כמו שהיה מחזיר הבעל וחלק שם הר"ן עליו וכתב דלדעת הרשב"א ז"ל דאית ליה דהכל ליבם לא מהני שיור לגבי יבם וכתב שם ודבר ברור הוא שתנאי השיור אינו אלא אם תמות אשתו בחייו אבל בחיי יבם אין לנו ע"כ משמע דאית ליה דהך תנאה לא מהני לגבי יבם מ"מ להרשב"א ז"ל אנו שומעין ואע"ג דהר"ן חלק הוא לא ראה תשובת הרשב"א בודאי דלא היה כותב דהרשב"א ז"ל יודה בכך כיון דבהדיא בתשו' שהזכרתי פליג עליה וכבר כתב הרב מהר"י קולין ז"ל בשרש צ"ד דכשדבר הפוסק הראשון אינו על ספר מפורסם והאחרון חולק עליו נאמר דלא שמיע ליה לאחרון דברי הראשון דאי הוה שמיע ליה דברי הראשון לא הוה אמר ליה כי היכי למעט פלוגתא בין ראשון לאחרון כ"ש בנ"ד שראינו בודאי שלא ראה הר"ן ז"ל דבריו של הרשב"א שנאמר דאלו היה רואה אותם לא היה חולק עליו זאת ועוד דהחכם הפוסק ששאל להר"ן ז"ל חולק ג"כ עליו ונמצא דעת הר"ן דעת יחיד ולא יוכל המוחזק לומר קים לי כהר"ן ועוד דכאן איכא תרי ספקי דפלוגתא דרבוותא ספק אי כרש"י או כר"ת ואת"ל כר"ת היכא דאיכא תנאי השיור ספק אי כהר"ן או כהרשב"א ועל פי ספק ספקא מפקינן ממונא וכמו שכתב הרב מהר"י ן' לב ז"ל בפסקיו כמה פעמים ונפקא ליה ממאי דכתבו התוספות בפ"ק דכתובות בדבור אי למיתב לה כתובה וכו' איברא דתרי ספיקי דפלוגתא דרבוותא חשיב להו הרב הנז' כחדא ספקא משום דשם פלוגתא דרבוותא חד הוא אבל מ"מ בנ"ד איכא ספקא אחרינא דירושת היבם ליבמה השומרת לו הוי ספקא כדמשמע מסוגיא דהחולץ דזיקא ספק נשואה יע"ש וכיון דירושתו הוי מספק ובנכסי צאן ברזל אית לן דמוקמינן להו בחזקתייהו דהוי בחזקת היבם מתחלה ולכך יורש הכל היכא דאיכא ספקא אחרינא דפלוגתא דרבוותא הוו תרי ספיקי חדא ירושת היבם דהוא מספק נשואה ואידך ספקא דפלוגתא דרבוותא ולא עוד אלא תרי ספקי דפלוגתא דרבוותא כדכתיבנא א"כ אע"ג דנכסי צאן ברזל בחזקת היבם מפקינן להו מחזקתייהו על פי הני ספקי. כל זה אני אומר לרווחא דמילתא אפילו נחשוב לדעתו של הר"ן ספק נגד דעתו של הרשב"א ז"ל אבל לפי טעמא קמא שכתבתי אין להחשיבו כספק והוא טעם ברור בעיני: ולכן נמצינו למדים דהיבם ואבי האשה יחלוקו בנכסים מחמת תנאי ההשבון כמו שהיו חולקים הבעל ויורשי האשה ואפילו בנכסי צאן ברזל שאינם קיימים נראה לי דחולקים לפי טעם זה דהשתא לא שייך לומר אין אדם מוריש שבועה לבניו כדכתיבנא לעיל דההשבון הבא ליורשי האשה אין האשה מורשו להם אלא כשנתן לו אבי האשה הנדוניא נתן לו על תנאי כך שיחזור ההשבון ליורשי האשה ולא בא להם מחמת האשה עד שתאמר אין אדם מוריש שבועה לבניו והא דשמואל דאית ליה אין אדם מוריש לא ברירא כולי האי דהא אסיקנא דעבד כרבי אליעזר עבד וכיון שכן הבו דלא לוסיף עלה ונאמר דבהא מודה שמואל ולא מפשינן במחלוקת כ"כ: הכלל העולה דיחלוקו אבי האשה והיבם בנדוניא שהביאה מבית אביה ועם היות עלה בדעתי לדחות הממה נפשך שכתבתי למעלה מ"מ אין הדבר ברור בעיני ואין בי כח להוציא ממון מיד היבם המוחזק אבל מה שכתבתי שיחלקו מטעם תנאי ההשבון הוא טעם ברור לע"ד בלי שום ספק ועל דא קא סמיכנא. ואחרי כותבי ראיתי בפסקי הרב מהר"י אדרבי ז"ל פסק חכם א' שהזכיר בדבריו טעם ההשבון כאשר כתבתי והרב הנז' נראה דמודה לו אבל מה שכתב הפוסק החכם ההוא שם אם הנכסים ביד שליש ואינם מוחזקים בהם לא יורשי הבעל ולא יורשי האשה אינו לפי מה שכתבתי דאפילו מוחזק בהם היבם מהני טעם ההשבון כנלע"ד ואם יראה בעיני הרבנים המובהקים לזכות לאבי האשה או לחייבו ובפרט בעיני הרב הגדול נר ישראל מורי ורבי נר"ו להם משפט הגאולה ודעתי בטלה אך אמנה אני יחיד ועני הנראה לע"ד קלושה וחלושה כתבתי וחתמתי: הק' אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: קפט שאלה ראובן שמעון לוי ויהודה אחים וראובן האח הגדול הלך לו לארץ מרחק' זה כמה ימים ולא נודע מה נהיה ממנו ונשאר לו זרע בעיר וגם שמעון האח הב' נשא לו אשה בעיר אחרת ועקר דירתו לשם ולוי הנז' מת במגפה ונשארה אשתו זקוקה ליבם ואחר עבור ז' ימי אבלות רצתה היבמה הנז' ללכת בכפרים רחוקים בעבור כי יד אלוה נגעה בכפר ההוא ולהוליך גם נדונייתה עמה ויהודה היבם אשר בעיר לא היה רוצה לתת לה דבר רק להעמיד הנכסים בחזקת הבעל עד שיר' מה יהיה בדינה אם תתייבם או תחלוץ וגם כי שטר כתובתה לא היה בידה ורבו הקטטות והמריבות בין יהודה היבם ובין היבמה הנז' עד שנתפשרו ביניהם לתת לה היבם נכסים סכום נדונייתה ושיהיו בידה בתורת פקדון עד יחזרו בעיר וכשיבאו בעיר נתחייבה האלמנה הנז' בשבועה חמורה בתורה להחזיר הנכסים הנז' ביד ב"ד וכתבו שטר על זה והוא עתה ביד יהודה הנז' והאלמנה הלכה לה לדור בכפר ונגפה ומתה אחר ימים כשמוע שמעון א' מן האחים הנזכרים כי נפטר אחיו שם לדרך פעמיו לבא ובבאו בעיר הוגד לו איך אחיו יהודה נתן ליבמה הח' נדונייתה בידה וכשומעו חרה לו עד מות וצעק נגד אחיו יהודה הנז' איך נתן ליבמה הנז' נכסים בעד נדונייתה אשר לא היה שום דין מחייב לתת שום דבר בידה כל זמן שאין שטר כתובה בידה וכ"ש שהיא זקוקה ליבם ואז השיב לו אחיו יהודה הנז' אל תפחד מזה כי לא נתתים לה בתורת גביה רק בתורת פקדון כאשר נראה משטר פקדון אשר בידי והואיל שהיא מחוייבת להחזיר הנכסים ביד ב"ד אינה נקראת מוחזקת ואפילו הכי שמעון לא היה מתפייס בזה רק היה רוצה שיהיו הנכסים מוחזקים בידו ולא ביד יתומים הקטנים בני אחי היבמה ויהי כי זכר ה' את הארץ ואמר למלאך המשחית די והתחילו האנשים לבא בעיר לקחה גם אלמנת אחי היבמה הנז' קרון א' להוליך נכסיה בעיר ושמה גם ארגז א' מנכסי יבמה הנז' על הקרון ויהי בדרך במלון הוגד לבעל הקרון איך הנכסים הנז' הוו מוגפים ונתערבו עם המתים במגפה וכשומעו חרה אפו והטיל הנכסים ארצה ואז יצאו שמעון ויהודה אחיו הנזכר ולקחו הנכסים הנזכרים והחזיקו אותם בידם ועתה באים יורשי האשה ומבקשים מיורשי הבעל הנכסים הנז' ויורשי הבעל טוענים ואומרים כי מאחר שהיבמה הנז' לא נשבעה שבועת אלמנה הנכסים הם בחזקת הבעל ואינם רוצים לתת להם דבר וגם שהם יבמים והם יורשים היבמה: