לחם רב (ל"לחם משנה") קנא

אפ"ה אין טעם זה ברור בעיני לפטור את שמעון מהפשיעה דכיון דיש עדים דנטלם והוליכם לבית הכנסת הרי נעשה שומר עליהם בנטילתם דכי אמרי' הא ביתא קמך דאינו שומר חנם היינו היכא שהניחו שם אבל כשנטלם ומוליכם כמו שמעידים העדים בכל פעם ופעם ודאי דנעשה שומר עליהם ואין לומר על דעת הראשונה הוליכם להניחם במקומם ואין זה טעם מספיק בעיני לפוטרו אעפ"י שיש לו פנים: אבל בטעם השליחות יד יש לי לפוטרו מב' טענות הא' דכפי המובן מדברי השאלה אשתו הוא דהשאילה אותם שכן כתוב שם שבא אדם א' ואמר לאשתו וכו' וכיון דאשתו השאילה ובידה היו החפצים מה יש לו לעשות דלא פשע במסירתן לאשתו דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד וחזר הדין לפלוגתא דרבוותא שכתבתי למעלה דהיכא דפשעה האשה אם יעשה דין עמה או לא והרי זה מוחזק ויכול לומר קים לי ואף ע"ג דיד הקדש על העליונה כדאמרינן בפ"ק דקדושין גבי משיכה ומעות אפי' נחשוב להקדש זה כהקדש גמור מ"מ לא מפקי' מידה דמוחזק דהך בעיא דשכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ועמד פסקוה לקולא רוב הפוסקים כמבואר בדברי הטור והב"י בסימן ר"ן ונכסי בחזקת נותן קיימי ואפילו הרא"ש דפסק לחומרא מטעמא אחרינא הוא יע"ש. ואע"ג דבי"ד בהלכות צדקה סימן רנ"ט כתב הרב בית יוסף תשובה להרשב"א על בעיא זו וכתב שם בעיא בפרק מי שמת וכו' וסלקא בתיקו דאיסורא ויש מי שפסק לקולא וכו' הרי משמע דאיכא מ"ד דהוי תיקו דאיסורא אפילו לדידיה שאני ושאני דהתם הוי איסורא משום דהוא עובר משום לא יחל דברו אי ההקדש הוי הקדש אבל בנדון דידן לית כאן איסור דלא יחל אלא אי גזל מן ההקדש או לא ואם כן תיקו דממונא הוא ולכ"ע הוי לקולא וא"כ כיון דהאשה שלחה יד יעשה דין עמה ותשלם לו לכשתתאלמן או תתגרש. ועוד מטעם אחר נרא' לי דפטור בשליחות יד משום דכפי המובן מדברי השאלה אחר שהשאילם לקהל האחר השיבם לקהל אשר הרמונים שלו ואח"כ הביאם לביתו וגנבום משם וא"כ הרי אפי' לרבי עקיבא דקיי"ל כוותיה דאמר דהגונב סלע מן הכיס בעינן דעת בעלים הא הכא הרי החזירם ואיכא דעת בעלים דכיון דהחזירם לקהל הרי נפטר מאחריותם בהביאם לבית הכנסת לשימם על ס"ת אין לך דעת בעלים גדול מזה דנהי דלר' עקיבא שאל שלא מדעת גזלן הוי ולא מועיל חזרה בלא דעת בעלים ואף ע"ג דכתוב במרדכי בסוף קמא דאדם הנפקד ששאל חפץ מהפקדון אשר בידו די לו בחזרה למקומו אפילו לר' עקיבא היינו ששאלו מדעת בעליו אבל שלא מדעת גזלן הוי ולא מועיל חזרה למקומו וכן מוכרח מן הסוגיא דפרק המפקיד דלא מועיל חזרה למקומו אלא לרבי ישמעאל ומ"מ בנ"ד הרי החזירו ליד הבעלים מקרי ומדעתם הוא כדכתי'. נמצא דאם היה הענין בשום חד מהני גווני נפטר מטעם שליחות יד ר"ל שהאשה השאילה אותם או אפילו שהוא השאילם אם החזירם לקהל ואח"כ הביאם לביתו וגנבום משם נפטר מטעם השליחות יד אבל מטעם הפשיעה לא נפטר ונפקא מינה דאם אמר לאשתו שמור לי אלו החפצים והיא הלכה מביתו ובפשיעתה גנבום דהוא פטור מטעם הפשיעה גם כן וזכאי בדינו: הכלל העולה מכל מה שכתבתי דאם אמר לאשתו שמעון שמור לי אלו החפצים והיא קבלה עליה ואשתו פשעה והלכה מביתה וגנבום הוא פטור בתנאי שהיא שלחה יד בהם והשאילם לקהל האחר ולא הוא אי נמי אפילו שהוא השאילם אם החזירם לקהל פטור אבל אם לא אמר לאשתו שמור לי אלו החפצים חייב בכל מטעם הפשיעה ואם אמר לאשתו שמור לי אלו החפצים והוא מקודם השאילם לקהל האחר ולא החזירם לקהל שלו הוא פטור מטעם הפשיעה וחייב מדין שליחות יד באותו הרמון לבד ששלח בו יד דכן כתב הטור אבל שאר הפירות ששלח יד במקצתן ולא הגביהן אינו מתחייב אלא כפי מה שנטל ה"ה בנ"ד דלא שלח יד אלא במקצתן לבד אינו חייב אלא כפי מה שנטל הנראה לעניות דעתי כתבתי והארכתי בכל אלו החלוקים יען כי הדבר בא מארץ מרחקים: הצעיר וקטון חייא אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: השאלה באלמנה שילדה ומת הולד ביום הלידה ולא יבם ומתה קודם שנשבעה על כתובתה ונשים מעידות שהולד לא היה של קיימא: קפח תשובה איכא לאסתפוקי בהך שאילתא ד' ספקות. האחד דאע"ג דידעינן דלא כלו חדשיו כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' נחלות הואיל והיה שעה א' אחר אמו הרי זה נוחל ומנחיל. הב' דאשה זו לא נשבעה על כתובתה וא"כ איך האב יכול לירש דאין אדם מוריש שבועה לבניו. הג' דעדות האומרים שאין זה בר קיימא אינו אלא על פי נשים ונשים אינם נאמנות. הד' דאע"ג דחשבינן ליה לזה נפל מ"מ שומרת יבם היא זו ומטעם דשומרת יבם היבם יורש אותה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ואומר לספק הראשון איברא דהרמב"ם ז"ל כתב כן בפ"א מהלכות נחלות אבל רבינו ירוחם בנתיב כ"ה כתב וז"ל פי' בן יום א' אפילו חי שעה א' וכן כתב הרמב"ם ז"ל ועוד כתב ואפילו לא כלו חדשיו והראב"ד השיג עליו כי בודאי מיירי שכלו לו חדשיו דקיי"ל כל שלא שהה שלשים יום באדם הרי זה נפל זולתי אם כלו לו חדשיו כדפשוט בגמרא שבת פרק רבי אליעזר וכו' ע"כ. והשגה זו של הראב"ד היא כתובה בספר כסף משנה והטור ז"ל בסימן רמ"ו שלא הזכיר לא כלו חדשיו וכן סמ"ג בעשין ל"א לא הזכיר לא כלו חדשיו אלא כתב כדאיתא בפרק יוצא דופן ושם נאמר בגמרא לכאורה המובן מפשטא דשמעתא דוקא בדכלו חדשיו וא"כ ודאי דנראה דדעתם כדעת הראב"ד ז"ל ועוד מוכרח אתה לומר דהטור לית ליה סברת הרמב"ם דהרב המגיד כתב בפרק א' מיבום וחליצה דהרמב"ם ז"ל איירי בגמרו סימניו משום דאית ליה כר' דגמרו סימניו לחוד מהני מדין תורה. והטור בא"ה סימן קנ"ו כתב דלר' לא מהני גמרו סימניו לחוד אלא שישהה שלשים יום כמבואר שם בבית יוסף ע"ש א"כ ודאי דלית ליה כהרמב"ם. גם דברי רבינו ירוחם נוטים קצת לדעת הראב"ד ז"ל שהביא דבריו לבסוף וכמו שרגיל הטור לדקדק מדברי אביו הרא"ש ז"ל בכמה מקומות שהביא בפסקיו מחלוקת הפוסקים שדעתו נוטה לפוסק שהביא אחרון מדהביא דבריו לבסוף וכבר ראית כמה תמה הרב המגיד על דברי הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות נחלות עם היות שיישבם קצת בפ"א מהלכות יבום וחליצה מ"מ למדנו דדעת של הרמב"ם ז"ל דעת יחידי הוא ואעפ"י שהיבם מוחזק בנכסים שהם תחת ידו אין לו לומר קים לי דאין לומר קים לי כפלוני הגאון היכא שכל חכמי ישראל חלוקים עליו ועוד אני אומר דבנ"ד אפילו הרמב"ם יודה דהרב המגיד כתב בפ"א מהלכות יבום וחליצה דמה שכתב רבינו בפ"א מהלכות נחלות דבן יום א' שלא כלו לו חדשיו דנוחל ומנחיל היינו דוקא כשגמרו סימניו ובנדון דידן כיון שיש נשים מעידות שלא היה לו חך ושהיה מראהו אזול ושאזניו דבוקות לא גמרו סימניו מקרי דאע"ג דכשאמרו גמרו סימניו הזכירו גמרו שערו וצפורניו ה"ה ודאי הני מילי דאין לו חך וכיוצא בזה דאומרות המילדות שהם סימנים שלא נגמר הולד ושאינו בן קיימא דהוי כלא גמרו שערו וצפורניו ודכוותייהו הוו. ועוד תדע דה"ה והטור ז"ל פליגי בפירוש דברי הרמב"ם במה שכתב בפ"א מהלכות מילה דספק בן ז' ספק חי מלין אותו בשבת דה"ה בפרק א' מה' יבום וחליצה פי' דברי הרמב"ם אפילו כשלא גמרו סימניו והטור פירשם בי"ד סימן של"ז כשגמרו סימניו ומה שפירש הטור בדברי הרמב"ם הוא דחוק מאד אעפ"י שכבר ישב דבריו הרב כסף משנה. ומ"מ אני תמה על דברי הטור דאם כדבריו לדברי הרמב"ם מאי דקאמר בגמרא בפרק ר' אליעזר דמילה ממהל היכי מהלינן אמר רב אדא בר אהבה מלין אותו ממה נפשך וכו' הוי בשגמרו סימניו דוקא וא"כ מה הקשו שם מברייתא דספק בן ז' אין מחללין עליו את השבת הא ההיא ברייתא איירי בשלא גמרו סימניו כדאוקמוה בפרק הערל ואין לתרץ כמו שתירץ הרב ב"י ז"ל בסימן של"ז בי"ד בעד הרי"ף והרא"ש דס"ל דרב אדא לא הוה מפליג בין גמרו סימניו ללא גמרו דהא את אמרת דרב אדא בגמרו דוקא איירי ומחלק בכך וא"כ מאי מקשה מההיא ברייתא דהוה ליה לאוקומי בלא גמרו ולא לדחוק ולאוקומי כרבי אלעזר אבל לפירוש ה"ה ניחא דמאי דשאלו בגמרא ממהל היכי מהלינן אפי' היכא דלא גמרו סימניו והשתא מקשה שפיר מההיא ברייתא דאיירי ג"כ בלא גמרו וא"כ פי' מרווח יותר בדברי הרמב"ם ולפי הפי' ההוא מוכרחים אנו לפרש דמאי דכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות מילה ושלם היינו שלם באבריו ואף על גב דלא בעינן גבי מילה גמרו שערו וצפורניו מ"מ שלם באבריו בעינן וא"כ בנ"ד דאינו שלם באבריו דאין לו חך ואזניו דבוקות ודאי דגרע מלא גמרו שערו וצפורניו דולד כי האי אפילו גבי מילה אין מלין אותו בשבת וכי תימא אלו העדיות הם על פי נשים ונשים אינם נאמנות וכמו שכתבתי: איברא דהרב ב"י בח"מ סי' ל"ה בסופו כתב תשו' להרשב"א ז"ל וז"ל אני רואה מתוך הקונדרסין שכתבתם שאתם תוקעים עצמכם על עדות הנשים ואולי מצאתי כן לא' מן הראשונים שהנשים יושבות שם מפני שאין האנשים נכנסים שם ואנחנו לא נדע דברים אלו ולא שמענום מעולם ואין ראוי לסמוך עליהם ע"כ משמע דאפילו בדבר שאין האנשים רגילים להמצא שם והם דברים דשייכי לגבי נשים דאינם נאמנות אבל הרב מהרי"ק בסי' ק"פ כתב דבדבר דאין רגילים עדים להמצא שם הנשים נאמנות והכריח כן מדברי המרדכי והביאו ראיה לזה מההיא דנאמנת חיה לומר זה בכור אע"ג דיש בו הוצאת ממון חמשה סלעים לכהן וכן הרב בעל ת"ה בסי' שנ"ג האריך בענין זה וכתב כדברי הרב מהר"י קולין ז"ל ואע"ג דמדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות נזקי ממון משמע דלא כדבריו הוא הסכים שם דעת הרמב"ם ז"ל לדעתו וחילק בין נזיקין לשאר מילי עם היות כי הרב ב"י ז"ל בח"מ בסימן הנזכר כתב דאין דבריו נראים לו מ"מ למדנו דהיא פלוגתא דרבוותא דאיכא מ"ד דהיכא דאין רגילין לאנשים להמצא שם הנשים נאמנות וכמו שאמרו נאמנת חיה וכו' ואיכא מ"ד דאינם נאמנות וההיא דנאמנת חיה יתרצו לדעתם כמו שכתב הרא"ש בתשובה כלל נ"ג גבי דאין האשה נאמנת לומר על העובר דלא כלו לו חדשיו וז"ל לא מצינו נאמנות לאשה אלא ההיא די' יוחסין דקאמר התם ג' נאמנים על הבכור חיה וכו' והתם גופיה לא אמרינן הכי אלא משום דגלי קרא יכיר יכירנו לאחרי' ובשביל שהאמינה תורה לאב אע"פ שהוא קרוב ויחיד וטעמא שאין אחר יכול להכירו ע"כ גם הם יאמרו דהתם דוקא מהימנינן לחיה ולא לשאר מילי א"כ בנ"ד להרב מהרי"ק ז"ל ולבעל ת"ה כיון דהם מילי דשייכי לגבי נשים ואין האנשים מצויים בדברים אלו ודאי דנאמנות. וכ"ת עדיין נאמר לדעת החולקים עליהם אין הנשים נאמנות וכיון דהיבם הוא המוחזק מצי למימר קים לי כוותייהו וכיון דאין הנשים נאמנות הוי לא כלו חדשיו וגמרו סימניו ולדעת הרמב"ם נוחל ומנחיל לאומר שיאמר כן נאמר אדרבה נימא ליה ליבם הבא את ראיה שגמרו סימניו דאי הרמב"ם ז"ל כתב דמנחיל היינו היכא דידענו בודאי ובדקנוהו שגמרו סימניו דכיון דלא כלו לו חדשיו איתרע ליה רובא דאמרי' רוב נשים ולד מעליא ילדן וכיון דזה בא להוציא מהיורשים הודאין נאמר אין ספק מוציא מידי ודאי ודילמא לא גמרו סימניו וכיוצא בזה הקשה לו הראב"ד בהשגות ולכך צריך לומר ודאי לדעת הרמב"ם שידענו בודאי