לחם רב (ל"לחם משנה") קנ

כחדוש ואין לך בו אלא חדושו ע"כ ומזה הטעם נאמר דדוקא פשיעה הוא פטור אבל לא היזק כיון דהוי חדוש אין לך בו אלא חדושו ומזה הטעם בפ"ב מהלכות שאלה פסק רבינו בכל הנהו בעיי דשאלה בבעלים דבעי בפרק השואל דאם פשע הוא חייב וכתב שם ה"ה דטעמא דכיון דפושע כמזיק כל שאין שם ראיה ברורה לפוטרו חייב לשלם אע"ג דפשיעה בבעלים פטור והוא הטעם שכתבתי דאין לך בו אלא חדושו נמצא דלדעת הרמב"ם הפושע חייב מ"מ היה מקום לפוטרו דהא רוב הפוסקים חלוקי' עליו על הרמב"ם ז"ל בהא וכוותייהו נקטינן כדכתב שם הרב ב"י ז"ל ועוד ששמעון הוא מוחזק ואפילו לגבי הקדש מוקמינן ממונא בחזקתיה כמו שאבאר בה"י: אבל כד מעיינינן שפיר הך טעמא פריכא הוא דאפילו חשבי' ליה כהקדש גמור להך הקדש הא תקינו רבנן משום שלא יזלזלו בהקדשות שנשבעין עליהם וכדפסק הרמב"ם בפ"ב מה' שכירות וכיון דרבנן תקינו בו דין השומרים ודאי דאם פשע חייב לשלם והטור כתב גם כן דין זה בשם הרשב"ם זיל בסימן צ"ה. איברא דבסימן ש"א לא כתבו וכתב הרב בית יוסף שם דסבירא ליה לטור כדברי ההגהה דלא נאמר דין זה אלא בהקדש גמור אבל לא בהקדש עניים וכיון דהקדש גמור לא שכיח האידנא לא כתבו גם בהלכות אונאה ומקח טעות סימן רכ"ז אזיל לטעמיה הרב בית יוסף וכתב שם בשם רבינו האי דאין להקדש עניים אונאה והרי"ף סובר דיש אונאה וכתב דנראה מדברי העור כדברי הרי"ף ז"ל וטעמו משום דלא הזכיר הטור דאין אונאה להקדשות נראה דסובר דלא נאמר דין זה אלא בהקדשות דבדק הבית ולא שכיחי האידנא ולכך לא הזכירו הטור שם. וכיוצא בזה כתב המרדכי בפרק הזהב על דברי הרי"ף על ענין דנשבעין על ההקדשות מתקנת חכמי' שלא הזכירו מן הטעם הזה יע"ש. וקשה לי טובא דא"כ למה כתב הטור ז"ל בסימן צ"ה ובסימן ש"א דאין נשבעין על ההקדשות כיון דאינו מצוי בזמן הזה וגם קשה דאיך כתב דהא דתקינו שנשבעין משום שלא יזלזלו לא הזכירו רבינו לפי שאין מצוי דהא הזכירו בשם הרמב"ם ז"ל בסימן צ"ה ואעפ"י דבסימן ש"א לא הזכירו לא איכפת לן. גם קשה לי בדברי הטור כיון דבהקדש גמור מתקנ' דרבנן שלא יזלזלו בהקדשות חייב בכל דיני שומרים ובעניים לא כדברי ההגהה למה נתן לנו מקום לטעות וכתב הופקדו אתו מעות עניים דינו כשל הקדש ופטור עליהם דלא היא דהקדש חייב מדרבנן ובעניים פטור. ולתרץ הקושיא הזאת היה נראה לי לומר דאולי דעת הטור לפסוק דלא כר' אלעזר דאמר דתקינו דנשבעין משום דלא יזלזלו בהקדשות וסבירא ליה כי הא דכתב המרדכי בפרק המפקיד וז"ל יכול להיות דרב ששת ורבי יוחנן שתירצו בשקנו מידו קיימי אקושיא קמייתא ופליגי אדרבי אלעזר דמפ' טעמא משום שלא יזלזלו בהקדשות ופסק הטור כוותייהו ובהקדש גמור הוא פטור והוי כמו הקדש עניים והשתא אתי שפיר מאי דכתב בעניים דדינו כדין הקדש ומה שכתב בסי' צ"ה הא דרבי אלעזר הוי בשם הרמב"ם וליה לא סבירא ליה אלא הוא סובר כרבינו האי ולכך לא כתב הא דר' אלעזר כאן דע"כ זהו דעתו של רבינו האי שכתב הטור בסימן צ"ה דאין נשבעין על ההקדשות אפילו שבועת היסת והביא ראיה מפ"ק דבבא בתרא וקשה עליו וכי יכחיש דברי ר' אלעזר דאמר הכי בהדיא בפרק הזהב אלא ודאי דסבירא ליה דרבי יוחנן ורב ששת פליגי עליה וכוותייהו נקטינן כדכתיבנא. אלא שעדיין אינו מספיק זה לרבינו האי דכיון דהא דאין מחשבין עם גבאי צדקה היא ברייתא בפ"ק דבתרא א"כ מאי מייתי ראיה מינה הא ע"כ צריך אתה לחלק מינה להא דרבי אלעזר דאל"כ תיקשי מינה לרבי אלעזר ומ"מ יש לומר לדעתו דאעפ"י דרבי אלעזר יחלק מ"מ הביא ראיה דיש לפסוק בפשטא דברייתא ודלא כרבי אלעזר וכן מהא דרמי רב יוסף בר חמא לרבא מההיא ברייתא דאחריות שבת בפרק הזהב משמע לכאורה דאית להו דלא כר' אלעזר דא"כ מאי קשיא להו מההיא ברייתא נימא דהתשלומין דהתם הוו מדרבנן דתיקנו כן שלא יזלזלו בהקדשות אלא ודאי לית להו הכי אלא כי תירוצי אחריני דלעיל. א"כ לפי דרכנו למדנו לדעת הטור ז"ל ולדעת רבינו האי דלית להו הא דרבי אלעזר וכיון שכן אי הוי הקדש גמור הוי פטור לגמרי מדין השומרים ונמצא דשמעון היה זכאי בדינו לפי זה הפלפול אשר פלפלנו בדברי הטור אבל כל זה אינו מוכרח ויש לדחותו ולא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. ועוד דלא הוצרכנו להך תקנה דר"א כדי לחייב לשמעון אלא מפני שראיתי למרדכי שכתב בפרק המפקיד גבי הקדש עניים וז"ל וה"ר שמואל מרוטנבורק היה מתיר להלוותם ברבית וראייתו מפ' בן סורר וכו' וכתב עוד שם ומיהו מצאתי דההיא דכתובות לחלק לעניים דעניים סמכי נפשייהו עלייהו אבל צדקה שנותנין שיהא הקרן קיים והפירות להאכיל לעניים שרי וכן עמא דבר ור"מ אוסר וראייתו מדתנן לשמור ולא לחלק וכו' ומשמע דלדברי רבי' שמואל אית ליה להך הקדש דינא כהקדש גמור וכן נראה מדברי מהר"י קולין שכתב בסימן קצ"ד וז"ל ולא מבעיא לדברי רבינו שמואל מרוטנבורק שמתיר להלוות מעות צדקה ברבית ולדידיה איכא למימר דמשוה דין הקדש לדין עניים דכי היכי דאין רבית ואונאה להקדש כך אין רבית ואונאה לעניים ע"כ. וההיא ראיה דהביא רבינו מאיר לדבריו מלשמור ולא לחלק לעניים למה לי קרא תיפוק לי' מרעהו הא מתרצה במה שכתב המרדכי דשאני צדקה שהקרן קיים כדכתב ולכך היה נרא' לפי זה לתת לרמוני כסף דין הקדש גמור ולכך הוצרכנו לכל הכתוב לעיל כדי שלא יהיה לשמעון פוסק שיוכל לומר קים לי דהיינו רבינו שמואל והמרדכי שכתב וכן עמא דבר. אבל לדעת הטור והרא"ש ז"ל דין הקדש עניים כדין הדיוט גמור וכן כתב בהדיא בי"ד סימן ק"ס וז"ל וכן הדין במעות של הקדש שהוקדשו לעניים או לתלמוד תורה או לצורך ב"ה וכו' וכן כתב הרא"ש כלל י"ג סי' ח' וז"ל דע כי לא הותר רבית קצוצה אלא להקדש וכו' אבל הקדש שבזמן הזה וכו' בכלל אחיך ורעהו הם והביא ראיה רבינו מאיר מההיא דבפ' החובל וכו' ומילתא דפשיטא היא וראיה אין צריך. עוד כתב שם בכלל י"ו אבל בהקדשות שמקדישין האידנא לתלמוד הורה ולפרנסת עניים ולשמש שמשים ולמפטיר כולן הנאת הריוח הן וקרינן ביה אחיך וכו' וכן עטרה ומנורה וכו' הרי דלכל הקדשות דזמן הזה נתן להם דין הדיוט. גם הטור כתב כן בהדיא בח"מ סי' ס"ה בשם ה"ר ישעיה וז"ל בסוף הסימן ומה שמקדישין בזמן הזה לבית הכנסת מעות או ספר תורה או המקדיש לקנות בהן קרקע וכו' דינו כשאר נכסי הדיוט ואם יש תביעה לקהל עם א' שגזל מהם או שמעכב על ידו ואינו מוסרו לקהל דין הוא להשביעו בין היסת בין דאורייתא כדין כל תביעות שהרי לצורך הדיוט הם ואין כאן עסק גבוה ע"כ. וכי תימא תיקשי ליה לה"ר ישעיה דהא אית לן לשמור ולא לחלק לעניים ואפי' הוי הקדש עניים נפטריה משבועה מהך טעמא י"ל דהתם הוי טעמא משום דהוי ממון שאין לו תובעים דאי קייצי לעניים ודאי דחייב כדאמרינן התם אבל הכא אית ליה תובעים והם הקהל ולא דמי להתם דכבר נתנוהו בידו לחלק לעניים ומה יתבעו לו ועניים לא מצי תבעי ליה דלכל מדחי ליה א"כ למדנו לפי דעת הטור וה"ר ישעיה ומהר"ם וראבי"ה שכתב המרדכי דהקדש שלנו דין הדיוט יש לו ובודאי דאית ביה דינא דשומרין וחייב שמעון ולר' שמואל מרוטנבורק חייב מטעם התקנה דר' אלעזר דאין לנו לומר נצרף שתי הסברות ונאמר דלית לן תקנה דר' אלעזר אי נמי אית לן ודוקא בהקדש גמור היא ולא בהקדש עניים וכדברי הגהה דלא הושוה הקדש עניים להקדש גמור להא מילתא ונאמר גם כן כאידך סברא דאית ליה דהקדש עניים כדין הקדש גמור לכל מילי דשבועה ודפיטור השומרין דזה ודאי דבר שאין לו שחר כיון שאין לו לשמעון ב' פוסקים מפורשים לזכותו ולא יוכל לומר קים לי א"כ אין לפטור לשמעון מטעם הקדש ונמצא שמעון חייב מטעם הפשיעה ומטעם השליחות יד כדכתיבנא: וכן אם באנו לזכות שמעון בטענת הפשיעה מפני דאשתו היא דפשעה וכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד וכיון ששמעון הניח החפצים בבית שאשתו היתה שומרת שם והניח לאשתו שומרת שם אעפ"י שהיא פשעה הוא פטור והמפקיד יעשה דין עם אשתו וכדכתב הרמב"ם ז"ל והביאו הטור בסימן רצ"ה וה"ה כתב דכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ויכול המוחזק לומר קים לי כוותייהו ואע"ג דלא אמר לאשתו שהיא פקדון אפשר שכבר היא. ידעה בזה ועל זה סמך שלא אמר לה דכבר היתה רואה שהיה מוליכ' ומביא' מבית הכנסת ועוד דאמרינן בההוא דיהיב דמי לאמיה דאף עפ"י שלא הודיע לאמו שהיא פקדון שהוא פטור מפני שיכול לומר הייתי סבור שיותר תזהר לשומרם כשסבורה שהיא שלי וכדכתב שם הטור א"כ גם אנו נאמר כאן כן דאעפ"י שלא אמר פקדון יותר תזהר אשתו לשומרם ואשתו פשעה ויעשה דין עמה וכיון שאין לה לשלם לכשתתאלמן או תתגרש תפרע וכדכתב הרא"ש ז"ל בסוף כלל ט"ל: גם טענה זו אינה מספקת לפוטרו מהפשיעה דבשלמא אם היה אומר שמעון לאשתו שמור לי אלו החפצים וקבלה שמירה או שהיה מוסרם בידה ודאי שבזה לא היה פושע שמעון אלא אשתו היא הפושעת והוי דינא כדכתיבנא אבל כיון שלא אמר לה מידי אעפ"י שהיא יושבת בבית לשמור שאר הדברים נטירותא דהך לא קביל עליה ויותר מזה אמרינן בפ' הכונס שהבאתי למעלה גבי דינר של זהב וכסבורה שהיא של כסף דמצי אמרה נטירותא דזהב לא קבילי עלי אף ע"ג דלענין הפשיעה הכל שוה לה ומה לה אם היא של כסף או זהב מ"מ מצי למימר בדבר א' אחריות שמירה זו קבלתי ולא אחריות אחר כ"ש כאן שהם דברים מחולקים אע"פ דשאני כאן דהיא אשתו מ"מ לאו אדעתה עד שיאמר לה שמור או יתן בידה ועוד שאפילו לענין הבית לא הניחה שומרת אלא קרה מקרה שאשתו היתה שם וא"כ אין לפטור לשמעון מטעם זה בענין הפשיעה ועדיין נשאר חייב מכח השני טעמים דפשיעה ושליחות יד כדכתיבנא: וכן אין לפוטרו בטעם הפשיעה מפני דלא קבל עליו שמירה דהוא אומר שהשמש הביאם לביתו ואף ע"פ שיש עדים שהיה הוא בעצמו מוליכם ומביאם לבית הכנסת אפשר דנאמר דלא קבל שמירה בשביל כך אלא על דעת הראשונה הוא עושה כן שיחזירם למקום שהניחם השמש כשהיו ולא יהיה עליו דין שמירה כלל דהא קיי"ל כר' דבעינן שיקבל עליו לשמור ואע"ג דאיכא דפסקי כחכמים כדכתב הטור בריש סימן רצ"ה מ"מ צריך שיקדש רשות לכנוס שם ואפילי הכי אחריות בעלמא לא קביל והך אחריות דגנבה כאחריות דעלמא הוא ועוד דמצי למימר קים לי כהנהו דאית להו דבעינן שיקבל לשמור וכן פסק שם הרב ב"י דפסק זה עיקר: איברא דראיתי שאלה להרא"ש ז"ל בסוף כלל ט"ל גבי אשת ראובן שהשאילה לאשת שמעון כלי כסף וכלי זהב ויצא קול בעיר שנגנבו וכתב שם אחר שהודה שבאו אלו החפצים לביתו צריך לישבע שאינם ברשותו ושלא שלח בהן יד ושלא פשע בהן במה שנגנבו עד כאן. ותשובה זו סותרת דברינו אבל אני תמיה עליה כל מה שכתבתי דהא קיי"ל כר' ואפי' לדעת הטור דסובר דאביו פסק כחכמים מ"מ בעי שיכנס ברשות מה שלא היה בנושא דהרא"ש וגם שם הוי אחריות דעלמא ולא קביל עליה ואי משום דנהנה הבעל מאותן החפצים עשאו כשואל או כשומר שכר אם כן בגנבה ואבדה נמי ליחייב וצ"ע: מ"מ מן הטעם הזה אין ראוי להצילו מדין הפשיעה אפילו שהחזירם שהשמש היה מצניעם ולא פחת שמירתן דאל"כ לא שייך הך טעמא