לחם רב (ל"לחם משנה") קמט

ואל תעשה כבר ההיזק בא שהאחר לא יפרענו בודאי ואם כן בנ"ד נמי הוי דכוותא כשורף דאין צריך לעשות פעולה לבא ההיזק דמיד בנתינת הכתב לחמר בא ההיזק דאם יקום ויתבענו יהודה לא יוכל דהרי כבר א"ל שלא יזיקנו א"כ נראה דלפי אלו החילוקים חייבים ראובן ושמעון אע"ג דלפי טעם הרשב"א שכתב בפ' לא יחפור דבכל מלתא דשכיח קנסו משום דינא דגרמי יש מקום לפטור לראובן ושמעון ולומר דהך לא שכיח הוא. מ"מ לפי הני טעמי דהזכרנו נר' לכאורה דיש לחייבם אבל כד מעיינינן שפיר אשכחינן דהך נמי לאו מילתא היא והם פטורים דהרי כתב הרמב"ן בחדושי בתרא בקונטריס דדינא דגרמי דמאן דצייר פומהון דסהדי דלא יסהדון כגון שראה עדים מגלגלים ובאים להעיד עדות לפלו' והרחקינהו וכו' דמצד א' נראה דהוה חייב ואח"כ כתב ויש לומר שהוא פטור דמי יימר דמסהדי דילמא הדרי בהו ולא ברי היזיקו וכו' ועוד שהם גמילות חסדים הוא דקא עבדי גביה ומי שראה חברו רוצה ליתן מתנה לפלו' או הולך להציל ממונו והוא מעכבו אין מן הדין לחייבו שאין זה גורם היזק אלא מונע וההיזק בא ממילא עד כאן: א"כ בנדון דידן נמי יהודה זה משום גמילות חסדים דהיה מציל ממונו של ראובן אם לא היה בא לו הכתב של שמעון ולוי דודאי הוא אינו חייב להציל והרי זה כמי שרוצה להציל הממון של ראובן ובא שמעון ועכבו דפטור. ויצא לנו מכאן דהחמרות דהוא היזק שעשו לו שודאי היו יכולים לפטור מהם ושלא לפורעם חייבים שמעון ולוי לפרוע לראובן ויהודה פטור מהחמרות מפני שיהודה לא היה יכול לפטור עצמו מפרעון החמרות כיון ששמעון ולוי היו כותבים שיפרעם ואם הוא בענין שהיה יכול לפוטרם בדיני האומות שלא לפורעם אז יהודה חייב דלא היה לו לשמוע לשמעון ולוי לאבד ממון ראובן: הכלל העולה מכל מה שכתבנו דאין לחייב לשמעון ולוי מחמת לשון הכתב הבא בשאלה מפני שאין כאן לשון מחילה אבל אם לשון הכתב שהם כותבים ליהודה יש בו עוד דברים שמורים שהם מחלו לחמרים בענין שאינם יכולים לתובעם עוד לאו דינא ולאו דיינא דודאי דחייבים לפרוע לראובן וכמ"ש רבינו מאיר בתשובה הנז' שלא יפרע כל דמי החוב אלא כשויו לימכר בו אומדין כמה אדם רוצה ליתן וכו' ואפי' אין עדים שפטרום חייבים כדמשמע מאותה תשובה ודאי החמרות בכל גוונא חייבים ועוד יטילו עליהם חרם אם נהנו מהחמרים וגם אם פטרום לחמרים שאז חייבים כדכתיבנא כל אלה ראתה עיני ואני יחיד ועני לבי ראה לא כמורה הוראה במקום גדולים אלופינו מסובלים בתורה ובמצות כבוד חכמים ינחלו המה הגבורים רבנים המאירים לארץ ולדרים. הנה באתי במגלת ספר ויאמר אברהם אנכי עפר ואפר ואנכי תולעת גם בלא דעת עפר מן האדמה אדם להבל דמה: הצעיר וקטן אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: קפו מעטה תהלה מאד נעלה החכם השלם נר"ו אותותיך האירו אל עבר פני ותבט עיני בשורי בקמים עליך יפלו ממועצותיהם. הגם הלום ראיתי אחרי רואי כתב הדרת תהלת סגולת מעל' כ"ת ואנכי משיב מפני הכבוד הודך והדרך כמשפט לאוהבי שמך ובאתי להשיב לכ"ת על השאלה אשר הראה לי אחיך ויראה לי דודאי יפה דנת ויפה חייבת דלענין מי שיש להם עבדים בביתם הא ודאי כיון שהם תפוסים דאין עדות בענין השותפות כע"ש ודאי דלא מפקינן מינייהו: אבל לענין השנים שלא היה להם עבדים בביתם כפי הרי"ף והרמב"ם דהבעיא היא לענין אי משלם אי פטור לגמרי כמו שכתב הרב הנמוקי במציעא פרק השואל הגם כי גירסתנו בגמ' היא כלו בעליו בעינן והא ליכא או דילמא מההיא פלגא דידיה מיהא מיפטר ולפי זאת הגירסא ודאי דאין מקום לפירושם דבהדיא אמרו דהבעיא אי מההיא פלגא דידיה מיהא מיפטר אבל לא לענין חלק חברו מ"מ אפשר שהיה להם גי' אחרת בגמ' וגם הרב הנמוקי לא הקשה להם אלא מדאמר בגמ' בפשיטות והא ליכא ויותר היה לו להקשות מאו דילמא דקאמר בהדיא דדוקא בההוא פלגא דידיה מיפטר אלא שאולי גם בגי' הרב הנמוקי לא היה בגמ' אלא או דילמא לא שנא מ"מ משמע דדעתם הוא שפטור לגמרי וכיון שכן ודאי דיש לפטור לשומר מחלק אלו הב' כיון דהם אינם מוחזקים דאטו הרי"ף והרמב"ם קטלי קני באגמא הם ובודאי שיוכל לומר המוחזק קים לי כוותייהו: אלא שאיני תוקע עצמי לדבר זה מפני שראיתי להרב הנמוקי שכתב שם ומיהו אפשר דמשום שהאמת דשואל זה פטור בהך דשותפין ששאלו שהרי בעל הבהמה עמו במלאכתו נקט הרמב"ם אינו משלם משום דסליק מיניה וממילא נמי בהך דשאל מן השותפין אינו פטור אלא מפלגא ע"כ. אלמא לא ברירא ליה מילתא כהרמב"ם ז"ל וכיון שכן לא שבקינן מאי דברור לן בכל הפוסקים ונאמר קים לי כהרי"ף והרמב"ם דאדרבה ראוי שנסכים דבריהם עם כל הפוסקים ולכן יש לחייב לשומר בחלק אלו הב'. אמת שאם השמירה ששמר זה השומר היה תנאי ביניהם בדרך שמור לי ואשמור לך וכו' שזה ישמור אלא שקרה מקרה ששמר היה מקום לפוטרו מחלק אל הב' משום מאי דכתב המרדכי בפ' חזקת ז"ל ושוב בלמדי בב"ק הייתי רוצה לדקדק דודאי שותף אפי' ש"ח לא הוי ונר' משם שלזה הסכים רבינו מאיר ז"ל ונרא' משם הטעם דכיון שהוא שותף והוא חייב לשמור כל עת שירצה זה הוי כפשיעה בבעלים כדרך שאמרו ברב ותלמידים שאפי' שלא בשעת הלימוד הוי כשאלה בבעלים כיון שזה משועבד לזה ללמד או ללמד בכל עת שירצה חברו וא"כ יוכל השומר המוחזק לומר קים לי כוותייהו אבל אם היה התנאי ביניהם שהם לא ישמרו אותו הזמן כפי מה שספר לי הגביר ה"ר אברהם מאנה יצ"ו אין מקום לפוטרו וגם אם אלו הב' לא התנו לשמור אלא שאלו ישמרו ולא הם כלל הוי זה השומר בחלק אלו הב' שומר חנם דלא אמרו שומר שכר אלא גבי שמור לי ואשמור לך וכו' וא"כ היה צריך לחייבו שיהיה פשיעה ודאית אבל אם הוא פשיעה גמורה אין מקום לפוטרו. ואם בתחלה כשנתעסק זה השומר בשמירה הביאו אלו הב' בביתו והם סייעו ונתעסקו עמו נראה ודאי שאז השומר פטור מכל דבעליו עמו קרינן ביה אבל אם הוא כמ"ש ודאי שהוא חייב ואתה חכם כמלאך ה' לברר האמת וחזקה אין דבר בלתי מתוקן יוצא מתחת ידך. קנצי למילין הנני הנני לכל אשר תגזור אומר לשמור ולעשות כאשר תשיג ידי וה' אלהים יעלך גם עלה על גפי מרומי המעלות כנפשך קדוש יושב תהלות ונפש המתפלל אל אלהיו ישם לך שלום ורב מהיות קולות: הק' חייא אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: קפז שאלה ילמדנו רבינו על דבר שני זוגי רמוני כסף ולוח כסף שהיו הקדש מהקהל והפקידו אותם בבית שמעון שהיה ביתו סמוך לב"ה מהק"ק והיה מביא אותם בכל יום ב' וה' ושבת לשים אותם על ס"ת ואחר התפלה מוליכ' לביתו ויקר מקרה שנגנבו הרמונים לפי שאשת שמעון הלכה מהבית והקהל טוענים שפשע שמעון בשמירתם אחד שלא שם אותם בארגז ולא בתבה במסגרת כדין בגדי משי אלא בבית שהיא יושבת בו וגם היה בתוך הבית חדר למה לא שם אותו לשם וגם שהבית שהיו בו הרמונים לא נאבד שום דבר לשמעון וגם לא נמצא הדלת שבור ולא רעוע אלא בודאי כשהלכה מהבית שכחה הדלתות פתוחות וגם שמעון נתן זוג מרמונים לקהל אחר בלי רשות הקהל ושלח ידו בפקדון שהיו אצלו השיב שמעון שמעול' לא הופקדו אצלו כדי שישמרם אלא השמש היה מוליכם לביתו ומביאם לבית הכנסת ולא היה נוגע בהם ועל זה יש לקהל עדים ששמעון היו רואים אותו מוליך רמונים לבית הכנסת ומביאם מבית הכנסת לביתו ויום אחרון קודם שנגנבו ומה שטענו הקהל שלא שם הרמונים בארגז או בתבה עם מסגרת השיב כי סגירת הדלת של הבית תספיק ומה שטענו הקהל מאחר שלא נמצא הדלת שבור שבודאי אשתו הניח' הדלתות פתוחות השיב כי סגרה הדלתות והגנבים פותחים הדלתות בהמצאות שיודעים בלי שבירה השיבו הקהל זה הדבר לא ראו ולא שמעו שיעשה כך ואת"ל שיעשו אם סגירת הדלת במנעול של עץ יקרא מסגרת לשמירה ומענין שליחות יד השיב שמעון שבא אדם א' ואמר לאשתו שהקהל אמרו שתתן לאותו קהל והקהל אומרים שלא אמרו יורונו רבותינו איזה הדרך ישכון אור ושכרכם כפול מן השמים: תשובה לכאורה נראה דשמעון חייב מתרי טעמי חדא מטעמא דפשיעה דאע"ג דכתב הטור בח"מ סימן רצ"א בשם הר"י אברצלוני דאין לומר בזמן הזה כספים אין להם שמירה אלא בקרקע כדין התלמוד אלא מניחן במקום שמניח מעותיו וכן העלה שם הרב בית יוסף אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל ונראה דלפי זה לא היה צריך שמעון לשמור הנהו רמוני כסף בקרקע מ"מ היה לו לשומרן בתבתו במקום ששומר מעותיו וכיון שלא עשה כן ודאי שאין לך פשיעה גדולה מזאת גם מטעם השליחות יד נראה דחייב דהא קיי"ל אין השואל רשאי להשאיל ואין לומר דהנהו רמוני כסף הוי השאלתם דבר מצוה וניחא ליה לאיניש דליעביד מצוה בממוניה דהא אפילו בספר תורה אמרינן הכי וכדכתוב בח"מ סימן שמ"ב וכן הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' שכירות ואין לומר שאני ספר תורה דאיכא למיחש ביה לקריעה דהא הטור לא חילק שם וכן הרמב"ם לא נתן שם הטעם אלא משום אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ובכולהו שייך הך טעמא כ"ש וק"ו ברמוני כסף דלפי האמת אין זו מצוה כ"כ דודאי דעשה שלא כהוגן שמעון בהשאילו לקהל אחר ומה שהתנצל שמעון שבא אדם א' ואמר בשם הקהל שישאילם לקהל האחר אין זה התנצלות דלא היה לו להאמין לשליח דילמא משקר וכיון דכן בנ"ד שהוא ש"ח והשאילו לכ"ע חייב באונסין וכדכתב שם הרב בית יוסף בסימן שמ"ב בשם הריטב"א ז"ל וז"ל ומיהו ש"ח או שיש שאין לו רשות להשתמש בפקדון אם השכירו או השאילו דכ"ע חייב באונסין כדין שלח יד בפקדון והיינו דנקט הכא שוכר ושואל ע"כ. נמצינו למדין דחייב שמעון מהנהו תרי טעמי: ואם באנו לפוטרו מטעם דהנהו נכסי הוו הקדש וכל דין השומרים אינו בעבדים ובקרקעות ובשטרות ובהקדשות כדכתב הטור בסימן ש"א וא"כ נראה דאפילו פשע בהן הוא פטור ואע"ג דהרמב"ם ז"ל כתב בפרק ב' מהלכות שכירות דפושע הוי כמזיק וחייב בכולהו ואף ע"ג דאמרינן בפרק הכונס הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא הזיקתו משלמת דינר זהב ואם פשעה בו משלמ' דינר של כסף דמשמע דאיכא חלוק בין מזיק לפושע התם כדקתני טעמא נטירותא דכספא קבילו עלי נטירותא דדהבא לא קבילו עלי ולא כתב הרמב"ם דפושע כמזיק אלא היכא דקביל נטירותא עליה ומ"מ פשע תדע לך דהא כי אמר ליה הא ביתא קמך לא הוי אפילו שומר חנם ופטור אפילו מפשיעה ואם הזיקו בידים ודאי דחייב והא דהקשה עליה הראב"ד ז"ל בהשגות מפשיעה בבעלים הוא דאע"ג דקבל עליה נטירותא מ"מ הוא פטור בפשיעה ובהיזק חייב. ויש לי לתרץ קושייתו עם מה שכתבו התוספות ז"ל בריש פרק השואל בדבור ונשאל לו א' מהן וז"ל אבל שאלה בבעלים אין סברא לפטור והוי